סיווג היינות של 1855 בבורדו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סיווג היינות של 1855 בבורדו היא שיטת סיווג ודירוג של מיני יינות מאזור בורדו שבצרפת.

הסיבות לדירוג[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיעוד הראשון של יין בורדו בשמו מצוי ביומניו של סמיואל פיפס והנאתו מ-Ho Bryan בשנת 1663. הופעת אחוזות היין או הגידולים (Cru) נזקפת לזכותם של מספר גורמים. אצילי בורדו פנו ליקבים בתור השקעה, התפתחויות טכנולוגיות העלו את איכות היינות והללו שופרו גם בזכות תחרות בין היקבים. דירוגים נוצרו על מנת לקבוע מחירים לגידולים, מבוססים על נקודות ייחוס שקבעו ארבעת היקבים המובילים שאטו לאפיט (Lafite), שאטו לאטור (Latour), שאטו מארגו (Margaux) ושאטו או-בריון (Haut Brion).

תומס ג'פרסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומאס ג'פרסון, נשיא ארצות הברית, היה השגריר האמריקאי בפריז בין השנים 1785 ל-1789 והיה קונוסר וחובב יינות מושבע. במכתב לאחד ממכריו שהיה סוחר יינות מפילדלפיה כתב: "בנוגע לאדומים של בורדו, ארבעה כרמים משובחים ומובחרים יותר מכל האחרים: שאטו מרגו, טור דה סגיר, או-בריון, דה לפיט. מיושנים, היינות עולים שלוש לירות לבקבוק, אבל הם מבוקשים מאוד ונרכשים מראש, עד כי קשה ואף בלתי אפשרי להשיגם..." מהמכתב אנו למדים כי הרדיפה אחר יינות בורדו היא אופנה עתיקת יומין.

תערוכת היין בפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1855 החליט נפוליון השלישי קיסר צרפת לערוך יריד בינלאומי בפריז ורצה שיוגשו בו יינות הארץ. הוא הזמין את חבר הנאמנים של סוחרי בורדו לערוך סיווג יקבים. כבר אז נחשב בורדו לאזור המוביל בצרפת ובעולם לגידול יין ובו היינות אותם ראו קונסוארים כמשובחים והיו היקרים בעולם. היקבים בבורדו כונו אז כמו היום שאטו (Chateau), שפירושו בצרפתית טירה, המציינים את הימצאותם בתחומיהן של טירות.

חבר הנאמנים אשר הבין כי הוא נקלע לתוך קן צרעות שנוי במחלוקת החליט להתנער מאחריות. הם הסכימו על סיווגם של היקבים המובילים לפי חמש רמות איכות, אולם ביקשו מסינדיקט החצרנים, שהיה ארגון של סוחרי יין, לרשום רשימה מדויקת ומלאה של כל היינות האדומים מהז'ירונד ולציין לאיזה מעמד הם שייכים בהתאם לאיכותם.

סיווג היינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבועיים לאחר מכן הגישו הקורטייה (גוף בבורדו שמתייחס לספסרי היין, המתווכים בין בעל היקב (השאטו) לבין סוחרי היין (הנגוסיאנים)) את הרשימה שכללה חמישים ושמונה יקבים (Chateaux). ארבעה יקבים נכללו בדירוג הראשון במעלה שכונה Premier Cru, בדירוג השני נכללו תריסר יקבים, ארבעה עשר בדירוג השלישי, אחד עשר בדירוג הרביעי ושבעה עשר בדירוג החמישי. הדירוג נחרת לעד בזיכרונם של אוהבי יין וקבע את מעמדם וגם את מחיריהם של היינות המופיעים בו עד לימינו ממש ואף בימינו מופיעים שמות היינות בחנויות וכן במסעדות המובילות בתבל ולצידם דירוגם שנקבע בשנת 1855.

הסיווג היה מעורר מחלוקת ועורר סערה כבר מראשיתו. כל בחירות החצרנים היו מאזור מדוק (Medoc), שהוא תת-אזור בבורדו, למעט שאטו או-בריון אשר היה מתת אזור בבורדו גראב (Graves). תתי האזורים האחרים בבורדו כמו סנט אמיליון ששאטו שבאל בלאן ועמו אזור פרונסאק שיין קנון שלו מאוד נחשבו כבר למן המאה התשע עשרה המוקדמת כלל לא נכללו. אך יש לציין כי מהפכת היין העיקרית התחוללה במאה השמונה עשרה באזור מדוק.

דירוג נוסף בבורדו נקבע ב-1855 ליינות לבנים מתוקים מן האזורים ברסק (Barsac) וסוטרן (Sauternes). במקום הראשון הוכתר שאטו ד'יקאם (Chateau d'Yquem).

החלוקה הפנימית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל אחד מחמשת הדירוגים הייתה חלוקה פנימית לפי איכות. בראש הדירוג הראשון עמד שאטו לאפיט Chateau Lafite, שנרכש ב-1868 בידי ג'יימס מאיר רוטשילד. אחריו דורגו בדירוג הראשון שאטו לאטור Chateau Latour, שאטו מארגו Chateau Margaux ושאטו או-בריון Chateau Haut Brion. שאטו בריין מוטון Chateau Brane-Mouton יקבו של נתנאל דה רוטשילד, אחיינו של ג'יימס, אשר רכש אותו ב-1853, דורג כראשון מבין היקבים של הסיווג השני (לימים יכונה שאטו מוטון רוטשילד Chateau Mouton) Rotschild).

לאחר סערת רוחות ומחאות רבות בוטלה החלוקה הפנימית בכל אחד מחמשת הסיווגים והיקבים דורגו לפי סדר אלפביתי. מוטון לא היה עוד בדירוג השני כי אחד משנים עשר יקבים שונים. מאז 1855 לא נעשה שום שינוי בחלוקה למעט השינוי במעמדו של שאטו מוטון רוטשילד שעלה מהדירוג השני לראשון בשנת 1973, באישורו של שר החקלאות הצרפתי דאז ז'אק שיראק לאחר יותר מחצי יובל של מאמצים בלתי נלאים מצידו של בעל השאטו דאז פיליפ דה רוטשילד. כיום עקב פיצול בין היקבים הם מונים שישים ואחד יקבים, זאת במקום חמישים ושמונה שהיו בשנת 1855.

איך נקבע הסיווג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה העיקרית לדירוג של 1855 הייתה מחירי היינות. מחירו של מוטון רוטשילד היה נמוך משל בעלי הדירוג הראשון וגבוה משל בעלי הדירוג השני, לאחר התלבטות הוחלט להכניסו לראש הרשימה של הדירוג השני. לפי מומחה היין טוני אספלר, אשר מביא ציטוט של Feret פרט, התנך של בורדו, הסיבה לאי-הכללת מוטון בדירוג הראשון הייתה: "שלא היו בו מבני מגורים, רק חצר משק עתיקה שהייתה מוזנחת במיוחד. הכרמים היו בידיו של אנגלי, חובבן וטירון ביינות, שחי בלונדון".

הדירוג באזור גראב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1953 דורגו בתת-האזור גראב שבבורדו שלושה עשר יקבים לגבי היין האדום שלהם, כולל או-בריון שנכלל בדירוג הראשון של המדוק משנת 1855. ב-1955 דורגו ביין הלבן שלהן תשע אחוזות.

הדירוג בסנט אמיליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסנט אמיליון יש דירוג גמיש יותר שנקבע ב-1955 ושתוקן ב-1969 וב-1986 לפי טעימה עיוורת. היינות חולקו לשלוש דרגות. בדירוג הראשון הופיעו שניים: שאטו שבאל בלאן (Chateau Cheval Blanc), ושאטו אוזון (Chateau Ausone). תשעה יקבים דורגו בדירוג השני ושבעים ותשעה בדירוג השלישי. במרוצת השנים היו השינויים מזעריים וכללו רק את הורדתו בדרגה של Chateau Beau-Sejur Becot.

אזור פומרול[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאזור פומרול (Pomerol), בו נמצאים רבים מהיינות הטובים והיקרים בעולם, כולל שניים מהיינות היקרים בעולם שאטו פטרוס (Chateau Petrus) ושאטו לה פין (ביחד עם רומאנה קונטי באזור בורגונדי), לא נעשה עד היום שום דירוג רשמי.

מחלוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים האחרונים התעוררו מחלוקות על הדירוג והוצעו אלטרנטיבות בעיקר על ידי סופרי יין אנגליים ביניהם אלכסיס לישין, אחת מהן בשלהי המאה העשרים על ידי מבקר היין האמריקני רוברט פרקר.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים גן, איש הענבים, חוברת קורס היין השלם, חורף 2004.
  • אביטל ענבר, התענוגות של צרפת, תל אביב, אריה ניר, 1997.
  • אביטל ענבר, התענוגות של יינות בורדו, ירושלים, כתר ספרים, 2005.
  • שלמה פפירבלט, עולם היין, כפר סבא, אריה ניר, 2002.
  • Mathews Thomas, Written in Stone: The 1855 Classification of Bordeaux, Wine Spectator Magazine, October 15, 1994
  • Mansson Per-Henrik. Early Days Forging a Legacy, Wine Spectator Magazine, December 15, 2000
  • Mouton Rothschild Labels, Wine Spectator Magazine, December 16, 2002

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]