סופיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Sanzio 01 cropped.png
פילוסופיה יוונית
פילוסופיה קדם-סוקרטית
פילוסופיה קדם-אלאטית
האסכולה המילטית
האסכולה הפיתגוראית
האסכולה האלאטית
האסכולה הפלורליסטית
האסכולה האטומיסטית
סופיזם
סוקרטס
אפלטון
פלאטוניזם
נאופלאטוניזם
אריסטו
האסכולה האפיקוראית
האסכולה הסטואית
ציניקנים

הסופיזם היא תורתם של חברי קבוצת מורים פרטיים מכובדת ביוון העתיקה שעיקר עיסוקם היה הוראת רטוריקה. העדויות המוכרות כיום על הסופיזם הגיעו לידינו דרך ציטוטים חלקיים מתורתם שנכתבו על ידי מתנגדיהם, בייחוד כתבי אפלטון.

חשיבות הסופיזם במסגרת הפילוסופיה היוונית רבה, גם משום שהפילוסופיה הסוקראטית צמחה על רקע הסופיזם.

הסופיסטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופיסטים לא היוו אסכולה במובן המקובל של המושג. הם היו מורים מקצועיים שנדדו ברחבי יוון ולימדו את מי שידו הייתה משגת את תורת השכנוע, הרטוריקה (נאום) והדיאלקטיקה (וויכוח). המקצועות שהם לימדו נחשבו למבוקשים, בשל שיטת הממשל - הדמוקרטיה. בשיטה זו הייתה חשיבות רבה ליכולת להשפיע על אנשים רבים לקבל את דעתך.

חלק מהסופיסטים נחשבים לפילוסופים בעצמם (למשל פרותגורס).

מאפיני התורה הסופיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הסופיזם מאופיין ברלטיביזם. הסופיסטים משוכנעים בחוסר היכולת האנושית להגיע אל האמת. ההגעה אל האמת בלתי אפשרית, מפני שחושינו קולטים את המציאות באופן המשתנה מאדם לאדם, עיבוד המידע החושי משתנה מאדם לאדם ואף השימוש בשפה משנה את תפיסתנו את המציאות. לאמת גם אין חשיבות משום שאין לה משמעות פוליטית רבה.
  • ויכוח בין פיסיס (טבע) ונומוס (חוק).
  • חשיבות רבה ללימוד הרטוריקה (תורת הנאום), מפני שפריחת הדמוקרטיה ביוון הביאה את האנשים להבין כי המקומות לצבירת כוח והשפעה הם בתי המשפט ואסיפות העם. המפתח לצבירת הכוח וההשפעה הוא ביכולת השכנוע, הכישרון לסחוף אנשים לקבל את דעתך ולתמוך בך.

הסופיסטים מהדור הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרותגורס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרי תורתו:

  1. "האדם הוא מידת כל הדברים" - הכול נתון לפרשנות ואין "אמת" אחת.
  2. האמת היא סובייקטיבית, האמת היא יחסית – לכל אחד יש את האמת שלו.
  3. המחשבה משתנה מאדם לאדם ואין לה קנה מידה אחד.

גורגיאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקרי תורתו:

  1. אין שום דבר; אין "יש" טהור, אין אמת.
  2. גם אם היה משהו, אי אפשר היה לתפוס אותו במחשבה, משום שההכרה לא מסוגלת לתפוס "יש טהור".
  3. גם אם היה משהו ואפשר היה לתפוס אותו במחשבה, אי אפשר היה לתאר אותו – "השפה לא מסוגלת לתאר את האמת"; יש פער בין המחשבה לשפה.
  4. הרטוריקה היא כלי לשכנוע אדם באמת מסוימת, ומתוך שאין ערך דווקא לאמירת האמת, כי האמת עצמה אינה ניתנת להשגה, השימוש ברטוריקה ובסילוף האמת מקבל את ערכו. בסופו של דבר, דרך הצגת הדברים חשובה יותר מהתוכן ומהאמת.
  5. רלטיביזם - הכול יחסי; כל אדם הוא קנה מידה לכל דבר, לרבות בעיות מוסר ומדינה; על כן, אין משטר "מתאים" או "טבעי" ואין עיסוק נעלה יותר על האחר, אלא במידה שהם מועילים.

הסופיסטים מהדור השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי הדור השני של הסופיסטים התעסקו רבות בסוגיית פיסיס-נומוס (הטבע לעומת החוק) - האם על האדם להשמע לחוק האנושי או לחוק הטבעי (החזק שורד)? מה מהם יותר מוסרי? כלומר, מהו תוקפם של הסדר המדיני והמוסר, האם הם דברים טבעיים או מלאכותיים?

הנחת המוצא שלהם הייתה כי האדם הוא חיה השואפת למימוש יצריה. סופיסטים אלו עשו הפרדה בין הטבע (צרכיו הטבעיים של האדם - הרצון לכוח ולשליטה) לבין הנומוס (החוקים, הנורמות, התרבות). הנומוס הוא יציר מלאכותי של החברה ולכן הוא אינו חלק מן הטבע.

המתונים שבדור השני שללו את קיום המצב הטבעי, בו אין מוסר וכל אחד פועל על פי יצריו. הם הציעו שהאנשים יחליטו על אמנה חברתית שבסיסה הוא כיבוד חוקי החברה. הקיצונים שבדור טענו שמאחר ואין אמת מוחלטת - המשכנע הוא הצודק ובידיו יש הכוח. לטענתם, בחברה בה התבונה שולטת והכל צודקים יש להתמקד בשכנוע ולא בידע וכי זוהי הדרך היחידה להשגת כוח פוליטי והשפעה. הם ראו את העיקר בהשגת הכוח וההשפעה שנבעו מן השכנוע ולא בשכנוע עצמו. לפי תפיסה זו, המשטר הטבעי הוא זה של החזק - המשכנע, המלחמה ואי-הצדק בה הם טבעיים ואילו התרבות, הנורמות והמוסר הם מלאכותיים ומוטב לאדם לא לוותר על התרבות ולהודות שמי שחזק ונלחם כדי להשיג כוח - הוא הפועל לפי הטבע. כך הם מאמינים שהחוקים הם כלי של החלשים להגביל את החזק, שצריך לפעול ללא התחשבות במבנה החברתי.

עמדה זו דוחה את היסוד התבוני באדם, שעיקרו שליטה עצמית, שיקול דעת וסבלנות, ומדגישה את היצר כיסוד העיקרי והמנחה את האדם בפעולותיו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]