סיימון ראטל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סיימון ראטל מנצח על הפילהרמונית של ברלין, 2006

סר סיימון דניס ראטל (אנגלית: Simon Denis Rattle; נולד ב-19 בינואר 1955) הוא מנצח אנגלי. את שמו עשה בניצוח על התזמורת הסימפונית של ברמינגהם. כיום הוא המנצח הראשי של הפילהרמונית של ברלין.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות חייו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראטל נולד בליברפול. הוא למד פסנתר וכינור, אבל את קשרי עבודתו עם תזמורות החל כנגן כלי הקשה. הוא נכנס לאקדמיה המלכותית למוזיקה בלונדון בשנת 1971. שם ניתנה לו מדי פעם הזדמנות לנצח, ובשנת 1974, שנת סיום לימודיו, זכה בתחרות הניצוח על שם ג'ון פלייר. אחרי שארגן וניצח על ביצוע מרשים במיוחד של הסימפוניה השנייה מאת מאהלר, כאשר היה עדיין באקדמיה, איתר אותו בעל סוכנות המוזיקאים מרטין קמבל-וייט בחיפושיו אחרי כשרונות צעירים.

קריירה בממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1974 התמנה ראטל לעוזר מנצח של תזמורת בורנמאות', ובשנת 1977 לעוזר מנצח של הפילהרמונית המלכותית של ליברפול. אבל הייתה זו תקופת כהונתו בתזמורת ברמינגהם, משנת 1980 עד 1998, שמשכה אליו את תשומת לבם של המבקרים ושל קהל המאזינים. לא זו בלבד, שהוא עצמו עלה והתבלט הרבה יותר בתקופה זו, אלא שגם התזמורת הייתה בניצוחו לאחת המפורסמות ביותר בבריטניה. כאשר פרש ממשרתו שם, הוזכר שמו בין גדולי המנצחים ותזמורת ברמינגהם נמנתה עם הטובות בתזמורות העולם.

הפילהרמונית של ברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1999 התמנה ראטל לממשיכו של קלאודיו אבאדו כמנצח ראשי של הפילהרמונית של ברלין, משרה הנחשבת לאחת היוקרתיות ביותר בעולם הניצוח. המינוי, שהתקבל בהצבעה בין חברי התזמורת, היה שנוי במחלוקת במידת מה, משום שאחדים מחברי התזמורת, השמרנית מטבעה, העדיפו את דניאל ברנבוים למשרה זו. אף על פי כן, ראטל זכה במשרה וקנה את לב מתנגדיו בכך, שסירב לחתום על החוזה עד שיובטח, שכל חבר בתזמורת יקבל שכר הוגן על עבודתו.

בצאתו לגרמניה, יצא ראטל במתקפה שנויה במחלוקת על גישת בריטניה לתרבות באופן כללי ולאמנים בתנועת "בריטארט" בפרט, וכן על דלות המימון שניתן לתרבות בממלכה המאוחדת. בתשובה תקפו אותו על חוסר הבנתו בתרבות מושגית וחזותית.

מאז מינויו, שינה ראטל את ארגון הפילהרמונית של ברלין בצורה כזאת, שפעילויות התזמורת נתונות יותר לשליטת חבריה ופחות לזו של פוליטיקאים. כמו כן וידא עליה משמעותית במשכורות חברי התזמורת, לאחר ירידה בשנים האחרונות. הקונצרט הראשון שלו כמנצח ראשי של הפילהרמונית הברלינאית התקיים ב-7 בספטמבר 2000. בתוכנית הקונצרט היו "אסילה" של תומאס אדז והסימפוניה החמישית של מאהלר. הקונצרט זכה לביקורות נלהבות מצד העיתונות והוקלט על תקליטור ועל DVD על ידי חברת EMI.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראטל מנצח על קשת רחבה של יצירות, מהן בכלים אותנטיים לתקופה, אבל הוא נודע בעיקר בפרשנויותיו למלחינים מראשית המאה ה-20. הוא ידוע גם כתומך נלהב במוזיקה בת זמננו. טיפולו הקפדני בכמה מן היצירות הרומנטיות הגדולות יצר סגנון נלהב ומתוח במידת מה. דוגמה לכך אפשר למצוא בביצוע החדש שלו למחזור הסימפוניות של בטהובן עם הפילהרמונית של וינה - אף כי נגינת התזמורת וינאית במובהק, אפשר להבחין בצליל איכות של "כלים תקופתיים", שבזכותה כל המחזור נשמע אחד הרעננים והיוקדים ביותר בשנים האחרונות. הקלטותיו האחרונות עד כה עם תזמורת ברלין מתקבלות, בדרך כלל, בחיוב, בייחוד הפואמות הצליליות של דבוז'אק ו"הים" של דביסי. מגזין גרמופון שיבח את הקלטת "הים" והשווה אותה לטובה עם פרשנויות של המנצחים שקדמו לראטל, קלאודיו אבאדו והרברט פון קאראיין. ראטל עבד גם מקהלת הילדים מטורונטו, בעלת השם העולמי.

סיימון ראטל הוא חתן פרס וולף לשנת 2012, יחד עם זמר הטנור פלסידו דומינגו. ב-2014 הפך לחבר במסדר ההצטיינות בידי המלכה אליזבת.‏[1]

הקודם:
לואי פרמו
מנצח ראשי ומנהל מוזיקלי,
התזמורת הסימפונית של ברמינגהם

1980 - 1998
הבא:
סאקארי אוראמו
הקודם:
קלאודיו אבאדו
מנהל מוזיקלי,
הפילהרמונית של ברלין

2002 -
הבא:
-

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]