סטפורד קריפס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סטפורד קריפס

סר ריצ'רד סטפורד קריפס (אנגלית: Richard Stafford Cripps;‏ 24 באפריל 1889 - 21 באפריל 1952) היה דיפלומט ומדינאי בריטי. קריפס, המזוהה עם חוגי השמאל הבריטי ועם מפלגת הלייבור, שימש כשר במספר ממשלות, ובין היתר שימש כשר הממונה על הייצור האווירי בזמן מלחמת העולם השנייה וכשר האוצר של בריטניה בין השנים 1947 - 1950. קריפס נשא גם בתפקידים דיפלומטיים חשובים, ובין היתר שימש כשגריר בריטניה בברית המועצות בעת הפלישה הנאצית ב-1941, והיה בעל תפקיד חשוב בהידוק הברית בין בריטניה וברית המועצות בעת המלחמה, וכן שימש כשליחו המיוחד של וינסטון צ'רצ'יל להודו, בשנת 1942, במשלחת שנועדה למצוא פתרון למתחים האתניים בין ההינדים והמוסלמים, שכישלונה היווה אבן דרך חשובה בדרך לעצמאות הודו ופקיסטן.

מוצא ונעורים, קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטפורד קריפס נולד בלונדון למשפחה בעלת מעמד ואמצעים. אביו, סיר צ'ארלס אלפרד קריפס, היה חבר פרלמנט מטעם המפלגה השמרנית הבריטית, שעוטר בתואר האצולה לורד פארמור, ובשלב מאוחר בחייו חצה את הקווים והפך לחבר מפלגת הלייבור. אמו הייתה אחותה של הסופרת הסוציאליסטית ביאטריס וב.

קריפס זכה לחינוך מעולה. הוא למד בקולג' וינצ'סטר השייך לאוניברסיטת אוקספורד ובאוניברסיטת לונדון. בתחילה התכוון להיות לכימאי חוקר, אך לאחר השלמת התואר בכימיה, המשיך ללימודי משפטים והיה לעורך דין. הוא הוסמך כעורך דין בשנת 1912. בתקופת מלחמת העולם הראשונה לא שירת בצבא, בשל דעותיו הפציפיסטיות, אך שימש כנהג אמבולנס בחזית צרפת.

פעילות פוליטית במפלגת הלייבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות ה-20 היה קריפס מזוהה עם דעותיו של השמאל הקיצוני. ב-1930 הצטרף למפלגת הלייבור. ב-1931 מינה אותו ראש הממשלה איש הלייבור, רמזי מקדונלד למשרת "Solicitor General for England and Wales", משרה הדומה מעט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בישראל, ומערבת ייעוץ משפטי לממשלה, עם מעט מסמכויות התובע הכללי. נושא משרה זו, באופן מסורתי, מעוטר בתואר אבירות, וכך הפך קריפס ל"סיר סטפורד קריפס", וחבר בקבינט. קריפס לא היה אז חבר הפרלמנט, ולכן עמד באותה שנה לבחירות משנה במחוז מזרח בריסטול, שנחשב באופן מסורתי למחוז בחירה בו מובטח רוב למפלגת הלייבור, וניצח. בבחירות הכלליות שנערכו מאוחר יותר בשנה זו נחל הלייבור תבוסה. השמרנים זכו ברוב, ומקדונלד, שפרש מהמפלגה ועמד בראש "מפלגת הלייבור הלאומית" הזעירה שמר על תפקיד ראש הממשלה, אך נסמך על הרוב הגדול שהיה לשמרנים בפרלמנט, והותיר את הלייבור, מפלגתו הישנה, באופוזיציה. כך נמנע מקריפס לשמור על מקומו בקבינט. עם זאת, הוא היה אחד משלושה שרים בלבד במפלגת הלייבור, שהצליחו לשמור על מושבם בפרלמנט.

קריפס המשיך בנטייתו השמאלית, שהייתה קיצונית אף במושגי מפלגתו. הוא הפך לסוציאליסט נלהב, ותומך ברעיונות מרקסיסטים, על אף שהמשיך לדבוק באמונתו הדתית האוונגליסטית. ב-1932 הקים ארגון שמאלי בשם הליגה הסוציאליסטית שהיה מורכב בעיקר מחברי מפלגת הלייבור העצמאית שהתנגדו להחלטת מפלגתם לנתק עצמה ממפלגת הלייבור. הליגה הסוציאליסטית תמכה ברעיונות סוציאל-דמוקרטיים, והטיפה ליישומם על ידי הממשלה. קריפס הפך לאב הטיפוס של האינטלקטואל מן המעמד העליון התומך בסוציאליזם, שהיה שכיח בבריטניה בשנות השלושים. בין תומכי הליגה הסוציאליסטית היו אישים כאניירין בוואן, הרולד לאסקי, מייקל פוט וברברה קאסל.

עם עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, החל קריפס לתמוך בחזית שמאל מאוחדת, אליה תצטרף מפלגת הלייבור, מפלגת הלייבור העצמאית, והמפלגה הקומוניסטית של בריטניה, לחזית שמאל שתהווה מחסום מפני עליית הפאשיזם. ב-1936 החל ב"מסע איחוד" להשגת חזית מתואמת בין המפלגות. המסע, שלא זכה לתמיכת הנהגת הלייבור, היה כישלון חרוץ. הוא הביא גם לפירוקה של "הליגה הסוציאליסטית", כאשר הועמד קריפס בפני הברירה לפרוש משורותיה, או להיות מגורש ממפלגתו. עם זאת, בימים אחרונים אלו של הליגה, ב-1937, הקימו קריפס וג'ורג' סטראוס את השבועון "טריביון", ששרד את כל תהפוכות הפוליטיקה ועודו יוצא לאור גם בימינו.

קריפס ואניירין בוואן היו בין המתנגדים הקולנים למדיניות הפיוס של נוויל צ'מברליין. הדבר הביא אותם לשיתוף פעולה עם אנשי המפלגה הקומוניסטית, ולקריאות לשיתוף פעולה פאן אירופי כנגד הפאשיזם, ובבריטניה גופא לשיתוף פעולה אף עם שמרנים כוינסטון צ'רצ'יל, שהתנגדו אף הם להיטלר. על רעיונו של קריפס ליצירת "חזית עממית" כנגד הפאשיזם, בשיתוף פעולה עם השמרנים וגורמים אחרים, ערכה המפלגה משאל, וכאשר נדחה הרעיון ברוב גדול (2,100,000 לעומת 400,000) סירב קריפס להתחייב כי לא יתנגד עוד להחלטות המפלגה.[1] כתוצאה מכך גורשו קריפס, בוואן וצ'ארלס טרווליאן מן המפלגה במרץ 1939. קריפס, המאוכזב, יצא לסיור בעולם, ובמשך כחצי שנה ביקר בהודו, סין, יפן, ברית המועצות וארצות הברית.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הקים וינסטון צ'רצ'יל את ממשלתו, בשנת 1940, סבר כי קריפס, שנחשב למרקסיסט אדוק, יוכל לסייע לו במשא ומתן עם סטלין, שהיה באותה עת, לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בברית עם גרמניה הנאצית. בתחילה ביקש צ'רצ'יל ממולוטוב כי יקבל את קריפס כנספח דיפלומטי מיוחד לענייני סחר, אך משסירב מולוטוב לנהל מגעים אלא בדרג של שגריר, מינה את קריפס לשגריר בריטניה בברית המועצות.[1]

בתחילה ניסה קריפס לשכנע את סטלין כי קיימת אפשרות שחוגים בבריטניה ידחפו להסדר נפרד עם היטלר, מה שיותיר את היטלר פנוי לפלישה לברית המועצות לאחר הסרת האיום במלחמה דו-חזיתית. מאוחר יותר, באפריל 1941, הביאו מקורות מודיעיניים שונים את צ'רצ'יל להסיק כי הפלישה הגרמנית לברית המועצות קרובה, והוא שיגר דרך קריפס מסר לסטלין המזהיר אותו מכך במפורש, אך סטלין בחר להתעלם מהאזהרות, בחששו כי צ'רצ'יל מנסה לגרור אותו למלחמה עם היטלר, על מנת לשרת את האינטרסים הבריטיים[2]. בשנת 1956 עת נשא ניקיטה חרושצ'וב את הנאום הסודי בו הוקיע את פשעי סטלין, מנה את התעלמותו של סטלין מאזהרותיו של צ'רצ'יל שנמסרו דרך קריפס, בין פשעיו של הרודן.[3] כאשר התקיף היטלר, ביוני 1941, היה קריפס לדמות מפתח בחישול הברית בין בריטניה ובין ברית המועצות.

בתחילת 1942 שב קריפס לבריטניה, ונאם ברדיו על מאמץ המלחמה של ברית המועצות. בנאום שאל -

"היש ביכולתכם לעשות יותר משאתם עושים כיום למען העניין המשותף? האפשר להשוות את סבלכם וקורבנותיכם לאלה של האזרחים הסובייטים הלוחמים את מלחמתכם ממש כשם שאתם לוחמים את מלחמתם הם? העושים אנו מאמץ של מאה אחוזים?"[4]

התגובה לנאום הייתה חיובית במידה לא רגילה, וקריפס הפך לאחד מהפוליטיקאים האהודים במדינה. צ'רצ'יל הגיב במהירות, מינה אותו לקבינט, והעניק לו את התארים "הלורד שומר החותם" ו"מנהיג הפרלמנט" (השר המתאם בין הפרלמנט ובין הממשלה). בתקופה זו נחשב קריפס ל"בלתי מפלגתי". קריפס נשלח במשימה מיוחדת להודו על מנת לנסות ולהשיג הסכם בין מנהיגי הפלגים היריבים, מוהנדס קרמצ'נד גנדי ומוחמד עלי ג'ינה, שיותיר את הודו נאמנה לכתר, ותומכת במאמץ המלחמתי, בתמורה להבטחה לממשל עצמי לאחר המלחמה. המשלחת כשלה, והשיחות לא הביאו להסכמה פורמלית. עבור צ'רצ'יל הייתה מטרת המשלחת תעמולתית. צ'רצ'יל רצה בכישלון השיחות, וסירב לבקשותיו של קריפס לאפשר להודים תפקיד בהנהגת המלחמה. עם שובו של קריפס מהודו, התפטר מתפקיד מנהיג הפרלמנט, ומונה לשר האחראי על התעשייה האווירית, עמדת מפתח במשק המלחמתי, שלא הייתה כרוכה אומנם במושב בקבינט המלחמתי, אך מולאה על ידי קריפס בהצלחה רבה. בשנת 1945, לקראת הבחירות הכלליות, שב קריפס והתפקד למפלגת הלייבור.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשזכתה מפלגת הלייבור בבחירות הכלליות ב-1945 וקלמנט אטלי מונה לראשות הממשלה, מינה זה את קריפס ל"נשיא מועצת המסחר", המשרה הכלכלית השנייה בחשיבותה בממשלה. על אף שעדיין היה סוציאליסט מאמין, קריפס גילה גמישות מספקת על מנת לעבוד בשיתוף פעולה עם יתר שרי הלייבור, במצב הדחוק בו מצאה עצמה בריטניה לאחר המלחמה. קריפס היה מזוהה עם מדיניות "הצנע". כסוציאליסט בן המעמד העליון החזיק קריפס בדעות פוריטניות, והיה נחוש לאכוף מגבלות וקיצוב בחומרה שווה על כל חלקי האומה הבריטית. בתקופה זו גם סייע בבניית בית הספר לארונאטיקה, הקרוי כיום אוניברסיטת קרנפילד ב-1946.

ב-1946 הסכים קריפס לבקשתו של סטלין למכור לברית המועצות מידע תכנוני שיסייע בתכנון מנוע סילון למטוס קרב חדיש. קריפס איפשר למהנדסים הרוסים גישה לתוכניות מנוע ה"רולס רויס נין", מנוע סילון מתקדם שתוכנן על ידי קצין ה-RAF פרנק ויטל. התוצר הסובייטי, מנוע קלימוב VK-1 המבוסס על התכנון הבריטי, שולב לאחר מכן במטוס הקרב המתקדם מיג 15, שלאחר מכן שולב, בין היתר, בלחימה כנגד כוחות בריטים במלחמת קוריאה, וגרם שם לאבידות.

ב-1946 שב קריפס להודו כחלק מ"משלחת הקבינט" שהציעה נוסחאות שונות לעצמאות, לשיקול דעתם של המנהיגים ההודים. תוכניתם של השרים הבריטים השותפים במשלחת נדחתה על ידי הקונגרס הלאומי ההודי.

ב-1947 ניסה קריפס לשכנע את אטלי לפרוש, בשל הקשיים הכלכליים והפוליטיים, ולמסור את מקומו לארנסט בווין, אך בווין סירב לשתף פעולה עם קריפס. מהלך זה הביא למינויו של קריפס למשרה חדשה של "שר הכלכלה". אך מספר שבועות לאחר המינוי התפטר שר האוצר יו דאלטון, לאחר שנודע כי הדליף לעיתונאי פרטים מתקציב המדינה העתידי, וקריפס תפס את מקומו. קריפס עמל על מנת לחלץ את בריטניה מהמשבר הכלכלי שהייתה נתונה בו. הוא העלה את המסים והפחית את הצריכה, וכן פעל להגברת הייצוא, וייצוב הלירה שטרלינג, בשל כך שהאמין שהגברת הייצוא היא הדרך לצאת מהמשבר הכלכלי. הוא תמך בהלאמה של מפעלי מפתח ותעשיות אסטרטגיות.

בתפקידו כשר האוצר הבריטי, היה קריפס מעורב בהחלטות הנוגעות למדינת ישראל הצעירה. על הפרק עמדו שני נושאים - האחד, הפעלתם של בתי הזיקוק בחיפה, והשני, תשלום חוב בן מספר מיליוני לירות שטרלינג, שהייתה ממשלת בריטניה חייבת לממשלת פלשתינה-א"י, היא ממשלת המנדט, על רכישות באשראי בימי מלחמת העולם השנייה, וכן הסדר חוב נגדי שחבה ממשלת ישראל לבריטניה, ועניינים שונים הנוגעים לרכוש בריטי בישראל. קריפס נחשב לאוהד ישראל, בשל דעותיו הסוציאליסטיות, ואופייה הסוציאליסטי של ממשלתו של בן-גוריון. בסדרת שיחות שהתקיימו בשנים 1949 ו-1950 עם מנכ"ל משרד האוצר, דוד הורוביץ, הוסדרו הנושאים הכלכליים שבין ישראל ובריטניה, והוסדרה הפעלת בתי הזיקוק. בעניינים אלו הפעיל קריפס את השפעתו, אל מול דעתו האנטי ישראלית של בווין.[5]

על אף שאופיו חמור הסבר של קריפס, ומדיניות הצנע שלו, הביאו לירידה בפופולריות שלו, הרי שדבקותו בדעותיו, ועבודתו החרוצה למען הבראתה הכלכלית של בריטניה בימים שלאחר המלחמה, הביאו ליחס של כבוד כלפיו. מזה שנים סבל קריפס מקוליטיס דלקת מעיים, שאך החמירה עם הלחץ בו היה נתון. ב-1950 הביא מצבו הבריאותי לכך שנאלץ לפרוש. את תפקידו של קריפס כשר האוצר קיבל יו גייטסקל. שנתיים לאחר מכן מת, בעודו מנסה להחלים ממחלתו בשווייץ.

קריפס היה נשוי לאיזובל קריפס, שהייתה אף היא פעילה ציבורית בעלת שם. לזוג היו ארבעה ילדים, ביניהם סופרת הילדים פגי קריפס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 סטאפורד קריפס כפי שראיתי אותו, דבר, 23 במאי 1952
  2. ^ איאן קרשו, הכרעות גורליות, עם עובד, 2007, עמ' 290
  3. ^ סטלין המיט שואה על ססס"ר, דבר, 15 ביוני 1956
  4. ^ העושים אנו מאמץ של 100 אחוזים?, דבר, 9 בפברואר 1942
  5. ^ יובל אליצור, אליהו סלפטר, "עלילות נפט - סיפור פריצת מצור הדלק על ישראל", הוצאת זמורה ביתן, 1999, עמ' 70