סטרייד פיאנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סטרייד פיאנו (אנגלית: Stride Piano) הוא ז'אנר במוזיקה המנוגן על פסנתר, אשר התפתח בהארלם, ניו יורק בשנות העשרים. הסגנון יורש רבים ממאפייני סגנון הראגטיים. בסגנון, כמו גם בסגנונות פסנתר נוספים מאותה תקופה, חשיבות רבה ליד שמאל בנגינה. אבות הסגנון הם הפסנתרנים לוקי רוברטס, ג'יימס פ. ג'ונסון ופאטס וולר.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפייניו הברורים ביותר של הסגנון הם כאמור ביד השמאלית של הפסנתרן; היא מנגנת בס כל רבע, ונותנת את הבסיס הקצבי וההרמוני של היצירה. בניגוד לסגנונות כמו ראגטיים ובוגי ווגי התפקיד של יד שמאל חופשי מאד, היא יכולה לנגן אקורדים בפעימה השנייה והרביעית של התיבה, היא קופצת מרווחים גדולים יותר, והתפקיד שלה יכול להיות הרבה יותר מלודי. ניתן לראות הרבה השפעה של התפתחות הג'אז, והנגינה מאלתרת הרבה יותר. כמו כן, להרבה קלאסיקות של הראגטיים כמו מייפל ליף ראג נגני הסטרייד החליפו את המלודיה בסדרה של ריפים והפכו את תפקיד יד שמאל למלודי יותר. במשך הזמן התחילו להופיע גם בלו נוטס, ותפקידי הבס החלו להעשות לפעמים באוקטבות מקבילות או לסגנונו של ואלר גם במרווחים מקבילים אחרים.

גם ליד ימין תפקיד מהותי בצליל הייחודי של הסגנון. לרוב, במקום לנגן מלודיה, יד ימין למעשה מאלתרת על ההרמוניה של השיר, ויוצרת ריפים שונים על כל אקורד, כמו כן היא תשתמש במוטיבים מקונטרפונקט. ישנם סימני היכר של הסגנון כגון "קריסה לטרצות" כששני קולות נכנסים לתוך הטרצה של האקורד משני הצדדים.

בתקופה ההיא הסגנון עדיין נקרא ראגטיים ואת ההפרדה עשו רק מאוחר יותר. אחד הגורמים להתפתחות הזו שלו הייתה תרבות המועדונים בניו יורק שבה הפסנתרנים היו צריכים לנגן שעות על גבי שעות, מול קהל, ולהשאר מעניינים וחדשים. לאט לאט הם שינו את המלודיות, הם פיתחו את הבס, הם חיפשו טכניקות שילהיבו את הקהל.

הנגנים עצמם היו לרוב נגני ראגטיים שהושפעו ממוזיקאת הסווינג. כדי לנגן את הסגנון חייבת להיות לנגן שליטה וירטואזית בטכניקה, ולמעשה לעתים היו נגני סטרייד מתחרים ביכולות הטכניות שלהם בתחרויות שמשכו קהל רב. בין הנגנים המפורסמים של הסגנון ניתן למנות את: לוקי רוברטס, ג'יימס פ. ג'ונסון, פאטס ואלר, וילי "האריה" סמית', ג'לי רול מורטון, ארט טאטום, דונלד לאמברט ועוד.