סימן 1 (טנק)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סימן 1
British Mark I male tank Somme 25 September 1916.jpg
מידע כללי
סוג טנק
מדינה מייצרת Flag of the United Kingdom.svg  בריטניה
שנת ייצור 1916
מערכה מרכזית מלחמת העולם הראשונה
מידע טכני
אורך 9.94 מטר
רוחב 4.33 מטר (גרסת הזכר)
גובה 2.44 מטר
משקל 28 טון
מהירות 5.5 קמ"ש
חימוש עיקרי זכר: 2 תותחי 6 ליטראות (57 מ"מ)
נקבה: 6 מקלעי 0.303 אינץ'
חימוש משני זכר: 2 מקלעי 0.303 אינץ'
מיגון 8-10 מילימטר
צוות 8 (מפקד, נהג, שני מפעילי הילוכים, 4 תותחנים)

טנק סימן 1 היה הטנק הראשון בעולם. הוא פותח על ידי בריטניה במלחמת העולם הראשונה על מנת לסיים את הקיפאון במלחמת החפירות ששרר בחזית המערבית.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד למרבית התפיסות האסטרטגיות והטקטיות שרווחו לפניה, הפכה מלחמת העולם הראשונה תוך זמן קצר לקיפאון עקוב מדם. הבעיה הטקטית הייתה ברורה: מכונות היריה החדשות, בשילוב עם שוחות ונשקי ארטילריה רבים, הפכו את שטח הלחימה לכזה שלא מאפשר התקפה. כל ניסיון לתקוף חייב הסתערות חזיתית של חיל רגלים. הסתערויות אלה דרך מאות מטרים של שטח הפקר ממוקש ומגודר הפכו את חיל הרגלים למטרה קלה למקלעי האויב, וכל הסתערות נסתיימה במרחץ דמים.

בעוד הגנרלים מתייאשים ופונים למעין מלחמת התשה, ממציאים ותאורטיקנים בעורף ניסו למצוא פתרון טכנולוגי-טקטי לבעיה. הבריטים היו הראשונים להגיע למסקנה שהפתרון הוא בכלי רכב משוריין, בעל מנוע בעירה פנימית, שחימושו יאפשר לו להשמיד את עמדות המקלעים, ויוכל לפרוץ דרך בין גדרות התיל ולחצות את החפירות. בנוסף לכך, הסיקו המדענים שעל מנת לעשות זאת הרכב יצטרך להיות זחלי, שכן בשטח ההפקר היו בורות ומכתשים כתוצאה מהכתישה הארטילרית - מה עוד שרכב גלגלי אינו יכול לחצות חפירות.

באוקטובר 1914 ,סגן-אלוף ארנסט סווינטון העלה הצעה בנוסח זה בכתב, ושלח אותה למזכיר וועדת ההגנה מוריס האנקי, שהעבירה לפיקוד העליון הבריטי, שם היא נדחתה, וכן לוינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז שר הימיה. צ'רצ'יל שראה מכוניות משוריינות בפעולה (אשר שימשו את האגף האווירי של הצי הבריטי, למטרות חילוץ טייסים מופלים וסיור) ראה את ההצעה בעין יפה, ושיכנע את משרד ההגנה הבריטי לשקול מחדש את ההצעה. כתוצאה מכך ומניסויים שנערכו עם טרקטורים זחליים (של חברת הולט-קאטרפילר), הוקמה ועדה שנקראה "ועדת ספינות היבשה". הוועדה הביאה בסופו של דבר, לאחר כמה נסיונות כושלים לייצורו של רכב המסוגל לעמוד בדרישות, הצליח צוות תכנון לייצר את הטנק הראשון, הידוע כ"טריטון ווילסון", על שם צמד המתכננים. דגם משופר יותר אשר יוצר מאוחר יותר היווה למעשה את הבסיס ל"טנק סימן 1"[1].

סימן 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט מהצד על טנק סימן 1

צורת הטנק הייתה מעוינת, ושני הזחלים הקיפו את המכונה. מאחור נוסף זוג גלגלים ענקיים וכבדים שנועד לייצוב. אורכו היה כמעט 10 מטרים וגובהו 2.40 מטרים. משני צדדיו בלטו צריחי החימוש. כל אחד משני הצריחים הכיל תותח 6 ליטראות (57 מילימטר) ומקלע 0.303 אינץ' בגרסת ה"זכר" ו-3 מקלעים בגרסת ה"נקבה". סידור זה נבע מהעדרו של צריח המסתובב ב-360 מעלות, מאפיין שנוסף רק בדגמי טנקים מאוחרים יותר. השריון עצמו היה בעובי של בין 8-10 מילימטר, מספיק כנגד נשק קל אך לא כנגד תותחים. על כל אלה נוספו 8 אנשי צוות, שהביאו את משקל הטנק המאויש לכ-28 טון. בעקבות כובד הטנק מנוע הבנזין הצליח להניעו במהירות של 5.5 קמ"ש בלבד. הטנק היה יכול לחצות תעלות ברוחב 3.3 מטר, ולעבור מכשולים בגובה 1.4 מטר.

למרות שהיה כלי רכב מהפכני וחדשני, סבל הטנק סימן 1 מבעיות חמורות:

  • היגוי הטנק נעשה על ידי 3 אנשים - נהג ושני מפעילי הילוכים.
  • גלגלי הייצוב היו חשופים ופגיעים, ולמעשה רק הקשו על צוות הטנק בשדה.
  • התנאים בטנק היו קשים וכללו טמפרטורה גבוהה, מחנק ואדי דלק.

על אף כל אלה, הוכנס הטנק לשימוש במספרים קטנים בשנת 1916 בשירות רגימנט הטנקים המלכותי והשתתף בקרב על הסום. מעורבות הטנקים בקרב הייתה כישלון למעשה, שכן רובם נתקעו או התקלקלו במהלכו. השפעתם העיקרית הייתה על מורל החי"ר הגרמני, שרבים מאנשיו ברחו או נכנעו למראה המפלצת המכנית המאיימת. למרות זאת, ניתן לראות תוצאה חיובית שכן הובהר כי לו היו הטנקים מגיעים בכמות גדולה יותר לשדה הקרב, הם היו מצליחים כנראה לפרוץ את קווי החפירות. במהרה נעשו שינויים מכניים בטנק, שהביאו לגרסה הבאה - הטנק סימן 4.

סימן 4[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטנק סימן 4 היה זהה לסימן אחת, פרט לשינויים הבאים:

  • בוטלו גלגלי הייצוב
  • מכל הדלק הועבר מתוך תא הצוות למכל משוריין נפרד
  • חלונות הזכוכית העבים שיצרו סכנת רסיסים לצוות הוחלפו בלוחות פלדה עם חרכים צרים
  • התותחים הוחלפו לדגם בעל קליבר L/40, במקום L/23
  • הוכנס לשימוש שריון משופר

סימן 4 שימש במתקפות רבות במהלך החודשים הבאים במלחמה, אך מעולם לא בכמות מספקת להצלחה מוחצת. במהלך המלחמה נמשך פיתוחו של הסימן 4. ההצלחה הראשונה בקרב קמברה, ב-20 בנובמבר 1917. הטנקים פרצו את קווי הגרמנים אך שוב לא השתתפו מספיק טנקים כדי לנצל את ההצלחה. רק ב-1918 החלו הטנקים להופיע בכמויות גדולות, ומילאו חלק גדול בניצחונות של יולי ואוגוסט 1918. לקראת סוף המלחמה יוצר סימן 5, שהיה בעל מנוע חזק יותר ושריון עבה יותר.

הטנקים סימן 1 וסימן 4 פרצו את הדרך ללוחמה משוריינת מודרנית. המסקנות מהצלחותיהם וכישלונותיהם שימשו בסיס לייצור של טנקים אחרים במלחמה, ובהפיכתו של הטנק למרכיב העיקרי בצבאות היבשה המערביים.

מפרט טכני (טנק סימן 4 "זכר")[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צוות: 8
  • חימוש: 2 תותחי 6 ליטראות (57 מילימטר), 4 מקלעי 0.303 אינץ'
  • אורך: 8.04 מטר
  • רוחב 4.12 מטר
  • גובה: 2.49 מטר
  • עובי שריון: 16-5 מילמטר
  • משקל: 28 טון
  • טווח פעולה:56 ק"מ
  • מהירות מרבית: 6 קמ"ש

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השם ניתן על מנת לטעת בגרמנים את המחשבה שמדובר במכלי מים (Water Tanks) ניידים