סידני סמית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סידני סמית
Admiral Sir Sidney Smith (1764-1840) - Louis-Marie Autissier.jpg
ציור מ-1823
נולד 21 ביוני 1764
מקום לידה לונדון, אנגליה
נפטר 26 במאי 1840 (בגיל 75)
השתייכות Flag of the United Kingdom.svg  הממלכה המאוחדת
תקופת שירות 1777 - 1814
דרגה אדמירל הצי המלכותי
מלחמות וקרבות

מלחמת העצמאות של ארצות הברית
המלחמות הנפוליאוניות

עיטורים

מסדר האמבט אביר מפקד במסדר האמבט

אדמירל סידני סמיתאנגלית: William Sidney Smith;‏ 21 ביוני 1764 - 26 במאי 1840) היה קצין-ים בריטי בתקופת מלחמות נפוליאון, שעליו אמר נפוליאון "איש זה גרם לי להחמיץ את ייעודי".

נעוריו וראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמית נולד למשפחה בעלת שורשים צבאיים וימיים, בעלת קשר למשפחת פיט, שבניה היו ראשי ממשלה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. הוא הצטרף אל הצי המלכותי ב-1777, בהיותו בן 13. בשנת 1778 הצטיין בקרב כנגד הפריגטה "ראלי" של צי ארצות הברית ובעקבות זאת הועלה לדרגת לויטננט בשנת 1780, על אף שטרם הגיע לגיל 17 כנדרש.

בשנת 1782 שירת תחת פיקוד אדמירל ג'ורג' רודני, והצטיין בקרב סיינטס, שהתנהל בקרבת איי הודו המערבית כנגד הצי הצרפתי במסגרת מלחמת העצמאות של ארצות הברית. עד מהרה מונה לקפיטן וקיבל לפיקודו פריגטה. אך בשנת 1783, בעקבות חתימת "שלום ורסאי" שהכיר בעצמאות ארצות הברית, קורקע סמית, ונשאר על היבשה כשהוא מקבל חצי ממשכורתו.

בתקופה זו ביקר סמית בצרפת, והיה מעורב בענייני מודיעין כאשר צפה בבניית הנמל החדש בשרבורג. הוא גם ביקר בספרד ובמרוקו שהיו אף הן שדות קרב פוטנציאליים לחילות בריטניה בעימותים העתידים לבוא.

שירותו בצי השבדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1790 ביקש סמית רשות לשרת בצי השבדי, במלחמה בין שבדיה ורוסיה. המלך גוסטב השלישי מינה אותו למפקד השייטת הקלה וליועצו הימי הראשי. סמית הוליך את כוחותיו וטיהר את מפרץ ויבורג מכוחות רוסיים, בקרב שנודע כקרב סבנסקונד. בקרב סבנסקונד איבדו הרוסים שישים וארבע ספינות ומעל אלף מלחים, בעוד שהשבדים איבדו רק ארבע ספינות ומלחים מעטים. בשל כך הוכתר סמית כאביר במסדר החרב השבדי. ברשותו של המלך ג'ורג' השלישי השתמש סמית בתואר, אך בצי הבריטי נודע בלעג כ"אביר השבדי".

השירות במהלך מלחמות צרפת המהפכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1792 מונה אחיו הצעיר של סמית, ג'ון ספנסר סמית, לשגריר הבריטי באיסטנבול וסמית קיבל רשות לבקרו בטורקיה. כאשר שהה שם בינואר 1793, פרצה מלחמה עם צרפת בעקבות המהפכה הצרפתית. סמית, ועמו מספר יורדי ים אנגלים, הפליגו מטורקיה והצטרפו לצי הבריטי בפיקודו של האדמירל סמואל הוד, שהחזיק בנמל הצרפתי טולון לחופו של הים התיכון, לשם הוזמן על ידי המלוכנים הצרפתים.

בעת שהגיע סמית לטולון, בדצמבר 1793, הכוחות המהפכנים, ביניהם נפוליאון בונפרטה שהיה קולונל בחיל התותחנים, צרו על הנמל והתקיפו את הכוחות המחזיקים בו. הבריטים ובעלי בריתם לא היו חזקים מספיק על מנת להחזיק בעיר, והיה עליהם להתפנות מן הנמל. סמית, אשר שירת כמתנדב, קיבל על עצמו את המשימה לשרוף כמה שיותר ספינות ואספקה לפני שייתפס הנמל. על אף מאמציו, נותרו כחצי מהספינות שלמות. על אף שהשמיד יותר ספינות ממה שיכול היה הצי האנגלי להשמיד בקרב באותה התקופה, האשים האדמירל נלסון את סמית על שלא הצליח להשמיד את הצי כולו.

בשובו ללונדון קיבל סמית את הפיקוד על אניית הקרב "דיאמונד" ובשנת 1795 הצטרף לשייטת הפריגטות המערבית, בפיקוד האדמירל וורן. שייטת זו הייתה ידועה בעצמאותם של המפקדים הבודדים בה, וסמית התאים לתבנית. בהזדמנות אחת אף הגיע לנמל ברסט על מנת לצפות בתמרוני הצי הצרפתי שם.

מומחיותו של סמית הייתה במבצעים על החוף דווקא, ובשנת 1796 נתפס כאשר ניסה לחבל באנייה צרפתית בנמל לה האבר. הוא הובל לפריז על מנת לעמוד לדין על חבלת הספינות בנמל טולון, ומכיוון ששימש כמתנדב, לא עמדה לו ההגנה שהיה חייל שביצע את פקודות הממונים עליו.

בפריז הוחזק סמית במשך שנתיים, על אף מאמצים להחליפו בשבויים רמי מעלה אחרים. מספר פעמים איימו השלטונות להעמידו למשפט, אך מעולם לא עשו כן. לבסוף נמלט סמית מכלאו בסיוע מלוכנים צרפתים שהתחזו לחיילים המעבירים את סמית לכלא אחר. המלוכנים הובילו אותו אל החוף, שם עלה על ספינת דיג ולבסוף הועלה על סיפונה של פריגטה בריטית שסיירה בתעלת למנש. אחד מן המלוכנים שסייעו לסמית היה קצין תותחנים צרפתי בשם דה פליפו, אשר לווה אותו מאז במהלך מסעותיו.

שירות בים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרגמה הקבועה בחומת עכו ומשקיפה אל הים בזירה בה זכה סמית בניצחונו הגדול אל מול נפוליאון

בעקבות ניצחונו הגדול של נלסון בקרב על הנילוס נשלח סמית לאזור הים התיכון כמפקדה של הספינה "טייגר", ספינה צרפתית שנפלה בשבי ובה שמונים תותחים. תמונת המצב האסטרטגית הייתה כי נפוליאון וכוחותיו שלטו ביבשה במצרים, אך התבוסה הימית גרמה לכך שיהיו מנותקים ממקורות אספקתם. מינויו של סמית לא היה מינוי ימי טהור, על אף שהוא הושם תחת פיקודו של האדמירל ג'ון ג'רביס, מפקד הצי בים התיכון. ג'רביס נתן לו דרגת קומודור שהייתה מלווה בעצמאות פיקודית והרשה לו להגיע עם ספינות שהושמו תחת פיקודו לכל מקום במזרח התיכון בו יידרשו שירותיו. הוא אף שימש כשליח מיוחד לאיסטנבול, שם שימש אחיו כמיופה הכוח הבריטי לחצרו של הסולטאן. משימתו הייתה לחזק את ההתנגדות הטורקית לנפוליאון ולסייע לטורקים במלחמתם בצבא הצרפתי, שכבש את מצרים ועלה אז צפונה לעבר ארץ ישראל. שליחותו גרמה לנלסון שהיה בכיר מג'רביס, להתנגד לסמכויות הרבות שניתנו לסמית במזרח התיכון.

לאחר שהביס את הכוחות העות'מאניים במצרים, עלה נפוליאון על ארץ ישראל, ועמו 13,000 אנשי צבא. הוא כבש את עזה ואת יפו, וגילה ברוטליות כלפי האוכלוסייה האזרחית, וטבח באלפי חיילים טורקים שנפלו בשבי ביפו, כי לא היה ביכולתו לקחת אותם עמו או לשלחם למצרים. משם עלה נפוליאון לעכו, שבאותם ימים הייתה בירתה המנהלית של הארץ, תחת שלטון הפחה אחמד אל ג'זאר.

סמית סייע לאל ג'זאר לחזק את הביצורים בעכו, וסיפק לו תותחים וחיילים מספינותיו. הוא השתמש בספינותיו על מנת לתפוס תותחי מצור שנשלחו אל נפוליאון בדרך הים ולהפנותם כנגד הצרפתים, וכן על מנת לחסום מעבר כוחות ואספקה בדרך החוף. בהגנת העיר נעזר סמית בקצין הצרפתי אנטואן דה פיליפו (שנהרג בעת המצור) וביועצו היהודי ואיש סודו של אל ג'זאר, חיים פרחי. דה פיליפו ופרחי תכננו את הגנת העיר, וחיזקו את ביצוריה.

כאשר החל המצור על עכו במרץ 1799, השתמש סמית בספינותיו, הטייגר והתזאוס, לסייע במערכה. התקפות הצרפתים נהדפו, ומספר ניסיונות לפריצת החומה נמנעו. במאי הגיעה בדרך היבשה ארטילריית מצור אל הצבא הצרפתי, והחומה נפרצה. אך ההתקפה נהדפה שוב, שכן בינתיים בנו מגיני העיר קו הגנה נוסף. בה בעת נחתו בחוף תגבורות טורקיות שהגיעו מן האי רודוס. ב-9 במאי נערכה המתקפה הצרפתית האחרונה, ומשזו נהדפה אף היא, החליט נפוליאון לשוב עם צבאו למצרים. הייתה זו תבוסתו הראשונה של נפוליאון בקרב יבשתי. לאחר ששב עם חילותיו למצרים, עזב נפוליאון את חילותיו והפליג לצרפת, כשהוא מתחמק מן המצור הימי הבריטי במזרח התיכון, על מנת להילחם באנשי "הקואליציה השנייה" שקמה כנגד צרפת, ולמנות עצמו למשרת "הקונסול הראשון".

סמית ניסה לשאת ולתת על כניעת הכוחות הצרפתים שנותרו במצרים תחת פיקודו של הגנרל ז'אן-בטיסט קלבר ואף חתם על הסכם באל עריש. עם זאת, בשל הטינה בינו ובין האדמירל הוריישו נלסון, התקבלה הדעה שיש להשמיד כוחות אלו ולא לאפשר חזרתם לצרפת, וההסכם בוטל על ידי האדמירל לורד קית', שהיה מחליפו של ג'רביס בפיקוד על הצי בים התיכון.

הבריטים החליטו לנחות ביבשה, במפרץ אבוקיר, בפיקודו של סיר ראלף אברקרומבי. סמית והטייגר היו מעורבים בהנחתת החילות, בסיוע טורקי, אך חוסר הפופולריות של סמית' בצי עלה לו באובדן משרותיו הדיפלומטיות והמינוי המיוחד שקיבל. הצרפתים הובסו בקרב אבוקיר, על אף שאברקרומבי נהרג בקרב, ולבסוף הושבו לצרפת על פי תנאים הקרובים לאלו שהשיג סמית באל עריש.

שירות במימי האיים הבריטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שובו לאנגליה בשנת 1801 קיבל סמית עיטורים ופנסיה בשל שירותו, אך שב ונחסם על ידי נלסון, שעלה לגדולה בשל ניצחונו בקרב קופנהגן. במהלך ההפוגה בקרבות שבאה בעקבות הסכם אמיין, נבחר סמית לחבר הפרלמנט הבריטי מטעם מחוז רוצ'סטר, בבחירות שהתקיימו בשנת 1802. ישנן עדויות שבתקופה זו ניהל רומן עם הנסיכה קרוליין מברונסוויק, אשתו בנפרד של הנסיך מוויילס, שהיה לימים למלך ג'ורג' הרביעי. למרות שהרתה, היו לה מאהבים אחרים באותה התקופה, כך שאין ביטחון כי ילדה הוא אף ילדו של סמית. כאשר הנסיכה נאלצה להתרחק מחצר המלכות עקב השערוריות שיצרה, יצאה במסע לעכו - המקום שבו זכה סמית לתהילה כמנצחו של נפוליאון.

לאחר חידוש הקרבות כנגד צרפת בשנת 1803 הועסק סמית באזור הדרומי של הים הצפוני על מנת למנוע פלישה נפוליאונית לאזור. בשנים 1804 ו-1805 עבד סמית עם הממציא רוברט פולטון על ייצורם של פצצות טורפדו ומוקשים ימיים על מנת להרוס את הצי הצרפתי שנאסף בנמלי צרפת ובלגיה. התקפה בכלי הנשק החדשים על הצי בבולון נכשלה בשל מזג אוויר גרוע. על אף כישלון זה, המליץ סמית להשתמש בכלי הנשק החדשים כנגד הצי הצרפתי והספרדי המשולב שעגן בקדיס. אך צי זה יצא מהנמל והושמד בקרב טרפלגר באוקטובר 1805, בטרם היה סיפק בידי סמית להשלים את תוכניותיו.

שירות נוסף בים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1805 קודם סמית לדרגת תת-אדמירל ושב ונשלח אל הים התיכון, תחת פיקודו של קולינגווד, שמונה למפקד הצי לאחר מותו של נלסון. קוליגנווד שלח את סמית לסייע למלך פרננדו הראשון משתי הסיציליות לכבוש את נאפולי מאחיו של נפוליאון, ז'וזף בונפרטה, שהכריז על עצמו כמלך נאפולי.

סמית תכנן מערכה תוך שימוש בחיילים בלתי סדירים מקלבריה, וכוח של 5,000 חיילים בריטים. הם הביסו כוח צרפתי עדיף ב-4 ביולי 1806 בקרב מיידה. אך סמית שב והסתכסך עם הממונים עליו, ואיבד את פיקודו על אף הצלחתו.

סמית נשלח לסייע לאדמירל דקוורת' במסעו לקונסטנטינופול בפברואר 1807. מסע זה נועד למנוע מן הצרפתים לחבור לטורקים. על אף ניסיונו הרב של סמית באזור המזרח התיכון, והיכרותו עם חצר המלוכה, נותר סמית בתפקיד משני, והושאר בצל על ידי דקוורת'. המסע הסתיים בכישלון, והמשלחת נאלצה לסגת דרך מצר הדרדנלים תחת אש טורקית כבדה. ב-1807 נקראו דקוורת' וסמית בחזרה ללונדון.

פורטוגל וברזיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1807 חתמו צרפת וספרד על הסכם לחלוקת פורטוגל ביניהם. בנובמבר 1807 מונה סמית למפקד משלחת לליסבון על מנת לסייע לפורטוגזים בהדיפת המתקפה, או להשמיד את הצי הפורטוגזי אם ישתלטו עליו כוחות עוינים. סמית הצליח לארגן את מסע הצי הפורטוגזי אל ריו דה ז'ניירו בברזיל שהייתה באותה העת מושבה פורטוגזית. שם החל לתכנן מתקפות על מושבות ספרד בדרום אמריקה. הוא נקרא בחזרה לבריטניה בשנת 1809 לפני שהספיק לממש את תוכניותיו. הוא קודם לדרגת "וייס אדמירל" בשנת 1810, ובאותה השנה נישא לקרוליין רמבולד, אלמנתו של דיפלומט בשם סיר ג'ורג' רמבולד שעמו עבד סמית.

מסע נוסף בים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1812 שב סמית והפליג אל הים התיכון על סיפון ספינת הדגל שלו, "טרמנדוס". הוא מונה לסגנו של סיר אדוארד פילאו. משימתם הייתה לשים מצור על טולון. לאחר מכן העביר את דגלו אל הספינה "היברניה" שעל סיפונה 110 תותחים. המצור היה מתיש, בשל העובדה שהצרפתים לא יצאו מן הנמל ולא התעמתו עם הבריטים. בתחילת 1814 נכנסו בעלות הברית לפריז, ונפוליאון הודח והוגלה לאי אלבה. סמית הוחזר לאנגליה.

השלום וקרב ווטרלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמית החליט להלחם בעבדות. הפירטים הברברים פעלו במשך מאות בשנים מחופי צפון אפריקה, וסחרו בעבדים ובמלחים שבויים, ואף העזו לנסות ולחטוף אנשים מחופי אירופה לרבות אנגליה ואירלנד. סמית השתתף בקונגרס וינה על מנת לקבל מימון למשימה שתסיים את סחר העבדים על ידי פירטים אלו.

במרץ 1815 נמלט נפוליאון מאלבה וצעד לפריז, שם הוכרז כקיסר צרפת. סמית ניסה לשוב לאנגליה, אך עד יוני הגיע רק לבריסל. בעת ששמע את תותחי המערכה רכב לפגוש את ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, בעת שזה ניצח בקרב ווטרלו. סמית פעל לטיפול בחיילים הפצועים משני הצדדים. לאחר מכן התבקש לקבל את כניעת החיילים הצרפתים באראס ואמיין ולהבטיח כי כוחות בעלות הברית יוכלו להיכנס לפריז ללא קרב, ולהמליך שם את המלך לואי ה-18. על מעשים אלו הוכתר בתואר אצולה בריטי, ושוב לא נקרא "האביר השבדי".

במהלך פעילותו צבר סמית חובות, שהממשלה הבריטית לא מיהרה לפרוע. הוא נהג באורח חיים ראוותני, ומאמציו לשכנע בדבר הצורך במלחמה בעבדות עלו לו כסף רב. מכיוון שבאנגליה היה נהוג לכלוא בעלי חוב, הוא לקח את משפחתו ועבר לצרפת. הוא חי בפריז עד שחובותיו נפרעו, והוענקה לו קצבה קבועה שאפשרה לו מחייה צנועה. על אף שניסה לשוב ולהשיג משרות ימיות, לא ניתן לו עוד פיקוד קרבי. הוא מת ב-26 במאי 1840 משבץ, ונטמן לצידה של אשתו בבית הקברות פר לשז בפריז.