סימני כתיב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סימני כתיב הם עזרי זיכרון המשמשים בהוראה מתקנת לצורך הקנייה של חוקי הכתיב של השפה[1].

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימני הכתיב אינם נשענים רק על חוקי הלשון והדקדוק, אלא על רמזים סמנטיים או חזותיים המהווים תומכי זיכרון. להבדיל מלימוד בעל פה של רשימת מילים לצורך הכתבה, סימני הכתיב מאפשרים הכללה לקבוצות מילים גדולות יותר בעלות מאפיין משותף. הכוונה בקבוצות מילים היא לאוסף של מילים בעלות משמעות קרובה ואופן איות דומה‏[2]. בנוסף, סימני כתיב הכוללים שורשים ניתנים ליישום עבור כל משפחת המילים של אותו שורש.

זוהי דרך לימוד יעילה החוסכת זמן משום שהיא מאפשרת למידה של מספר מילים עבור כל סימן כתיב‏[2]. הזכירה של סימני הכתיב יכולה גם לעזור במפגש עם מילים חדשות שהלומד יכול לקשר אותן לסימן כתיב מסוים מתוך תהליך של הסקת מסקנות, על ידי הבנת המשמעות שלהן וקישורן למשמעות של קבוצת המילים שהסימן המתאים מייצג‏[1]. בנוסף, השימוש בסימני כתיב מפחית את המכניות של לימוד איות תקין ומגביר את ההבנה של מבנה הלשון‏[2]. ההבנה בתורה מאפשרת ללומד את הגילוי העצמי והשמחה הכרוכה בו מהווה ממריץ ללמידה יעילה‏[2].

קהל יעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרה של לימוד הכתיב היא לאפשר לאדם לכתוב באופן מהיר ומדויק מידע ומסרים לעצמו או לזולת‏[1]. השימוש בסימני כתיב מיועד לסייע לאנשים אשר טרם רכשו את השפה הכתובה באופן מלא להימנע משגיאת כתיב. הם יכולים לסייע לתלמידים בכיתות הנמוכות של בית ספר יסודי, עולים חדשים שהעברית אינה שפת האם שלהם, לקויי למידה (במיוחד דיסלקציה ו-דיסגרפיה) ועוד.

סימני כתיב נפוצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מספר סימני כתיב שבהם נעשה שימוש נפוץ להוראת הכתיב העברי. לכל סימן יש מילים ושורשים אותן הוא מייצג. לא כדאי לטפל בכתיב של מילה בודדת, משום שכל מילה בקבוצה היא כחוליה בשרשרת המחזקת את שאר החוליות‏[2]. לימוד כתיב של מילה הנעשה במסגרת של קבוצת מילים מחזק את הזיכרון ומעמיק את הידע של הלומד‏[1].

פעמים רבות ישנם גם יוצאי דופן שיש לשים לב עליהם בזמן הלמידה כדי למנוע בלבול. כמו כן, יכולה להיות מילה שמשויכת למספר קבוצות‏[2].

סיווג על פי משמעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלו הם סימני כתיב אשר מתייחסים לקבוצות מילים בעלות משמעות סמנטית דומה או קרובה.

מילים רטובות - האות ט' נכתבת פעמים רבות במילים הקשורות למים.

  • דוגמאות למילים: טיפה, מטר, טל, שיטפון, טחב, רטיבות, שיט, נטיף, טבילה, טפטפת, סמרטוט, מטריה, ממטרה, אמבטיה, משוטים, קיטור, שייטת, מסחטה, רוטב, מטבל ועוד.
  • דוגמאות לשורשים: ר.ט.ב, ש.ט.פ, ט.ב.ע, מ.ט.ר, ס.ח.ט, ט.ב.ל, נ.ט.פ, ט.פ.ט.פ, ש.ט.
  • יוצאי דופן: שותה, תה, שתן, שלולית.

אנשים - האות א' נכתבת פעמים רבות במילים הקשורות לאנשים ובני משפחה.

  • דוגמאות למילים: אדם (בא מהאדמה), איש/ה, אנושות, אישיות, אזרח, לאום, אמא, אבא, סבא, סבתא, אח/ות, אחיין, צאצאים, אירוסים, נישואים, אלמן, שארים ועוד.

טבע - האות ע' נכתבת פעמים רבות במילים הקשורות לטבע ולצומח.

  • דוגמאות למילים: עץ, גזע, ענף, עלה, עלווה, גבעול, עשב, זרע, גרעין, פקעת, מעדר, מטע, ערוגה, עציץ, קרקע, יער,
  • דוגמאות לשורשים: ב.ק.ע, ע.ק.ר, נ.ט.ע, ז.ר.ע, ע.ד.ר, פ.ק.ע, ג.ד.ע, ע.ב.ד
  • יוצאי דופן: דשא, שדה, אילן

כללי דקדוק בשרות הכתיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לשלב את לימוד הדקדוק בהקניית הכתיב, על ידי שימוש בכללי דקדוק מתאימים‏[2].

הכרת מושג השורש- הכרת תפקידו החשוב של השורש בשפה העברית עשוי לתרום הרבה לידיעת הכתיב, להבנת מבנה הלשון ולגילוי עצמי הגורם סיפוק ללומד‏[2]. זאת משום שכל המילים באותה משפחה נכתבות על ידי אותן אותיות השורש.

הכרת המוספיות - מוספית בהקשר זה היא אות המתווספת לאותיות השורש של המילה. הכרת המוספיות העיקריות יכולה לסייע לאיות נכון‏[2]. לדוגמה:

  • אותיות השימוש מש"ה וכל"ב - אלו הן תחיליות (אותיות המצטרפות להתחלות של מילים), שאינן חלק מתבנית כמו בניין או משקל. יש להן משמעות מיוחדת והן מחברות בין מילים ומשפטים. כל אותיות השימוש נרשמות בצמוד למילה שאליה הן מצטרפות ללא רווח. לכן נכתוב "מתל אביב" ולא "מי תל אביב".
  • במערכת הבניינים בעברית האות ט' לא משמשת כמוספית, פרט למקרים חריגים כמו תופעת ההידמות ושיכול עיצורים בבניין התפעל (*התצלם -> הצטלם). לכן אם נשמע הצליל t באות שאינה שייכת לשורש המילה סביר שיש להשתמש באות ת'.
  • אותיות אית"ן - באות לפני פועל בזמן עתיד לציון הגוף. למשל: אמצא, ימצא, תמצא ונמצא.
    • מכאן הסימן: מה שאני אעשה אכתוב ב- א'.
  • כינויי שייכות - ללוואי השייכות (הנקרא גם כינוי קניין חבור) ישנן מוספיות המאפיינות אותו.

תכונות מיוחדות של עיצורים - שימוש בתכונות מיוחדות של עיצורים יכול לסייע לקביעת כללים בכתיב‏[2].

  • פתח גנובה - מופיעה רק לפני עיצור גרוני לועי ולכן יכולה לעזור להבחין בין שורשים בהם האות האחרונה של השורש (ל' הפועל) היא ע' (גרונית) או א' ובין ח' (גרונית) ל- כ'. לדוגמה: נשמע פתח גנובה במילים "למרוח" ו"לשמוע", אבל לא במילים "לשפוך" או "לקרוא". יש לשים לב שהעיצורים הגרוניים יקבלו פתח גנובה רק אם הם באים אחרי תנועות גבוהות כמו: צירי, שורוק, חיריק מלא וחולם מלא. זאת משום שמטרתו היא להקל על ההגייה במקרים אלו. לכן לא בהיכרך נשמע פתח גנובה בכל הטיה של שורש של' הפועל שלו גרונית. כדי לבדוק באופן פשוט ובטוח אם השורש של מילה מסוימת מסתיים באות גרונית יש להטות את המילה לתבנית של זכר יחיד בזמן הווה - על ידי השלמת המשפט "הוא עכשיו_______". לדוגמה: "הם פתחו את הדלת" => "הוא עכשיו פותח" (נשמעת פתח גנובה), להבדיל מ"הם הלכו לסרט" => "הוא עכשיו הולך".
  • תנועות לפני ומתחת לאותיות גרוניות - יכולות לשמש להבחנה בין שורשים בהם האות הראשונה של השורש - פ' הפועל היא ע' (גרונית) או א' ובין ח' (גרונית) ל- כ'. לדוגמה: הצליל שנשמע לפני האותיות הגרוניות במילים "לעבוד" ו"לחדול" שונה מזה הנשמע לפני "לכתוב" ו"לאהוב".
  • דגש קל באותיות ב' פ' כ' בתחילת מילה - יכול לשמש להבחנה בין מילים שהאות הראשונה של השורש שלהן היא ב' (המקבלת דגש) או ו', ובין כ' (המקבלת דגש) ל- ק' או ח'. כדי להשתמש בסימן זה יש להטות את המילים לצורות בהן אות השורש הראשונה נמצאת בתחילת מילה ובאמצע מילה ולבדוק אם יש הבדל בהיגוי. לדוגמה: במילה "לכתוב" האות כ' נשמעת שונה מהמילה "כותב" שבאותה משפחה, אך במילה "לחשוב" אין שינוי בהגיית האות ח' לעומת המילה "חושב".
  • אמות הקריאה אהו"י - מופיעות פעמים רבות כאות נחה שאינה נשמעת, אך יש לכתוב אותה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 צ'רנוב חוה, זילברמן יונה ורוזנברג סנסנה (1991). סימני דרך לכתיב והבנה. תל אביב: זמורה-ביתן.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 2.9 גלעדי רבקה (1974). כתיב ללא כאב. ירושלים:הוצאת ש.זק ושות'.