סטיסהוביט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סטיסהוביט
תכונות המינרל
הרכב כימי SiO2
מערך קריסטלוגרפי טטרגונלי
צורת הגביש גבישים מושלמים לא קיימים בטבע, מצוי רק כגרגרים זעירים בסלעים סביב מכתשים מפגיעת מטאוריטים.
צבע חסר צבע או לבן
ברק זגוגי
שקיפות שקוף עד שקוף למחצה
פצילות טובה בשני כיוונים תוך יצירת מנסרות, גרועה בכיוון שלישי
שבירה דמוית קונכייה עד בלתי שווה
קשיות 9.4 בסולם מוס[1]
משקל סגולי 4.28
שרטוט לבן
מידע נוסף הסטיסהוביט ניתך ב-1650ºC ‏ (±75ºC)
מינרלים נלווים קוורץ,קואסיט וברזל

סטיסהוביט הוא פולימורף של סיליקה (SiO2) הנוצר כאשר מופעל לחץ גבוה מאוד (מעל ל-10 ג'יגהפסקל) וחום גבוה (מעל ל-1200ºC) על המינרל קוורץ. סטיסהוביט נוצר לראשונה במעבדה על ידי סרגיי סטישוב ב-1961. ב-1962 גילה אדוארד צ'או (Edward Ching-Te Chao) סטיסהוביט שנוצר בצורה טבעית במכתש ברינגר.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינרל קרוי על שמו של סרגיי מיכאילוביץ' סטישוב (Сергей Михайлович Стишов, נולד ב-12 בדצמבר 1937), קריסטלוגרף רוסי מהמכון לקריסטלוגרפיה באקדמיה למדעים במוסקבה, שיחד עם סבטלנה פופובה יצר ב-1961 לראשונה את המינרל במעבדה. את השם טבע לכבודו אדוארד צ'או שגילה את המינרל לראשונה בטבע.

סביבת ההיווצרות ותכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטיסהוביט נוצר בצורה טבעית, אך ורק בסלעים מכילי קוורץ שהופעל עליהם לחץ גבוה מאוד וכאלה מצויים אך ורק סביב מכתש שנוצר מפגיעה של מטאוריט במהירות גבוהה, ולכן הימצאות סטיסהוביט מהווה הוכחה לפגיעת מטאוריט.

יחידת המבנה הבסיסית של הסטיסהוביט היא אוקטהדרון (תמניון) של SiO6. האוקטהדרונים מחוברים בשרשרות מקבילות, כאשר האוקטהדרונים מחוברים כך ש"קצותיהם" פונים לצדדים וקצוות אלו משותפים לשרשרות הסמוכות. מבנה זה דחוס יותר מהמבנים הנפוצים של קבוצת הקוורץ (קוורץ, טרידימיט, קריסטובליט וקואסיט) שהמינרלים החברים בה בעלי הרכב כימי זהה לסטיסהוביט, ולכן משקלו הסגולי של הסטיסהוביט גבוה משל חברי קבוצת הקוורץ. מבנה הגביש של סטיסהוביט הוא טטרגונלי והוא דומה למבנה הגביש של תחמוצת הטיטניום (TiO2) - המינרל רוטיל, ולכן נהוג לשייך את הסטיסהוביט לקבוצת הרוטיל. זו גם הסיבה שנהוג לסווג את הסטיסהוביט כתחמוצת ולא כסיליקט. סטיהוביט נחשב כתחמוצת בעל הקשיות הגדולה ביותר, עד לאחרונה כשנתגלה שתת-תחמוצת הבורון (B6O ) קשה יותר. המבנה של הסטיסהוביט הוא מטאסטבילי. מתחת ל-300ºC המינרל יתפרק בסופו של דבר בחזרה לקוורץ תוך כדי גידול קבוע בנפח, אלא שהתגובה הכימית היא איטית מאוד בטמפרטורות הנמוכות של פני כדור הארץ, משום ששבירת הקשרים הנדרשת להמיר סטיסהוביט לקוורץ דורשת אנרגיית שפעול ניכרת ויכולה לארוך אלפי שנים.

מבחינת תכונותיו האופטיות, הסטיסהוביט הוא חד-צירי חיובי, בעל מקדם שבירה של 1.81. מקדם שבירה זה גבוה יותר ממקדמי השבירה של המינרלים החברים בקבוצת הקוורץ ומוסבר גם הוא במבנה הדחוס יותר.

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבותו העיקרית של הסטיסהוביט היא בתחום הפטרולוגיה. משום שהוא מתגבש בלחץ גבוה מאוד ניתן להסיק כי סביבת היווצרות של הסלע היא תוצאה של פגיעת מטאוריט.

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקומות בהם ניתן למצוא סטיסהוביט כוללים את מכתש מטאור (מכתש ברינגר - Barringer Crater) בווינסלו (Winslow), במחוז קוקונינו (Coconino) שבמדינת אריזונה (שם נתגלה המינרל לראשונה בטבע), בגבול קרטיקון שלישון ברטון (Raton) במחוז קולפקס (Colfax) במדינת ניו מקסיקו שבארצות הברית; במכתש נרדלינגר רייס (Nördlinger Ries) בבווריה שבגרמניה; במכתש פרדפורט בדרום אפריקה; במכתש טרנובסקה שליד קריבוי רוג באוקראינה; ובמכתש אגם הירח במדינת מהרשטרה בהודו.[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתון זה המופיע בוויקיפדיה האנגלית והאיטלקית שונה מזה המופיע בגרמנית והצרפתית (9-8.5) ומאתרי המינרלים המופיעים בקישורים החיצוניים (בדרך כלל 8-7.5 ואפילו 6.5)
  2. ^ לרשימה המלאה ניתן להיעזר בקישור לאתר Mindat.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]