סימה (גאולוגיה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בזלת כרים – בנייתו של קרום אוקייני

בגאולוגיה, סימה הוא חלקו התחתון של קרום כדור הארץ שסלעיו עשירים בצורן ובמגנזיום. המונח הוא הלחם של Si – התחילית של סיליקון, ו-Ma – התחילית של מגנזיום. לעתים קרובות משמש סימה להגדרה גאוכימית של קרום אוקייני בזלתי, המתאפיין בהרכב זה.

השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח נטבע על ידי הגאולוג האנגלי אדוארד סואס בסוף המאה ה-19 במסגרת הגדרת המאפיינים לחלקי כדור הארץ השונים. הוא טבע מונחים גאוכימיים גם לחלקו העליון של הקרום: סיאל (Sial) – הלחם של סיליקון (Si) ואלומיניום (Al), ולגלעין כדור הארץ: ניפה (Nife) – הלחם של ניקל (Ni) וברזל (Fe).

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפיפותו של הסימה (2,800–3,300 ק"ג למ"ק) גבוהה מזו של הסיאל (2,700–2,800 ק"ג למ"ק), בעיקר בשל דלות באלומיניום ועושר במגנזיום ובברזל. עם זאת, אין גבול מוחלט בין השניים, אלא מעבר הדרגתי מסלעים בצפיפות נמוכה לסלעים בצפיפות גבוהה ככל שמעמיקים. ויקטור קונרד, סייסמולוג אוסטרי בן המאה ה-19, הגדיר תחום אי רציפות בעומקים של 15-20 ק"מ בקרום יבשתי על פי הבדלים במהירות מעבר גלים סייסמיים. לתחום זה, הנקרא על שמו – תחום אי הרציפות קונרד – קמה התנגדות החל משנות ה-60 של המאה ה-20, כאשר גאולוגים עירערו על טבעו ועל קביעתו של קונרד. כמו כן, קיומם של אזורי התכה והיווצרות מאגמה בקרום היבשתי עשויים להסביר את ההבדלים במהירות הגלים הסייסמיים אותם תיעד קונראד. במקום תחום אי הרציפות קונרד נקבע בין השניים גבול שרירותי, בצפיפות של 2,800 ק"ג למ"ק.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]