סיטואציוניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת ספרו של דוריס, Lack of Character

סיטואציוניזם (עברית: מַצָּבַנוּת; אנגלית: Situationism) היא גישה פילוסופית ופסיכולוגית להסבר תופעות חברתיות והתנהגותם של בני אדם. עיקר ההסבר הסיטואציוניסטי הוא שהתנהגותו של הפרט נקבעת בהתאם לסיטואציה (מצב) בה הוא נמצא, ושלא האופי (או כל מאפיין אישיותי-מוסרי אחר) קובע את התנהגותו. הסיטואציוניזם התפתח בעקבות ניסויים בפסיכולוגיה חברתית שנערכו לאחר מלחמת העולם השנייה, ושהעידו על חולשתו של האופי האנושי. הספר המקיף ביותר על הגישה הוא ספרו של הפילוסוף ג'ון דוריס, "Lack of Character".‏‏[1]

ניסויים בפסיכולוגיה חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר ניסויים בפסיכולוגיה חברתית נעשו בשנות ה-60 וה-70, מתוך ניסיונות להבין את התנהגותם של בני העם הגרמני ובני עמים נוספים תחת השלטון הנאצי בשואה, בנושא נטייתם של פרטים לציית לסמכות. ניסוי החשמול של מילגרם הוא המפורסם שבהם.
מטרת ניסוי החשמול של מילגרם (התחיל ב-1961, פורסם ב-1974) הייתה לבחון את מידת ההיענות של המשתתף בניסוי לציית להוראותיה של סמכות גם כאשר ההוראות הללו נוגדות את צו מצפונו. תוצאות הניסוי הן חד משמעיות: אחוז גבוה מאוד מהאנשים מוכן לבצע כמעט כל פקודה של גורם בעל סמכות.

ניסוי מפורסם אחר שממצאיו נוגעים להשפעתן של תכתיבים חברתיים על התנהגותם של פרטים בחברה הוא ניסוי הכלא של זימברדו (1971), שהיה אמור לבחון התנהגות בשבי, אך ממצאיו ממחישים כיצד נכנס האדם לתפקיד החברתי שיועד לו. הממצאים ממחישים גם את נטייתם של אנשים לציות כאשר מסופקת להם אידאולוגיה שמעניקה לגיטימציה להתנהגות מסוימת, וכשיש לאידאולוגיה תמיכה חברתית וממסדית.

קבוצת ניסויים נוספת שנערכה כעשר שנים מאוחר יותר, מראה שלהשפעות חיצוניות (שאינן קשורות לפעולה הנבדקת) יש השפעה משמעותית על הכרעותיהם המוסריות של הפרטים. ניסוי תא הטלפון של איסן ולוין[2] (1972)הוא דוגמה לניסוי שכזה. הניסוי ביקש לבחון את השפעת מצב הרוח של הנבדקים על פעולותיהם המוסריות. ממצאי המחקר מצביע על כך שלשינוי זניח בסיטואציה יש השפעה משמעותית על הפעולה המוסרית של הנבדק.

הטיעון הסיטואציוניסטי וההתנגדות לאתיקה של הסגולה הטובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתיקה של הסגולה הטובה (Virtue Ethics)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתיקה של הסגולה הטובה מזוהה עם אריסטו ויש לה מקום מרכזי במסורת היהודית. זוהי שיטה מוסרית שמתמקדת באופיו המוסרי הרצוי של הפרט (כגורם שאינו תלוי מצב או חברה) ובאופנים בהם ניתן לפתח אופי כזה. ישנן שלוש דרכים בהם ניתן לרכוש את תכונת האופי הנעלה (אנגלית: Arete; יוונית: ἀρετή) :

  • לימוד- אריסטו תופס את הלימוד והעיון הפילוסופי כאמצעים היכולים לסייע לאדם לבחור בפעולה הנכונה.
  • הרגל- לפי אריסטו, אדם שירגיל את עצמו לפעולה כלשהי ישנה בכך את אופיו הטבעי. כך לדוגמה, אם הקמצן ירגיל עצמו לתת כסף לעניים, הוא ישנה את אופיו וינכס מידה טובה בנושא מתן צדקה.
  • טבע- לדעתו של אריסטו, ישנם אנשים שנולדים עם יכולת טבעית גבוהה יותר לביצוע פעולות נכונות.

שאלת השאלות של האתיקה האריסטוטלית היא "איזה אדם ראוי להיות?" או באופן מעשי יותר- "כיצד ראוי לאדם להתנהג?". התשובה האריסטוטלית לשתי השאלות היא כי האדם הראוי הוא איש המעלה הטובה (היינו, זה שהצליח ורכש לעצמו את הסגולה הטובה); ובכל מצב (סיטואציה) עליו לנהוג כפי שהיה מתנהג איש המעלה הטובה.

הטיעון הסיטואציוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתיקת המידה הטובה מניחה כי (1) לאופיו של פרט יש השפעה על האופן בו יתנהג במצבים שונים ו-(2) קיימת עקביות של התנהגות על פי אופי מסוים לאורך זמן. לפי הגישה הסיטואציוניסטית שתי ההנחות שגויות ומופרכות על ידי ניסויים רבים בפסיכולוגיה חברתית, כניסוייהם של איסן ולוין, מילגרם, זימברדו ורבים אחרים. הניסויים המדוברים הראו שאין עקביות בהתנהגותו של פרט אחד במצבים שונים, כי אם בהתנהגותם של פרטים רבים במצב אחד (עקביות בתוך סיטואציות ולא בין סיטואציות). הממצא הזה מוביל לטענה הסיטואציוניסטית, לפיה לא האופי הוא שקובע את התנהגות הפרט אלא המצב בו הוא נמצא. הסיטואציוניזם מציג גישה פילוסופית חדשה לאתיקה, המערערת במידה רבה על אתיקת הסגולה הטובה. לשיטתם, מכיוון שאופי לא משפיע על התנהגות (ולדעת חלק מהסיטואציוניסטים אף אינו קיים), השקעת המשאבים בחינוך שייצר אדם "טוב יותר" היא חסרת טעם. ניסיונות לפיתוח או לשינוי האופי על מנת לשנות את התנהגותו של הפרט, לא מסוגלים להביא לשינוי ההתנהגותי. הדרך לשנות את התנהגותו של אדם מסוים, היא לשנות את הסיטואציה בה הוא נתון.

שיוך מתודולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיטואציוניזם מציע גישה נטורליסטית להסבר של תופעות חברתיות. לפי גישה זו, בכל סיטואציה יש מערך של הסתברויות להתנהגות הפרט (לדוגמה, בניסוי תא הטלפון ההסתברויות שהתקבלו הן 93% יעזור ו-7% לא יעזור בהינתן שהפרט מצא מטבע) והתנהגות הפרט מוסברת בהתאם לכך. הגישה הסיטואציוניסטית לא שוללת קיום של פרט או של מיעוט שהתנהגותם לא תהיה בהתאם לפרטי המקרה, אך הם היוצא מן הכלל שמלמד על הכלל. הסיטואציוניזם מזוהה כגישה נטורליסטית, מכיוון שהיא משתמשת בכלים ממדעי הטבע (ובפרט סטטיסטיקה והסתברות) כדי להסביר את התנהגותו של פרט בעבר ולחזות את התנהגותו בעתיד, בהינתן סיטואציה נתונה. בניגוד לגישות פרשניות, גישה זו לא מנסה להבין מדוע נוהגים הפרטים כפי שהם נוהגים, אלא מנתחת את ההסתברויות להתנהגות מסוימת במצב נתון על בסיס התנהגותם של פרטים קודמים במצב זהה.

הסיטואציוניזם נתפסת כגישה אינדיווידואליסטית מכיוון שיחידת הניתוח של הגישה היא התנהגות הפרט, ולא התנהגות החברה. כמו כן, בהסבר של תופעה חברתית, מבצעת גישת הסיטואציוניזם רדוקציה של הפעולה החברתית למרכיביה- פרטים ומצב נתון שניתן לפירוק למספר מאפיינים, ובשינוי של מאפיין אחד ניתן לראות השפעה על התנהגות הפרטים. ההנחה הסיטואציוניסטית לפיה ניתן לבודד משתנים בתוך הסיטואציה היא הנחה אינדיווידואליסטית קלאסית.

עם זאת, יש לגישה זו גם מאפיינים הוליסטים. המצב המשפיע על התנהגותו של הפרט מעוצב על ידי החברה - הגישה הסיטואציוניסטית, בבואה להסביר את התנהגותם האלימה של הסוהרים בניסוי הכלא של זימברדו, גורסת שהתנהגותם מתאימה לדרישות התפקיד מסוהרים - תפקיד שעוצב על ידי החברה, שתופסת פעולות אלימות כלפי אסירים כלגיטימיות, במקרה שמטרתן היא דיכוי מרד.

השלכות על תחומים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לויכוח שבין האתיקה של הסגולה הטובה לבין הסיטואציוניזם השפעה משמעותית על התפיסות בנוגע לחינוך הרצוי. בעוד שחינוך לפי האתיקה של הסגולה הטובה יתמקד בהקנייה של ערכי מוסר ותכונות אופי, שיסייעו לפתח את הסגולה הטובה, שתאפשר קבלת ההחלטה הנכונה ביותר; הרי שקבלתה של הגישה הסיטואציוניסטית תחייב שינוי דראסטי בחינוך כְּמות שאנחנו מכירים אותו. נוכח הטענה לפיה לאופי אין יכולת לקבוע את התנהגותנו, הניסיונות האריסטוטליים לחנך וליצור אופי חזק ועקבי לאורך זמן הם מיותרים ובלתי מועילים לחלוטין.

הקצאת משאבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לתפיסה הסיטואציוניסטית, כדי לכוון פרטים להתנהגות רצויה יש לשנות את המציאות בה הם נתונים, כך שלא ייכנסו לסיטואציות בהן ההתנהגות הנגזרת אינה רצויה. שופטים, לדוגמה, זוכים לשכר גבוה במיוחד ולכן אינם לוקחים שוחד (כלומר, מונעים מהם מלכתחילה את הסיטואציה בה השוחד עלול לפתותם). בסיטואציה אחרת, בה היה שכרם נמוך באופן משמעותי, ייתכן שמקרי השוחד היו מרובים - וזאת על אף החינוך, המעמד והציפייה החברתית לנקיון כפיים. בכך ברור כי לא העיקרון המוסרי או האופי המוסרי המצופה של התפקיד הוא הקובע העיקרי של ההתנהגות, אלא הסיטואציה הספציפית בה הפרט ממוקם.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הסיטואציוניסטית ספגה ביקורת רבה, מסיבות שונות.

  • ביקורת בשל הסתמכותה הרבה על ניסויים: הטענה היא, שהניסויים הללו בפסיכולוגיה חברתית לא בהכרח משקפים מציאות - כך למשל ניסוי החשמול של מילגרם, שהצביע על נטייתם של אנשים לציית להוראותיה של סמכות גם כאשר ההוראות מנוגדות לצו מצפונם. הניסיון להשתמש בניסוי על מנת להסביר את פשעי הנאציזם בוקר בחריפות רבה - הטענה הייתה שאין דמיון בין תנאי הניסוי בו למשתתף לא הייתה הזדמנות לעצור ולחשוב על מעשיו, ושבו הייתה לו סיבה להניח שעורכי הניסוי מנהלים אותו בדרך הומאנית, לבין התנאים ההיסטוריים ששררו באירופה בזמן השואה, שמטרתם הייתה רצח עם.
  • ביקורת על חלקיות ההסבר הסיטואציוניסטי: גם אם נניח שהניסויים אכן מספקים כדי להסביר את התנהגותם של פרטים בסיטואציה כזו או אחרת, הכלים של הגישה הסיטאציוניסטית לא מספקים הסבר מה איפשר מלכתחילה את התרחשותה של הסיטואציה הספציפית במקום, בחברה ובזמן בו התרחשה, כך שהגישה מספקת רק הסבר חלקי לתופעה חברתית ולהתנהגות פרטים.
  • ביקורת על הרדוקציה בהסבר: גם אם נוותר על הניסיון להסביר מדוע התרחשה סיטואציה מסוימת בחברה זו ולא באחרת ובזמן זה ולא באחר, עדיין נותרת פתוחה השאלה: מי בדיוק פעל באותה סיטואציה? האם הסוכנים בתוך הסיטואציה של השואה היו "גרמנים רגילים", או "אנשים רגילים"? האם ניתן להפשיט לחלוטין כל מאפיין ספציפי ולהיוותר עם הקטגוריה "אדם"? דיון מסוג זה התנהל בין החוקרים דניאל גולדהגן וכריסטופר בראונינג.
  • ביקורת הגישה האריסטוטלית: לטענת הגישה האריסטוטלית ואתיקת הסגולה הטובה, הניסויים בפסיכולוגיה החברתית שהוצגו אינם מערערים על התפיסה האריסטוטלית, מכיוון שהניסויים מראים כי ישנה ההסתברות גבוהה לכך שאנשים יפעלו בצורה מסוימת (מוסרית או בלתי מוסרית), בסיטואציה מסוימת; ולפיכך ממצאי הניסוים לא מפריכים את קיומו של אופי מוסרי. כל שיוכלו הניסויים לעשות הוא להוכיח שמספרם של אנשי המעלה הטובה הוא קטן ביותר (לדוגמה, שמונה אחוזים בלבד שעזרו לאישה על אף שלא מצאו מטבע בניסוי של איסן ולוין), וזהו ממצא המתאים גם לתפיסה האריסטוטלית, הגורסת כי חלקם של אנשי המעלה הטובה באוכלוסייה הוא קטן עד מאוד.
  • ביקורת ברוח תורת המשחקים: תורת המשחקים גורסת כי ישנם כמה מצבים אפשריים של שיווי משקל, בהם יכול האדם להימצא. מכיוון ששיווי משקל יציב תלוי גם בתגובתם של הפרטים זה לזה, הרי שמספיק פרט אחד שיצא משיווי המשקל כדי להביא למעבר לשיווי משקל אחר, ולמעשה - לא הסיטואציה הספציפית היא שתקבע את תגובותיהם של הפרטים אלא מערכת ההעדפות של הפרט, ומושגים כשיווי משקל נאש ותגובה טובה ביותר. כך למשל, הסבר ברוח תורת המשחקים לניסוי הכלא של זימברדו יציג שני מצבים אפשריים של שיווי משקל: אלים ולא אלים, והתגובה הטובה ביותר לאלימות המופעלת מצדו של אחד השחקנים היא אלימות. מכיוון שכך, דרוש רק שחקן אלים אחד כדי להעביר את שאר השחקנים לשיווי משקל אלים, וכך היה - מהרגע שאדם אחד התנהג באלימות, תוצאות הניסוי כולו הוכרעו. תורת המשחקים נותנת הסבר אחר לניסויים ותוכל לתת הסבר מספק כאשר יהיו תוצאות אחרות לניסויים זהים - מה שהגישה הסיטואציוניסטית עלולה להתקשות להסביר.
  • ביקורת של הגישה הפרשנית (הרמנויטית) על עצם הגדרתה של "סיטואציה". הסיטואציוניזם מבקש להגדיר סיטואציה באופן אובייקטיבי, אך הפרשנים סבורים כי לא ניתן לעשות זאת בנפרד מאמונותיהם של אלו הנמצאים בסיטואציה מסוימת לגבי מהותה של הסיטואציה. דוגמה תבהיר את העניין: נניח ששני אנשים מצויים בקרחת יער, ונכנסים עמוק לתוך היער, נלחמים באריה בידיים חשופות, גוברים עליו, ויוצאים מהיער. על פי הסיטואציוניסט, השניים נמצאו באותה סיטואציה ופעלו באותו אופן, אולם קל להראות כי לא כך הדבר: נניח כי אחד מהם ידע לפני שנכנס ליער כי יש אריה במעבה היער, והשני לא ידע זאת. התיאור הנטורליסטי בו מחזיק הסיטואציוניסט לא יבחין בין שני המצבים, אך ברור כי הפרטים לא היו באותה סיטואציה, וכי בניתוח הסיטואציוניסטי חסר מרכיב משמעותי על מנת להבין לעומק מהי הסיטואציה בה נמצאים הפרטים. לדידם של הפרשנים, המרכיב החסר הוא האופן בו הפרט מבין את הסיטואציה בה הוא נמצא, והבנה זו של הפרט הופכת לחלק מהגדרת הסיטואציה עצמה. הגדרת הסיטואציה, לפיכך, מחייבת הכנסה של מושגים פרשניים כמו הבנה, כוונה, אמונות ואף מושגים אתיים, אותם מושגים שהסיטואציוניסט תופס כלא נחוצים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • John Doris, Lack of Character, Cambridge: University Press, 2002

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Doris, John, Lack of Character, Cambridge: University Press, 2002
  2. ^ הניסוי נערך ללא ידיעת המשתתפים בו, שנכנסו לתא טלפון ציבורי על מנת לבצע שיחה. חלק מהמשתתפים מצאו מטבע בתא (שהוכנס לשם מראש על ידי החוקרות), וחלק לא. כשיצאו מתא הטלפון הפילה אישה (שהייתה חלק מהניסוי) את חפציה. תשעים ושלושה אחוזים מאלו שמצאו מטבע עצרו ועזרו לאישה להרים את חפציה, לעומת שמונה אחוזים בלבד שעזרו לאישה מתוך קבוצת המשתתפים שלא מצאו מטבע.