סטלאג לופט III

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דגם של חלק מהמחנה, המוצג במוזיאון הסמוך לאתר המחנה

סטלאג לופט III ‏(Stalag Luft III) היה מחנה שבויים במזרחה של גרמניה, ששימש במהלך מלחמת העולם השנייה לשם החזקתם של אנשי צוות אוויר של בעלות הברית, שנפלו בשבי הגרמני. המחנה זכה לפרסום בעקבות בריחה של 76 שבויים ממנו ב-24 במרץ 1944 דרך מנהרה שחפרו.

המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחנה הוקם בחבל שלזיה תחתית, ליד העיר זגן (Sagan), כ-160 קילומטרים מדרום-מזרח לברלין (היום – בתחום פולין). הוא הוקם לשם כליאת שבויים אנשי צוות אוויר (לעתים נכלאו בו גם שבויים מחילות אחרים) ועמד תחת פיקוד חיל האוויר הגרמני. המחנה שימש לכליאת קצינים, אך במהלך הרחבתו נוספו בו חלקים שנועדו לכליאת חוגרים.

אתר המחנה שכן בלב יער אורנים. חלקו הראשון שהוקם היה המתחם המזרחי, שנפתח ב-21 במרץ 1942. בו נכלאו שבויים מחיל האוויר המלכותי הבריטי ומזרוע האוויר של הצי הבריטי. באפריל 1942 נפתח המתחם המרכזי במחנה, בו שוכנו בהמשך שבויים אמריקאים. המתחם הצפוני, בו שוכנו שבויים בריטים, נפתח במרץ 1943. המתחם הדרומי – לאמריקאים - הופעל בספטמבר 1943, וביולי 1944 נפתח עבורם גם המתחם המערבי. בשיא גודלו השתרע המחנה על פני 243 דונמים ונכלאו בו כ-10,900 שבויים – 7,500 אמריקאים, 2,500 בריטים ו-900 בני לאומים אחרים, ששירתו בחיל האוויר המלכותי.

סגל השומרים של המחנה מנה כ-800 איש. הם היו חיילים שהיו מבוגרים מדי לשירות צבאי, או חיילים צעירים שנמצאו שם במסגרת חופשה להחלמה מפציעה או משירות קרבי ממושך.

מפקד המחנה היה גנרל פרידריך וילהלם פון לינדאיינר-וילדאו (Friedrich Wilhelm von Lindeiner-Wildau). מפקד זה נחשב כמי שכיבד בדרך כלל את דיני המלחמה בנוגע לשבויים וזכה על כך להערכת מפקדי השבויים במחנה.

חיי המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקד המחנה גנרל פרידריך וילהלם פון לינדאיינר-וילדאו

כל אחד מן המתחמים הכיל 15 צריפי אסירים. הם הכילו חדרים, ששטח כל אחד מהם היה 11 מטרים מרובעים. בכל אחד מאלו שוכנו 15 שבויים, שישנו בחמש מיטות בנות שלוש קומות.

לשבויים במחנה נופקה מנת מזון יומית של כ-1,930 קלוריות – כ-10% פחות מהדרוש לאדם שאינו מועסק עבודה גופנית. מנות אלו הושלמו על ידי חבילות הצלב האדום שחולקו לשבויים ועל ידי חבילות ששלחו להם בני משפחותיהם. כמו כן התנהל סחר חליפין בין השבויים, והגרמנים שילמו לקצינים שבויים "כסף מחנה" (Lagergeld) שבו היו יכולים לרכוש את אותם פריטים שאותם הציעו להם הגרמנים למכירה, כמו בירה חלשה שנמכרה מדי שלושה חודשים. בכל המחנות היה נהוג שהקצינים יפרישו שליש מכסף המחנה לטובת החוגרים, שלא קיבלו אותו, אך במחנה זה הוכנס כל הכסף לקופה ששימשה את כלל השבויים.

בסטלאג לופט III הייתה תוכנית פנאי מאורגנת ומגוונת. השבויים עסקו בסוגי ספורט שונים – אתלטיקה, כדורעף, כדורסל, כדור בסיס, טניס שולחן, איגרוף וסיוף, וליגות מתחרות הוקמו במקצועות אלו. בריכת אגירה למים לצורכי כיבוי אש שימשה לעתים לשחייה. במחנה הייתה ספרייה גדולה ובה אף למדו השבויים לימודים אקדמיים ונבחנו בבחינות שסיפק הצלב האדום. במחנה פעל תיאטרון, שבו הועלו בקביעות הצגות ברמה גבוהה. השבויים השתמשו ברמקול של המחנה כדי להשמיע חדשות ומוזיקה. שני עיתונים פורסמו על ידם ארבע פעמים בשבוע.

כדי למנוע מהגרמנים להשתיל סוכנים בקרב השבויים דרשה הנהגת השבויים שלכל שבוי חדש שהגיע למחנה יערבו שניים שיכירוהו. כל שבוי שלא נמצאו לו ערבים נחקר חקירה נמרצת והופקד עליו ליווי של שבויים שהלכו עמו לכל אשר הלך עד אשר נחה דעתם לגבי אמינותו. מספר סוכנים סמויים נחשפו בדרך זו. השומרים הגרמנים (שכונו Goons, כלומר בריונים) זכו לליווי קבוע של שבויים, שהשתמשו בשיטה משוכללת של סימנים כדי להזהיר על מקום המצאם, ותנועותיהם אף תועדו בכתב ביומן שנוהל לשם כך.

בריחות מהמחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש תכונות של המחנה עשו אותו לקשה לבריחה. ראשית, הוא נבנה במתכוון באתר של קרקע חולית, שהיה קשה ביותר לחפור בה מנהרות בריחה, שכן היא הייתה מתמוטטת כמעט מיד על החופרים. כמו כן קשה היה לשבויים להיפטר מן החול שחפרו במנהרות, שצבעו היה בהיר. שנית, צריפי השבויים במחנה הוקמו כשהם מוגבהים על ערימות לבנים בגובה של 60 סנטימטרים. כך היה קל לשומרים להבחין בניסיונות לחפור בקרקע שתחתיהם. שלישית, סביב מתחם המחנה הציבו הגרמנים מיקרופונים סיסמוגרפיים כדי לאתר קולות של חפירת מנהרות.

למרות כל האמצעים עשו השבויים ככל יכולתם להימלט מהמחנה, ובסופו של דבר נחפרו תחתיו כמעט מאה מנהרות. רוב ניסיונות הבריחה לא עלו יפה והגרמנים גילו כמעט את כל המנהרות, אך כמה מניסיונות הבריחה בלטו בהישגיהם ובנועזות שבהם.

בראש ועדת הבריחה במתחם הצפוני, שבו שהו טייסים בריטים וטייסים ממדינות אחרות, ששירתו בחיל האוויר המלכותי, עמד שבוי ותיק ומנוסה בבריחות, מפקד הטייסת רוג'ר בושל (Roger Bushell), שזכה לכינוי "איקס הגדול" (Big X). הוא היה הוגה הבריחה הגדולה שיצאה לפועל במרץ 1944.

בריחת הסוס הטרויאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריחה המוצלחת הראשונה מהמחנה התרחשה בסתיו 1943. בחודשים שלפני כן היו השבויים מוציאים לחצר הסמוכה לגדר התיל של המחנה סוס קפיצות ועורכים תרגילי התעמלות בעזרתו. למעשה היה זה סוס טרויאני מודרני: בתוכו הסתתרו שבויים ועמם כלי חפירה (קערות מתכת ומוטות מתכת) ומיכלים לחול. בכל יום הועמד הסוס באותה נקודה בחצר, ולאחר תום חפירת המנהרה שם באותו יום כוסה פתחה בקרש עץ ובחול. בדרך זו חפרו שלושה שבויים במשך שלושה חודשים מנהרה באורך של 30 מטר אל מעבר לגדר התיל. הם לא השתמשו בתמוכות למנהרה למעט בכניסה אליה. תרגילי ההתעמלות היסוו לא רק את טבעו האמיתי של הסוס אלא גם את רעשי החפירה. ב-19 באוקטובר 1943 ברחו שלושה שבויים דרך המנהרה. כולם הגיעו לחוף הים הבלטי והצליחו להגיע לבריטניה. הבריחה הגדולה, שתתואר בהמשך, האפילה זמן רב על בריחה מוצלחת זו.

בריחת החיטוי מכינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיון בריחה זה נהגה על ידי רוג'ר בושל ונערך ב-12 ביוני 1943. שני שבויים, שהיו לבושים במדים מזויפים של שומרים גרמנים, הובילו קבוצה של 24 שבויים אל מחוץ למחנה בתואנה של הליכה למרחץ לצורך חיטוי והשמדת כינים. אנשי הקבוצה ברחו, אך נלכדו כולם בתוך שעות. הם הוחזרו למחנה למעט שניים, שהועברו למחנה שבויים אחר. קבוצה שנייה בת שבעה שבויים שניסתה לצאת את המחנה בעקבות הראשונה תחת אותו סיפור כיסוי נלכדה, שכן אישור היציאה שהציג השומר המזויף שלה היה פג תוקף. אנשי קבוצה זו הושלכו לצינוק לזמן מה.

הבריחה הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכנות לבריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1943 החלו במתחם הצפוני של המחנה הכנות לבריחה המונית של שבויים. ראש ועדת הבריחה של המתחם, רוג'ר בושל, קבע את המדיניות בנושא. הוא החליט כי ייאסרו יוזמות פרטיות לניסיונות בריחה, וכי כל המאמצים ירוכזו לחפירת שלוש מנהרות ארוכות בעומק רב שישאו את השמות "טום", "דיק" ו"הארי", אשר אחת מהן תשמש לבסוף לבריחה. כל מנהרה תשמש כערובה לאחרות במקרה ואיזו מהן תתגלה על ידי הגרמנים.

בושל קבע גם יעד חסר תקדים מבחינת מספר הבורחים. עד אז ניסו לברוח 12-25 שבויים בבת אחת. בושל תכנן להבריח 200 שבויים, שלכל אחד מהם יוכנו בגדים אזרחיים, ציוד בריחה (כמו מצפנים ומפות) ומסמכי זיהוי ותעודות מעבר מזויפים.

הכנת כל הדרוש לצורכי השבויים המיועדים להימלט כמו גם חפירת המנהרות וציודן, הצריכו שימוש בכלים וציוד רבים ואלו יוצרו מכל הפריטים שהשבויים יהיו יכולים להניח עליהם יד, תוך הפגנת יצירתיות ויוזמה גדולים. פריטים מועילים הושגו גם מידי שומרים גרמנים ידידותיים תמורת טובות הנאה כסיגריות ושוקולד. אלו כללו למשל לוחות זמנים של רכבות שהשבויים קיוו לנסוע בהן ומסמכים רשמיים שהשבויים רצו לייצר העתקים מזויפים שלהם.

חפירת המנהרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימון הנתיב המשוער של מנהרת הארי, באתר בו ניצב המחנה

חפירת שלוש המנהרות הייתה מלאכה עצומה, שיותר מ-600 שבויים היו מעורבים בה. שתיים מן המנהרות – דיק וטום - אכן לא מילאו את ייעודן, אך הארי הייתה לבסוף למנהרת הבריחה הגדולה.

פתחה של מנהרת טום נקבע בפינה אפלה של אולם באחד מצריפי המגורים. הפתח למנהרת דיק הוסווה ברצפת אחד מחדרי המקלחות, ואילו פתחה של הארי הוסווה מתחת לתנור בצריף המגורים מס' 104.

המנהרות נחפרו בעומק רב – 9 מטרים מתחת לפני הקרקע. ממדי כל מנהרה היו רק 60 סנטימטרים לגובה ו-60 סנטימטרים לרוחב. עם זאת, בתחתית הפיר האנכי בכניסה לכל מנהרה ובנקודות שונות לאורכה נחפרו מספר תאים צדדיים לאיחסון ציוד, להנחת משאבת אוויר ידנית שתזרים אוויר צח לתוך המנהרה וכמקום התאספות לשבויים שיעברו בה. במנהרות הותקנה מסילה עבור קרוניות שהובילו קדימה ואחורה במהירות חופרים ונמלטים ושימשו להובלת החול שנחפר אחורה אל פתחיהן. התאורה במנהרות סופקה תחילה על ידי נרות, ובהמשך הותקנה בהן תאורה חשמלית שהוזנה מאספקת החשמל של המחנה (אשר פעלה רק במשך חלק משעות החשכה).

החפירה בקרקע החולית חייבה את דיפון דפנות המנהרות ותקרותיהן בקרשים למניעת התמוטטות. הקרשים נאספו מכל רחבי המחנה. רהיטים שונים פורקו, אך המקור העיקרי לקרשים היו קרשי המיטות שתחת מזרני האסירים. תחת כל מזרן היו כעשרים קרשי רוחב, אך לאחר סילוק הקרשים לצורך דיפון המנהרות נותרו תחתיו רק שמונה. למעשה, ממדי קרשי הרוחב של המיטות - כ-60 סנטימטרים - הם שקבעו את גובה ורוחב המנהרות.

שימושיות במיוחד היו למשל פחיות אבקת החלב (מוצר שכונה רשמית KLIM – היפוך של המילה MILK), שנכללו בחבילות הצלב האדום. הן שימשו לייצור כלי עבודה, ליצירת צינורות איוורור למנהרות, ליצירת גלגלים לקרוניות ועוד. משאבות האוויר הידניות יוצרו מפחיות אבקת חלב, מוטות עץ, סדינים ובדים.

סילוק החול שנחפר במנהרות היווה בעיה קשה. לצורך כך נחפרו כיסים ארוכים בעלי פתחים תחתיים, ששבויים נשאו בתוך מכנסיים רחבים. הכיסים מולאו בחול והשבויים (שכונו "פינגוינים") התהלכו במחנה ופיזרו בו את החול. לעתים פיזר שבוי את החול בערוגות ירק שהשבויים הורשו לעבד, כאשר שבוי אחר עודר ומערבב את החול בקרקע הערוגה.

בהדרגה הפך פיזור החול במחנה למסוכן יותר ויותר, ונדרשה דרך אחרת להיפטר ממנו. גם ירידת שלג במחנה הקשתה על פיזור החול. באותה עת נסתם הגולל על מנהרת דיק, שכן השטח המיועד לפתח היציאה שלה נתפס על ידי בניית חלק חדש של המחנה. אז התקבלה החלטה למלא את המנהרה בחול שנחפר בשתי המנהרות האחרות. מנהרה זו שימשה גם לאחסנת ציוד רב – ציוד חפירה, מסמכים מזויפים, ציוד בריחה ובגדים אזרחיים שהותקנו עבור השבויים שנועדו להימלט. החול פוזר בסופו של דבר גם בחלל שתחת רצפת אולם התיאטרון של השבויים.

הגרמנים חשדו שהשבויים מנסים לחפור מנהרות בריחה. כחלק מצעדי המנע הם העבירו למחנה אחר 19 שבויים שבהם חשדו כראשי העוסקים בחפירת מנהרות, אך רק ששה מהם היו אכן מעורבים בכך.

בספטמבר 1943 גילו הגרמנים את מנהרת טום. שומרים שהסתתרו בשיחים ראו שבויים "פינגוינים" מוציאים חול מהצריף שבו נמצא פיר המנהרה וחשפו אותה לבסוף. הגרמנים פוצצו את פתח המנהרה, אך הגזימו בכמות חומר הנפץ שבו השתמשו, שכן ההתפוצצות קרעה את גג הצריף שמעל הפתח.

לאחר גילוי מנהרת טום הוחלט לעצור את העבודה לחפירת מנהרת הארי והיא חודשה רק בינואר 1944. במרץ 1944 הושלמה המנהרה, והכוונה הייתה להפעילה עם בוא שיפור במזג האוויר באביב. עם זאת, באותה עת ביקרו אנשי הגסטפו במחנה וציוו לעשות מאמצים מוגברים לאיתור ניסיונות בריחה. לפיכך ציווה רוג'ר בושל להשתמש במנהרת הארי מיד לכשתהיה מוכנה.

200 שבויים נבחרו כמועמדים לבריחה. סדר היציאה שלהם נקבע ע"פ שיקולים שונים. קדימות ניתנה לשבויים בעלי היסטוריה ארוכה של בריחות, כאלו שדיברו גרמנית היטב, ואלו שנחשבו שהשקיעו את העבודה הרבה ביותר בחפירת המנהרות. 100 הנותרים נחשבו כבעלי סיכוי קטן להימלט, בין השאר משום שלא דיברו גרמנית כמעט או כלל. לאלו ניתנו רק מסמכים ציוד בריחה בסיסיים. בניגוד לאמור בסרט הקולנוע שהופק על הבריחה לא נכללו בין הבורחים שבויים אמריקניים.

הבריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של מנהרת הארי

הבריחה נקבעה ללילה שבין 24 ו-25 במרץ, כשבוע לאחר השלמת המנהרה. במועד זה שרר לילה ללא ירח, שהיה דרוש לבורחים. אז התכנסו המיועדים לבריחה בצריף 104 כשהם לבושים בבגדי הבריחה שלהם ועמם ציוד הבריחה והתעודות שהוכנו עבורם.

שני מכשולים התגלעו במהרה. דלת הכניסה למנהרה הייתה תקועה וכשעה וחצי אבדה בטרם הצליחו לפתוח אותה. בהמשך התבררה עובדה חמורה יותר: המנהרה, 102 מטרים אורכה, נחשבה כמסתיימת מעבר לקו העצים שהקיפו את המחנה ושנועדו להסיר את יציאת הבורחים מהמנהרה, אך משנפתח פתחה המרוחק התברר שהמנהרה קצרה משחשבו, ושהפתח נמצא בשטח הפתוח שלפני קו העצים ובקרבת מגדל שמירה. הקרקע הייתה מושלגת ולכן גבר הסיכון לגילוי על ידי השומרים, שכן צעדי הבורחים יותירו עקבות כהים בשלג.

כפתרון חלקי למצב שנוצר הועבר חבל מפתח המנהרה אל תוך היער, והבורחים יצאו מהמנהרה רק לאחר שהקודמים להם הודיעו להם על ידי משיכת החבל שהשומרים הגרמנים המסיירים התרחקו מפתח המנהרה. מצב זה האט את קצב יציאת השבויים מהמנהרה. בהמשך הופסק החשמל במחנה לזמן מה בשל התקפת אוויר, ובשעה 01:00 קרסה המנהרה והיה הכרח לתקנה. תקלות אלו עיכבו את הבריחה עוד יותר. בפועל יצאו מהמנהרה לא שבוי אחד לדקה כמתוכנן, אלא כעשרה בשעה.

במהרה הועבר מסר לשבויים הממתינים לבריחה, שאלו בעלי מספר בריחה (כלומר מקום בתור לבריחה) מעל ל-100 לא יספיקו לעבור במנהרה לפני עלות השחר. כדי שלא לחשוף את הבריחה ולהסתכן במוות (התנועה בין הצריפים נאסרה בשעות הלילה, באיום של ירי) הם לא חזרו לצריפיהם אלא נשארו בצריף 104 ולבשו שוב את בגדי המחנה שלהם.

לאחר ש-76 שבויים יצאו מהמנהרה, נתגלה בשעה 4:55 השבוי הבא שיצא ממנה על ידי השומרים הגרמנים ונלכד. הופעלה אזעקה במחנה. הגרמנים החלו לחפש בצריפים את פתח המנהרה, וצריף 104 היה מהאחרונים שהגיעו אליהם. כך זכו השבויים שבו לארכה שאפשרה להם להשמיד את מסמכיהם המזויפים. למרות זאת לא גילו הגרמנים את הפתח. הוא נתגלה רק לאחר ששומר גרמני נכנס למנהרה וזחל לאורכה עד שנלכד בקצה האחר שלה. הוא קרא לעזרה ואז פתחו השבויים את המנהרה וגילו לשוביהם את מיקומה.

לאחר הבריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה ל-50 השבויים שנרצחו, ליד אתר המחנה

מבין 76 השבויים שעברו דרך המנהרה נתפסו 73 בתוך ימים במצוד נרחב שערכו הגרמנים. 17 מהשבויים שנתפסו הוחזרו למחנה סטלאג לופט III, שניים הועברו למחנה שבויים אחר וארבעה נשלחו למחנה הריכוז זקסנהאוזן.

יתר 50 השבויים שנתפסו, ובהם גם רוג'ר בושל, הוצאו להורג על ידי הגסטפו. הם נרצחו כיחידים או בזוגות זמן קצר לאחר לכידתם. הדבר נעשה בפקודה ישירה של אדולף היטלר, שביקש להרתיע בדרך זו שבויים מבריחות נוספות. למעשה רצה היטלר לחסל את כל הבורחים, אך מפקד הלופטוואפה הרמן גרינג שיכנע אותו להמית רק חלק מהם מחשש למעשה תגמול של בעלות הברית נגד טייסים גרמנים שבויים. היטלר קבע שיש להמית 50 מהבורחים וההוראה הועברה על ידי היינריך הימלר אל הגסטפו. בחירת השבויים העתידים להירצח נעשתה על ידי גנרל האס אס ארתור נבה.

21 מהנרצחים היו בריטים, ששה היו קנדים, ששה פולנים, חמישה אוסטרלים, שלושה דרום אפריקנים, שני ניו זילנדים, שני נורבגים, ושבוי אחד מבלגיה, צ'כוסלובקיה, צרפת, יוון וליטא. לאחר המלחמה נקברו הנרצחים בבית קברות צבאי בריטי בעיר פוזנן שבמערב פולין.

שלושה מהשבויים שברחו מן המחנה הצליחו בבריחתם והגיעו לבריטניה דרך ארצות נייטרליות: שני טייסים נורבגים הגיעו לשבדיה, וטייס הולנדי הגיע דרך צרפת לספרד.

לאחר גילוי הבריחה ערכו הגרמנים ספירת מלאי של הציוד במחנה, שגילתה גם היא גודל היקפו של המבצע. נמצא כי נעלמו בין השאר פריטים אלו:

מפקד המחנה הודח מתפקידו בעקבות הבריחה, וניצל ממוות רק משום שהעמיד פנים כי הוא חולה במחלת נפש. בסוף המלחמה נכנע לצבא הבריטי, בילה שנתיים במעצר ושוחרר בשנת 1947.

מפקד המחנה החדש, אוברסטלויטננט אריך קורדס, הודיע לראשי השבויים ב-6 באפריל 1944 על הריגת 41 מהשבויים שנמלטו. הוא הוחלף זמן קצר לאחר מכן על ידי אוברסט פרנץ בראון. זה היה מזועזע מרצח השבויים עד כי התיר לשבויים במחנה להקים גלעד לזכרם. גלעד זה עדיין עומד על תילו.

הגרמנים סתמו את מנהרת הארי על ידי שפיכת טונות של חול ופסולת לתוכה.

מנהרת ג'ורג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף המלחמה חפרו שבויים במחנה מנהרה בשם "ג'ורג'". היא נחפרה תחת רצפת התיאטרון של המחנה. היא לא נועדה לבריחה, כי אם לאפשר לשבויים להגיע לנשקייה של שומרי המחנה. היה זה אמצעי שננקט על ידי השבויים כדי שיוכלו להצטייד בנשק ולהגן על עצמם במידה והאזרחים הגרמנים הגרים בסמוך למחנה יבקשו לפרוץ לתוכו ולפגוע בשבויים. מנהרה זו לא הופעלה לבסוף.

שיחרור שבויי המחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 בינואר 1945, כשהצבא האדום במרחק 20 קילומטרים מהמחנה, הוצעדו השבויים ממנו, בטמפרטורות מתחת לאפס ודרך שלג בגובה של 15 סנטימטרים. לאחר שהגיעו לעיר ספרמברג (Spremberg), כ-80 קילומטרים מערבה משם, פוזרו השבויים ונשלחו למחנות השבויים סטלאג VIII-A וסטלאג XIII-D בדרום גרמניה. ב-13 באפריל פונה המחנה השני לנוכח התקרבות הצבא האמריקאי אליו ושוכניו הועברו לסטלאג VIII-A. רבים מהשבויים ברחו בדרך ללא התנגדות מצד שומריהם הגרמנים. במחנה החדש, שנבנה עבור 14 אלף שבויים, נדחסו עתה 130 אלף ותנאי הדיור היו גרועים ביותר. ב-29 באפריל שיחרר הצבא האמריקאי את המחנה.

שפיטת האחראים לרצח השבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לממשלת בריטניה נודע על רציחת חמישים השבויים לאחר ביקור של נציגי הצלב האדום השווייצרי במחנה בתחילת מאי 1944. מיד לאחר מכן הוחזר לבריטניה בשל בריאות לקויה מפקד הלהק הרברט מאסי, הקצין הבריטי הבכיר במחנה, וגם הוא דיווח לממשלה על שאירע. הידיעה הכתה גלים ועוררה זעם רב. שר החוץ אנתוני אידן הודיע על כך לפרלמנט בחודש מאי ושנית ביוני, בהבטיחו כי ימוצה הדין עם מבצעי הפשע.

לאחר כניעת גרמניה מונה צוות חקירה בן 19 איש של המשטרה הצבאית של חיל האוויר המלכותי לאתר את רוצחי השבויים הבורחים. חקירה מקיפה שניהל הצוות במשך שלוש שנים זיהתה 72 איש – לרבות בכירים במשטר גרמניה הנאצית - כמבצעי הרציחות או שותפים להן. שני משפטים צבאיים נערכו למעורבים ברציחות בהמבורג שבגרמניה ב-1947 וב-1948. ‏38 מהמעורבים נשפטו והורשעו. 21 מהם נידונו למוות וניתלו, והיתר נידונו לעונשי מאסר שונים.

אתר המחנה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

באתר מחנה סטלאג לופט III נותרו שרידים מעטים בלבד למבנים שעמדו בו, ועצים צמחו סביבם. הונחו בו על פני הקרקע שלטים באנגלית ובפולנית, המצביעים על מיקומם המשוער של פתחי מנהרת הארי ונתיבה.

באוגוסט 2011 חפר באתר צוות של ארכאולוגים בריטים בהיתר של השלטונות הפולנים. הם ביקשו לאתר את מנהרת הארי ולבדוק את הציוד שהושאר כמשוער בתוכה. ניסיון זה נכשל. לעומת זאת הצליחה חפירה באתר התיאטרון של המחנה לחשוף את תחילתה של מנהרת ג'ורג', ואגב כך התגלה מספר גדול של פריטים ששימשו את השבויים לצורך חפירת המנהרה.

אזכורים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודות בריחת הסוס הטרויאני נכתבו שני ספרים על ידי שניים מן השבויים הבורחים – The Wooden Horse ו-Stolen Journey. על פי הספר הראשון הופק ב-1950 סרט קולנוע בעל אותו שם, וכן היווה בסיס לסרט הבריחה הגדולה שנוצר ב-1963.

פול בריקהיל, טייס אוסטרלי שהיה שבוי במחנה בשנים 1943-1945, כתב את הספר "הבריחה הגדולה". על בסיס ספר זה הופק לימים סרט הקולנוע הנודע על הבריחה. סרט זה, הגם שעלילתו לא הייתה נאמנה לחלוטין למציאות, תרם להנצחת המודעות לבריחה ולמותם של חמישים מהבורחים.

מספר ספרי עיון נכתבו אודות הבריחה הגדולה מהמחנה.

ערוץ ההיסטוריה הפיק תוכנית בת שני פרקים אודות החפירה הארכאולוגית באתר באוגוסט 2011. קואורדינטות: 51°35′55″N 15°18′27″E / 51.5986°N 15.3075°E / 51.5986; 15.3075

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]