סייקנרון
סייקנרון (ביפנית: 征韓論; בקוריאנית: 정한론; "תמיכה במשלחת עונשין לקוריאה") היה משבר פוליטי משמעותי שהתרחש ביפן באוקטובר 1873, ונחשב לאחד האירועים המכוננים בתולדותיה של יפן המודרנית.
מהלך[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר רסטורציית מייג'י סרבה ממלכת קוריאה, תחת שלטונה השמרני של שושלת יי, להכיר ביפן החדשה משום ש"התמערבה" והפכה כביכול למדינה ברברית. לפיכך, דחתה את כל השליחים הדיפלומטיים היפניים וסירבה להכיר בתוקף ההסמכה שלהם. טקמורי סאיגו, שר האוצר והאיש החזק בממשלת המעבר שנשארה ביפן בזמן היעדרותה של משלחת איוואקורה, דחה את עמדת הקיצוניים שדרשו לפלוש לקוריאה, והציע לתת הזדמנות אחרונה למשא ומתן. לפי ההצעה, שהתקבלה בקיץ 1873, סאיגו עצמו ישלח לבדו, ללא צבא, לקוריאה וינסה להסביר לקוריאנים את הרוע שבדרכיהם. לאחד משותפיו הפוליטיים, מנהיג הסמוראים של טוסה והיועץ הקיסרי טייסוקה איטגקי, הסביר סאיגו כי הקוריאנים בוודאי יהרגו אותו וכך יהיה ליפן תירוץ לפלוש למדינה. עם זאת, מקורות אחרים מלמדים כי סאיגו דווקא קיווה ששליחותו תצליח, ועד היום היסטוריונים מתווכחים אם סאיגו התכוון לפלוש לקוריאה או לא. עם זאת, בקרב רבים מתומכיו ומתנגדיו של סאיגו הובנה תוכניתו כמזימה לפלוש לקוריאה.
התוכנית עוררה התנגדות מצד סגן שר הצבא, יאמגאטה אריטומו, שסבר כי הצבא היפני איננו מוכן עדיין למלחמה מול סין שבוודאי תחלץ לעזרתה של קוריאה. כאשר חזרה משלחת איוואקורה מסיורה המקיף במדינות המערב, הובילו היועץ הקיסרי הבכיר טושימיצ'י אוקובו ושר הימין, הנסיך טומומי איוואקורה את ההתנגדות לתוכנית. בנאום מפורסם, שנקרא לימים "נאום שבע הנקודות", טען אוקובו כי במצבה הנוכחי אין ביכולתה של יפן להתמודד עם מעצמות המערב, ובכל מקרה - הסכנה העיקרית לביטחון הקיסרות נובעת דווקא מרוסיה, לא מקוריאה. כמו כן יפן חייבת כסף רב לבריטים, וישנו חשש כבד כי אלו ינצלו את התרוששותה על מנת להתערב בפוליטיקה הפנימית של הקיסרות ולהפוך אותה בהדרגה למדינת חסות.
דעתו של אוקובו לא התקבלה על ידי הקבינט, אולם באמצעות תוכנית מורכבת שנהגתה בידי שותפו הזוטר, שר העבודות הציבוריות הירובומי איטו (לימים ראש ממשלת יפן), וכונתה על ידי אוקובו עצמו "המזימה הסודית", הצליחו אוקובו ושותפיו לשכנע את הקיסר לבטל את תוכניתו של סאיגו. שר האוצר, שראה בצעדיו של אוקובו בגידה אישית וחוסר מוסריות שאין כמותו, התפטר מהממשלה ואיתו כל שותפיו הפוליטיים מסצומה, היזן וטוסה. רבים מקציני וחייליו המשטרה והמשמר הקיסרי, כמו גם עובדי מדינה רבים מסצומה וטוסה התפטרו ביחד עם סאיגו וחזרו למחוזותיהם.
תוצאות והשלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
משבר סייקנרון עורר זעם עצום בקרב סמוראים רבים במדינה, בעיקר בסצומה, בטוסה ובהיזן אך גם מעבר להם. הוא נחשב לאחד הגורמים הישירים שהובילו לגל של מרידות סמוראים בשנות השבעים: מרד סאגה (שם אחר של היזן) בינואר 1874, בהנהגתו של שר המשפטים לשעבר שימפיי אטו, ולבסוף גם מרד סצומה בינואר 1878 בהנהגתו של שר האוצר לשעבר, הפילדמרשל טקמורי סאיגו.
בתוך הממשלה עצמה, הוביל המשבר לעלייה עצומה בכוחו של טושימיצ'י אוקובו, שהפך לשר הפנים ולשליט בפועל של יפן. משטרו החזק יחסית של אוקובו דגל בהתקדמות הדרגתית ואיטית מאוד לעבר שלטון ייצוגי, ריכוז הכוח בממשלה ועריכת רפורמות מודרניות מקיפות מלמעלה. אוקובו דיכא את מרידות הסמוראים ביד קשה ושלט במדינה עד להתנקשות בחייו באביב 1878.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Norman, Herbert, E. and Lawrence Timothy Woods. Japan's Emergence as a Modern State: Political and Economic Problems of the Meiji Period. UBC Press, 2000. ISBN 9780774808224.
- Tsuzuki, Chūshichi. The Pursuit of Power in Modern Japan, 1825-1995. Oxford University Press, 2000. ISBN 9780198205890.
- Mori Toshihiko, Meiji Rokunen Seihen. Chuo Koronsha, 1979.
