סטיבן לנגטון
 | |
| לידה |
1150 לינקולנשייר, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
9 ביולי 1228 (בגיל 78 בערך) סאסקס, אנגליה, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
ממלכת אנגליה |
| מקום קבורה |
קתדרלת קנטרברי |
| תפקיד |
|
| השקפה דתית |
הכנסייה הקתולית |
  | |
סטיבן לנגטון (בערך 1150 – 9 ביולי 1228) היה קרדינל אנגלי של הכנסייה הרומית-קתולית והארכיבישוף מקנטרברי בין 1207 עד למותו ב-1228. המחלוקת בין מלך אנגליה ג'ון לאפיפיור אינוקנטיוס השלישי על בחירתו היוותה גורם מרכזי במשבר שהוליד את המגנה כרטה בשנת 1215. ללנגטון גם מיוחסת החלוקה הסטנדרטית של התנ"ך והברית החדשה לפרקים.
תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטיבן לנגטון נולד ב-1150 להנרי לנגטון, בעל קרקע בכפר לנגטון. הוא ככל הנראה התחנך בבית ספר הקתדרלי המקומי.[1] בבגרותו לנגטון למד באוניברסיטת פריז והרצה שם על תאולוגיה עד 1206, כאשר האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, שעמו יצר ידידות בפריז, קרא לו לרומא והפך אותו לקרדינל-כומר של סן קריסוגונו, רומא.[2] [3]אדיקותו ולימודיו כבר זיכו אותו בקדנציות בפריז וביורק והוא הוכר כאיש כנסייה אנגלי בכיר.
אחיו סיימון לנגטון נבחר להיות הארכיבישוף של יורק ב-1215, אך בחירות אלה בוטלו על ידי האפיפיור אינוקנטיוס השלישי.[4] סיימון שירת את אחיו סטיבן כארכידיקון מקנטרברי ב-1227.[5] לסיימון ולסטיבן היה אח נוסף בשם וולטר, אביר שמת ללא ילדים.
בחירתו לארכיבישוף[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מותו של הארכיבישוף מקנטרברי הוברט וולטר נתגלעה מחלוקת בכנסייה לגבי זהות יורשו. סיעה אחת של קאנונים צעירים מצ'פטר קתדרלת קנטרברי בחרו את רג'ילנד סגן-ראש הקתדרלה, כבישוף שיימלא את מקומו של וולטר. בעוד שסיעה אחרת, בעקבות לחץ מצד המלך ג'ון, בחרה בג'ון דה גריי הבישוף של נוריץ'. בעקבות ערעור ששלחו הבישופים המקומיים לרומא שתי הבחירות בוטלו ונשלחו שישה עשר קאנונים מהקתדרלה לרומא כדי לייצג את הצ'פטר כולו. שם נצטוו לצאת לבחירות חדשות לתפקיד הארכיבישוף תחת פיקוחו של האפיפיור, בהן נבחר מקורבו, לנגטון שהוקדש על ידי האפיפיור ב-17 ביוני 1207.[6]
עקב בחירתו של לנגטון לארכיבישוף מקנטרברי התפתח מאבק פוליטי קשה בין המלך ג'ון לבין האפיפיור אינוקנטיוס השלישי. ג'ון ראה בבחירתו של לנגטון פגיעה בסמכותו להתערב בבחירות לארכיבישוף ולכן הכריז שכל מי שיכיר בלנגטון כארכיבישוף לגיטימי ייחשב אויב הציבור. לאחר כחודש, הצליח המלך ג'ון לגרש את צ'פטר הקתדרלה כולו מאדמת אנגליה כי תמכו פה אחד בלנגטון. בתגובה הטיל האפיפיור אינוקנטיוס במרץ 1208 צו-איסור על אנגליה שהפסיק לחלוטין את שירותי הדת שסיפקה הכנסייה לקהילה, למעט טבילת צעירים, קבלת וידויים וביטול חטאי מתים. ג'ון ראה במהלך הכרזת מלחמה מצד האפיפיור ולכן לקח את קרקעותיהן ורכושן של כנסיות רבות שכמריהן תמכו ברומא. אינוקנטיוס איים לנדות את ג'ון אם לא יסכים למינויו של לנגטון. כאשר איום זה נכשל, האפיפיור אכן נידה את המלך בנובמבר 1209. למרות שמבחינה תאורטית נידוי זה היה מכה משמעותית ללגיטימיות של המלך ג'ון, נראה שהדבר לא הדאיג אותו במיוחד בין השאר כי שניים מבעלי בריתו הקרובים של ג'ון, הקיסר אוטו הרביעי והרוזן ריימונד השישי מטולוז, כבר ספגו בעצמם את הנידוי, ועוצמתו קהתה במידת מה.[7]
במאי 1213 נכנע המלך ג'ון ומסר את ממלכת אנגליה לאפיפיור אינוקנטיוס שהפך לאדון הפיאודלי שלה. החלטה זו הניבה תגובות מעורבות. למרות שג'ון הושפל מרצף האירועים התגובה הציבורית הייתה מועטה. אמנם אינוקנטיוס נהנה מפתרון בעיית הנאמנות האנגלית ארוכת השנים, אבל בטווח הארוך ג'ון כנראה הרוויח יותר, שכן מעתה ואילך האפיפיור הפך לתומך נמרץ בג'ון למשך שארית שלטונו, ותמך בו בסוגיות מדיניות ויבשתיות כאחת. וכך ביולי חזרו לנגטון (שמאז גירושו התגורר במנזר פונטיני בבורגונדי) וחבריו הגולים לאנגליה. המעשה האפיסקופלי הראשון שלו היה להתיר את הנידוי על המלך, תמורת שבועה מצידו שיש לבטל חוקים בלתי צודקים ולקיים את החירויות שהעניק הנרי הראשון - שבועה שאותה הפר כמעט מיד.[8][9][10]
בגלל התנהגותו של המלך, לנגטון הפך למנהיג המאבק נגדו. במועצת אנשי כנסייה בווסטמינסטר ב-25 באוגוסט 1213, אליה הוזמנו ברונים מסוימים, הוא קרא את נוסח האמנה של הנרי הראשון וקרא לחידושה. בהמשך, מנהיגותו הנמרצת של לנגטון וכוחם הצבאי של הברונים אילצו את ג'ון להעניק את חותמו למגנה כרטה.[11]
מכיוון שהמלך ג'ון הכריז על האפיפיור כאדון הפיאודלי שלו, אינוקנטיוס עמד לצידו וראה במגנה כרטה פגיעה בכוחו כ"נציגו של האל עלי אדמות" לכן נידה את הברונים שמרדו בג'ון. לנגטון שתמך בברונים ובהכפפת המלך למגנה כרטה סירב לפרסם את הנידוי עליהם ולכן הושעה מכל התפקידים הכנסייתיים שהיו בידיו על ידי נציבי האפיפיור. ב-4 בנובמבר אושר גזר דין זה על ידי אינוקנטיוס, למרות שלנגטון פנה אליו באופן אישי. הוא שוחרר מההשעיה באביב שלאחר מכן בתנאי שיתרחק מאנגליה עד שישרור שלום, והוא נשאר מחוצה לה עד מאי 1218. בינתיים, גם האפיפיור אינוקנטיוס וגם המלך ג'ון מתו וכל הצדדים באנגליה התאחדו תחת שלטונו של הנרי השלישי.
סטיבן לנגטון המשיך תחת שלטונו של המלך הנרי לפעול למען עצמאותה המדינית של אנגליה. בשנת 1223 הופיע שוב כמנהיגם ודוברם של הברונים, שדרשו מהמלך הנרי לאשר אמנה שתקבע את יחסי הכוחות ביניהם. הוא נסע לצרפת מטעמו של הנרי כדי לקרוא ללואי השמיני מצרפת לשיקום נורמנדי, ומאוחר יותר הוא תמך בהנרי נגד ברונים סוררים. לנגטון השיג הבטחה מהאפיפיור החדש, הונוריוס השלישי, שבמהלך חייו לא יישלח שוב לגלות מאנגליה, וזכה בוויתורים אחרים מאותו אפיפיור לטובת הכנסייה האנגלית ולטובת כס קנטרברי.
חשיבות רבה בהיסטוריה הכנסייתית של אנגליה יש למועצה שלנגטון פתח באוסני ב-17 באפריל 1222; גזירותיה, הידועות כחוקותיו של סטיבן לנגטון, הן הקנונים הפרובינציאליים המוקדמים ביותר אשר עדיין מוכרים כמחייבים בבתי המשפט של הכנסייה האנגלית.
מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטיבן לנגטון מת בסלינדון, ליד צ'יצ'סטר, סאסקס, ב-9 ביולי 1228. הוא נקבר באדמה פתוחה ליד הטרנספט הדרומי של קתדרלת קנטרברי. קפלת סנט מייקל נבנתה מאוחר יותר מעל הקרקע הזו (כיום קפלת הרגימנט של בופס), וראש קברו מבצבץ אל הקצה המזרחי של הקפלה הזו, מתחת למזבח שלה.
מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטיבן היה סופר פורה. הגהות, פירושים וחיבורים שלו כמעט על כל ספרי הברית הישנה, ודרשות רבות, נשמרים בכתבי יד בארמון למבת', באוקספורד, בקיימברידג' ובצרפת.
לפי פרדריק ג'יימס אדוארד רבי, "אין סיבה להטיל ספק בכך שסטיבן לנגטון... היה המחבר של הרצף Veni Sancte Spiritus המפורסם".[12]
היצירות האחרות היחידות שלו שהודפסו, מלבד כמה מכתבים (ב-The Historical Works of Gervase of Canterbury, ed. W. Stubbs, II. London, 1880, Rolls Series, מס' 71, נספח להקדמה) הוא Tractatus de translatione Beati Thomae (בתומאס מקנטרברי, אוקספורד, 1845 של J. A. Giles), שהיא כנראה הרחבה של דרשה שהטיף ב-1220, לרגל תרגום השרידים של תומאס בקט; הטקס היה המפואר ביותר שנראה אי פעם באנגליה. הוא גם כתב ביוגרפיה על חייו של ריצ'רד הראשון, ומיוחסים לו יצירות ושירים היסטוריים נוספים.
פרקי התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – חלוקת הפרקים בתנ"ך
החלוקה הקלאסית של התנ"ך, בנוסח המסורה, היא החלוקה לפרשיות, באמצעות הנחת רווחים ריקים עד סוף השורה (פרשה פתוחה) או באמצעה (פרשה סתומה). שיטת החלוקה המקובלת כיום, המחלקת את התנ"ך לפרקים ממוספרים, נוצרה באירופה בימי הביניים. אף שידועים מספר ניסיונות חלוקה כאלה, וגם הקרדינל הוגו דה סנקטו קארו הגה חלוקה שיטתית של התנ"ך (בין 1244 ל-1248), ההשערה המקובלת היא שלנגטון הוא זה שיצר את החלוקה הסטנדרטית המקובלת כיום.[13][14]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מ' בן ישר, "חלוקת הפרקים בתנ"ך", מורשת יעקב תש"ן, עמ' 58-53.
- סטיבן לנגטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ כריסטופר הולדסוורת', סטיבן לנגטון, באתר מילון אוקספורד מקוון לביוגרפיה לאומית, 2004
- ^ סטיבן קרדינל לנגטון., באתר הקרדינלים של הכנסייה הרומית הקדושה., אוחזר ב-22 בנובמבר 2008
- ^ היסטוריה בריטית מקוונת ארכיבישופים מקנטרברי., אוחזר ב-11 בספטמבר 2007.
- ^ Fred A. Cazel Jnr, Simon, Langton, Oxford Online National Dictionary of Biography, 2004
- ^ היסטוריה בריטית מקוונת, באתר Archdeacons of Canterbury., אוחזר ב-14 בספטמבר 2007
- ^ ברטלט רוברט, אנגליה תחת מלכי נורמן ואנג'ווין: 1075–1225, אוקספורד: הוצאת קלרנדון, עמ' 404-405
- ^ טרנר, עמ' 131
- ^ טרנר, עמ' 133
- ^ הארפר-ביל, עמ' 308
- ^ טרנר, עמ' 133-134
- ^ אסתר סמית', לנגטון, סטיבן (בערך 1155–1226), באתר אנציקלופדיה לספרות ימי הביניים (מהדורה מקוונת), אוחזר ב-20 באוגוסט 2010 (נדרש מנוי), 2000
- ^ ספר אוקספורד לפסוק הלטינית של ימי הביניים, אוקספורד: אוקספורד, 1959, עמ' 496
- ^ מור, פרקי הוולגטה והפסוקים הממוספרים בתנ"ך העברי, באתר JSTOR, 1893
- ^ מאמר: התנ"ך העברי, באתר האנציקלופדיה הקתולית