סיגד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חגי ישראל ומועדיו: סיגד
Sigd-27.11.08.jpg
שם: סיגד
נחגג ב: כ"ט במרחשוון
סיבה: ציווי מקראי. "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. ב וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲו‍ֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם. ג וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם."‏[1]
סמלים: תענית, מתן תורה, גאולה ומשיח
מתקשר ל: יום הכיפורים, סוכות, ספירת העומר, שבועות

סיגְד (געז: ሰግድ - "סגידה"), שמו העממי של חג המֶהֶללַה (ምህልላ - "תחינה") והנקרא גם עמתה סו (ዐመተ ሰወ - "יום הקיבוץ"), הוא אחד מחגי ומועדי ביתא ישראל. החג חל בכ"ט בחודש תשואן (כ"ט בחשוון), 50 יום לאחר יום הכיפורים, והוא יום של צום, טהרה והתחדשות. זהו חג עלייה לרגל, ובמרכזו עומד טקס חידוש הברית בין העם לאל, הכולל קריאת קטעים מן המצהף קדוס וברכות ותפילות לגאולה. הטקס נערך בראש הר גבוה, כסמל להר סיני, ומנהלים אותו כהני הקהילה. ההשראה למנהגי החג לקוחה ממעמד דומה המתואר בתנ"ך, שאותו קיימו עזרא ונחמיה בימי שיבת ציון.

בישראל התקבל המנהג לחגוג את הסיגד בטיילת ארמון הנציב המשקיפה אל הר הבית, בנוכחות בני העדה ואישי ציבור. ב-2008 התקבל בכנסת חוק הקובע את הסיגד כיום חג רשמי של מדינת ישראל וכיום בחירה.‏[2]

שם החג וזמנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהללה חל בערב ראש חודש שהוא גם צום המאליא החודשי.‏[3] בעבר היה מועד החג בכ"ט בכסלו, אך לאחר רפורמה שהתרחשה בלוח השנה של ביתא ישראל באמצע המאה ה-19 הוא הועבר לכ"ט בחשוון, 50 יום אחר אסתסרי (יום הכיפורים).‏[4]

השם "מהללה" משמעותו תחינה או תחנון, ומבדיל את החג מתפילות ימות הצום האחרים הנקראים 'סומא'.‏[5] השם העממי "סיגד", או סֶגדֶת, המתפרש כ"יום עבודת ה'", סגידה, שימש בעבר אחד הכינויים ליום הכיפורים‏[6] וממנו ירש את השם. שם נוסף לחג הוא עמתה סו שמשמעותו, "יום הקיבוץ".‏[7]. שמות אלו מעידים כולם על אופי החג.

באתיופיה לעתים היו דוחים את החג בכמה ימים, אם כדי להבדילו מימי המהללה הנוצריים - צומות הנוצרים - ואם בשל חפיפתו את השבת; כאשר נפל ביום שישי היה מוקדם ליום חמישי, וכאשר חל בשבת היה נדחה ליום ראשון.

קביעת החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות כמה מסורות לגבי זמן ונסיבות קביעת החג. על פי אחת המסורות, החג נקבע בזמן תקופתו של הקיסר האקסומי גברה מסקל, עם תום הלחימה בין האימפריה החבשית לממלכת סמין, בראשית המאה ה-6. מלחמות אלו, שהחלו בעקבות הכרזתו של הקיסר עזנה על האימפריה החבשית כעל מדינה נוצרית, בשנת 325, כללו את מלחמת האזרחים שפרצה בין המתנצרים לבין היהודים אשר התנגדו למגמת ההתנצרות וכונו בפי המשטר בשם "ביתא ישראל", ואת המלחמות העוקבות שהתנהלו בין הצדדים לאחר קום ממלכת סמין.‏[8] המלחמות הגיעו לקצן רק עם עליית גברה מסקל לכס הקיסרות, תקופה בה שררו יחסים טובים בין החבשים ליהודים שבראשם עמד המלך גדעון. לפי המסורת, סיום המלחמות הארוכות, שגרמו לסבל רב ולמספר רב של הרוגים בקרב היהודים, הביא את המלך גדעון לציין את יום סיום האיבה כיום מיוחד, ולכהנים עזריה וצדוק לקבעו כחג לדורות, שיהיה יום הודאה והודיה לאלוהים על הנסים שעשה לעדה, כמו גם יום חידוש הברית בין עם ישראל לאלוהיו.‏[9]

לפי מסורת שנייה, נקבע החג על ידי כהנים ונזירים במאה ה-15, בתקופה של רדיפות קשות. מטרת החג לפי מסורת זו, הייתה 'לרכך את לב המלכים האתיופים'.‏[10] מסורת אחרת טוענת כי החג נקבע במאה ה-15, כחלק ממאמציו של אבא צברה להרחיק את עדת ביתא ישראל מהשפעת הנוצרים.‏[11] האזכור הראשון לחג נמצא במקורות נוצריים מהמאה ה-15.‏[12][13]

המסורות כולן, למרות ההבדלים ביניהן, מדגישות כי החג נקבע בהשראת העצרת שקיימו עזרא ונחמיה, לחידוש הברית בין עם ישראל ואלוהיו, בימי שיבת ציון, וכי מטרתו הייתה בראש ובראשונה להגן על הקהילה ולשמר את זהותה בימים קשים של מלחמות, רדיפות והתבוללות,‏[14] כמו גם לשוב ולכבד את מעמד הר סיני וקבלת התורה.‏[15]

משמעות החג[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהן ביתא ישראל וקהל בחג הסיגד, ארמון הנציב, ירושלים, 2009

החג משמש כבנין קומה נוספת על חשבון הנפש הפרטי של יום הכיפורים. ביום זה מוסיפים לחשבון הנפש הפרטי את הפן הציבורי, ובהתקהלות המונים מכריזים על חידוש הברית עם האל ומתפללים על המשכיות האמונה ובוא הגאולה השלמה.

הרב שרון שלום מקהילת ביתא ישראל מציין חמש נקודות משמעותיות בחג:

  • הזכרת מתן תורה וחיזוק הקשר של הציבור עם התורה.
  • חידוש הברית עם ה' כפי שעשו העולים בימי עזרא.
  • עידוד הקהילה לשמירה על הזהות היהודית והמצוות למרות הקושי והבידוד מיתר העם.
  • יום צום, חזרה בתשובה ותחינה לישועה משמים.
  • יצירת אחדות בקהילה.

מהלך החג באתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשים בדרכן להר הסיגד עם אבנים על ראשיהן, סמל להכנעה בפני אלוהים, אמבובר 1984

באתיופיה היה נהוג להתחיל בהכנות לחג ימים רבים לפניו. תושבי כפרים נידחים היו מתקבצים לכפרים היהודיים הגדולים ומתארחים אצל קרובי משפחתם או אצל תושבים מקומיים, כדי לקיים עצרת המונית. יום לפני החג היה נהוג להיטהר ולהכין את מלבושי החג. בנוסף, יום לפני החג, או מוקדם בבוקר החג, היו הכהנים בסיוע גברים אחדים, שוחטים כבשים ופרות שישמשו לתפילה ולשבירת הצום. נוסף על כך, נהגו הכוהנים לבחור הר שיתאים לטקס ולוודא שהוא נקי וטהור מעצמים גדולים ומקברים.‏[16] הבחירה בהר נעשתה משתי סיבות: לשם הגברת הדמיון למעמד הר סיני ומתוך אמונה שמקום גבוה הוא טהור יותר וששורים בו שכינה וחסד.‏[17] אחרי בחירת ההר המתאים הקימו הכוהנים סביב פסגתו מעגל אבנים והכינו שולחן מיוחד למצהף קדוס. בערב החג היה נהוג להתפלל תפילות מיוחדות במסגיד, וביום החג, שהיה גם יום צום, נהגו אנשי הקהילה להשכים קום, לטבול בנהר וללבוש בגדי חג. לאחר מכן התאסף הקהל במסגיד. אז היו הכהנים מוציאים את ספר האורית מן ההיכל שבו שכן, כשהם מלווים בקריאות שמחה של החוגגים. אחר הוצאת הספר החלו החוגגים לצעוד לעבר ההר הנבחר, ובראשם הכהנים והשמגלוץ', זקני העדה, הנושאים את האורית. אנשים מן הקהל נהגו לא פעם לטפס במעלה ההר כשעל ראשיהם אבנים או ספרי קודש.‏[18]

בהגיעם לפסגת ההר היו הכהנים מוציאים את האורית מהבד הקדוש העוטף אותו והקהל ליווה אותם בשירה. ברגע זה קיבל הטקס סבר חמור יותר; הכהן הגדול של היישוב היה נכנס למתחם המגודר - צעד סמלי הדומה לכניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים בבית המקדש - ומתחיל בקריאת מקטעים מן המצהף קדוס, המספרים על התגלות האלוהים בהר סיני למשה רבנו - פרשת הסנה הבוער‏‏ ומעמד הר סיני -, ועל טקס האֲמָנָה - טקס חידוש הברית בין העם לאלוהיו בתקופת נחמיה - ואת ‏‏פרשת הברכות והקללות מספר ויקרא, ופרקים נוספים מספר מלכים, ירמיהו, ישעיהו, דניאל ותהילים. הקריאה בפרקים נעשתה בשפת געז ותורגמה במקביל לשפת ההמון - אמהרית או טיגראינית. הקהל היה חוזר על המילים כשהוא פורס ידיו לעבר השמים, מעשה המציין את קבלת חוקי התורה. כמו כן, בני הקהילה נהגו לשאת בחג תפילות רבות, רובן לסיום הגלות ולשיבה לירושלים.

בתום חלק זה של החג, היו בני הקהילה מתוודים על חטאיהם, כשהם פורשים ידיהם כלפי מעלה וכורעים ומשתחווים. בסיום הטקס היו תוקעים בחצוצרות ומביעים את הרצון לחגוג בשנה הבאה בירושלים. לאחר מכן היו יורדים מן ההר וצועדים חזרה אל הכפר בשירה וריקודים, ומתכנסים שוב במסגיד, שם נהגו הכוהנים להכות בתוף ולרקוד ולשיר עם האורית.‏[19] בכפר היו מקיימים סעודת מצווה חגיגית לחתימת היום.

למרות שטקסי החג נערכו ביום אחד, נהוג היה בקרב העם לחגוג ולשמוח משך כמה ימים לאחריו. נזירי העדה, לעומת זאת, נהגו לפרוש בתום היום המקודש לתקופת התבודדות.‏[20]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהנים בירושלים, חגיגות הסיגד 2009

גם בישראל ממשיכים בני הקהילה לחגוג את הסיגד, בעלייה לירושלים ובתפילה. טקסי הסיגד הראשונים בישראל נחוגו בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20; העצרת המרכזית והתפילות נערכו במקומות שונים עד שהתקבע המנהג לערכם בהר ציון, ולקיים בסיומם תהלוכה לעבר כותל המערבי בליווי שירה ותפילות. חוסר הנחת של הכהנים מן המעבר בסמוך לכנסיות הרבות שבהר ציון הוביל להחלטה לנהל את טקס החג באזור טיילת גבריאל שרובר (טיילת ארמון הנציב), שם מתכנסים כיום בני העדה האתיופית. בשנים האחרונות החלו חניכי תנועת הנוער "בני עקיבא" לצעוד אחר ירידת הכוהנים מן ההר אל הכותל המערבי, בתהלוכה המלוּוה בשירה ובריקודים. מתכונת החג בישראל שונה מזו שהייתה נהוגה באתיופיה, ולמעט התהלוכה המשותפת והתפילות, רבים מן המנהגים מצוינים באופן סמלי בלבד.

ב-30 ביוני 2008 אישרה הכנסת את חוק חג הסיגד, ה'תשס"ח-2008, שהוצע על ידי חבר הכנסת אורי אריאל מן האיחוד הלאומי, בשיתוף חברי כנסת מש"ס, מרצ, העבודה והליכוד‏‏‏[21]. החוק קובע כי חג הסיגד יצוין על ידי המדינה בכ"ט בחשוון, בעצרת מרכזית שתאורגן על ידי משרד המדע, התרבות והספורט ובפעילויות חינוכיות שייוחדו לחג הסיגד על ידי שר החינוך. כמו כן נקבע בחוק כי יום הסיגד הוא יום בחירה. נוסח הצעת החוק התבסס על נוסח חוק יום ירושלים.‏‏‏[22] בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי "אימוץ החג על ידי הכנסת ועל ידי מדינת ישראל יאפשר את שימורה של מסורת עתיקת יומין ויתרום לתחושת ההזדהות והמעורבות של בני הקהילה האתיופית בחברה הישראלית".‏‏‏[23] עוד קובע החוק, כי אם יחול יום כ"ט בחשוון ביום השבת, יוקדם החג ליום חמישי, כ"ז בחשוון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שושנה בן דור, הסיגד של ביתא ישראל, חג חידוש הברית, האוניברסיטה העברית, תשמ"ה
  • אהרן זאב אשכולי, ספר הפלשים - יהודי חבש תרבותם ומסורותיהם, מוסד הרב קוק וראובן מס, תשל"ג
  • Wolf Leslau, Falasha Anthology, Yale University Press, 1951
  • Kay Kaufman Shelemay, "Seged, a Falasha Pilgdmage Festival", Musica Judaica, Vol. lII, 1, pp. 42-62.
  • Jon G. Abbink,"Segd Celebration in Ethiopia and Israel: Continuity and Change of a Falasha Religious Holiday", Anthropos, Vol. 78, 1983, pp. 789-810
  • Kay Kaufman Shelemay, Music, Ritual, and Falasha History, Michigan State University Press, 1986, ISBN 9780870132742
  • Shoshana Ben-Dor, "The Sigd of Beta Isarel: Testimony To A Community In Transition" in Michael Ashkenazi and Alex Weingrod (Editors), Ethiopian Jews and Israel, Transaction Publishers, 1987, ISBN 9780887381331, p. 140 - 159
  • James Arthur Quirin, The Evolution of the Ethiopian Jews: A History of the Beta Israel (Falasha) to 1920, University of Pennsylvania Press, 1992, ISBN 9780812231168

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר נחמיה, פרק ט', פסוקים א'-ג'
  2. ^ חוק חג הסיגד, ה'תשס"ח-2008, ס"ח 2164 מיום 9.7.2008
  3. ^ מאליא היא מילה באגאו ופירושה "האמצעים אשר עוזרים לשמור". ראו, Leslsu, Anthology, p. xxxiii
  4. ^ הרפורמה בלוח השנה מיוחסת לנזיר אבא וואדג'ה ראו Quirin, p. 156
  5. ^ שלמיי 1989, עמוד 102
  6. ^ אהרן זאב אשכולי, "ההלכה והמנהג בין יהודי חַבָּשׁ (הפָלָשים) לאור ההלכה הרבנית והקראית", תרביץ ז' (תרצ"ו), עמ' 132
  7. ^ Kay Kaufman Shelemay ,Music, Ritual, and Falasha History, p. 49
  8. ^ מלחמת האזרחים גרמה להגירת היהודים מאקסום דרומה, אל עבר הרי סמין ואגם טאנה, אזור שהקימו בו, תחת הנהגתו של פינחס, ממלכה עצמאית.
  9. ^ שושנה בן דור 1985, עמוד 141
  10. ^ שם, עמוד 141.
  11. ^ Michael Ashkenazi & Alex Weingrod, Ethiopian Jews and Israel, p. 141 – 142
  12. ^ Quirin, Evolution, p. 149
  13. ^ סטיבן קפלן, "לתולדות ביתא ישראל (הפאלאשים)", פעמים 15, תשמ"ג 1983, עמ' 116
  14. ^ שושנה בן-דור 1985, עמוד 142
  15. ^ שלמיי 1989, עמוד 65
  16. ^ שלמיי 1989, עמוד 50
  17. ^ שלמיי 1989, עמוד 40
  18. ^ שלמיי 1989, עמוד 50
  19. ^ שלמיי 1989, עמוד 50
  20. ^ שלמיי 1989, עמוד 49
  21. ^ אושר בכנסת: חג הסיגד יצוין במערכת החינוך, 1 ביולי 2008, ynet
  22. ^ הכנסת השבע עשרה, מושב שלישי, פרוטוקול מס' 401 מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט, י"ב באדר ב' ה'תשס"ח (19 במרץ 2008)‏
  23. ^ הצעת חוק חג הסיגד, התשס"ח-2008


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.