סימפוניה מס' 38 של מוצרט

וולפגנג אמדאוס מוצרט. זהו דיוקן שלאחר המוות מאת ברברה קראפט, 1818-1819

הסימפוניה מס' 38 ברה מז'ור קכל 504 נכתבה על ידי וולפגנג אמדאוס מוצרט. הסימפוניה הזו מכונה סימפונית "פראג", על שם העיר פראג אשר ידוע כי מוצרט התחבב על תושביה ושתושביה התחבבו על מוצרט, יותר מאשר תושבי וינה. בנוסף, מכונה הסימפוניה גם "הסימפוניה ללא מנואט", משום שהיא הסימפוניה ה"בוגרת" היחידה של מוצרט (ממס' 32 ואילך) אשר כוללת רק שלושה פרקים, והיא חסרת פרק ריקודי כגון מנואט. היצירה מהווה נקודת מפתח ביצירה הסימפונית עד אז ומוצרט מוותר על כתיבת פרק המנואט בסימפוניה, מה גם שהסימפוניה מורכבת למעשה משלושה פרקים בצורת סונאטה, ולכן הם מכילים חומר מוזיקלי רב כך שאין צורך בעוד פרק מנואט לצידם.

הסימפוניה נכתבה במהלך שנת 1786. הסימפוניה הולחנה לאחר פסק זמן של מוצרט בכתיבת סימפוניות שהיה בן 3 שנים, ושהפריד בין סימפונית פראג לבין הסימפוניה הקודמת אשר נכתבה על ידי מוצרט: הסימפוניה מס' 36 (הסימפוניה אשר פעם חשבו אותה למס' 37 נכתבה למעשה על ידי מיכאל היידן, אחיו הצעיר של המלחין הנודע יוזף היידן) הידועה בכינוייה "לינץ".

כתב היד של היצירה שמור בספרייה היאגֶלֹונית (Biblioteka Jagiellonska) בקרקוב.

הלחנה וביצוע בכורה

בסוף שנת 1786 התקיימה בפראג הופעת הבכורה של האופרה האחרונה שכתב מוצרט: נישואי פיגארו. האופרה התקבלה בפראג בחום ובהתלהבות מרובה יותר מכפי שהתקבלה אצל הקהל הוינאי, מס' חודשים לפני כן. ההצלחה חיבבה את מוצרט על הקהל הצ'כי, ומוצרט חש קרבה למקום. בשעה שירדה קרנו בווינה, הפופולריות שלו בקרב אנשי הבירה הצ'כית רק הלכה וגברה, כאשר כל בכורה מוזיקלית של אחת מיצירותיו נחוגה ברוב פאר ובכבוד רב. עד היום מפורסם הביטוי שבו השתמש מוצרט לתיאור יחסיו עם תושבי העיר: "הפרגאים שלי מיטיבים להבינני" (Meine Prager verstehen mich). מלבד תהילה זכה מוצרט בפראג לתגמול נאה בעבור יצירתו, הן בתשלום ישיר עבור קונצרטים אותם נתן והן בתמלוגים על שימוש ביצירותיו. עקב ההצלחה ערך מוצרט מסע הופעות בפראג, שבמהלכו כתב לא רק את הסימפוניה הפראגית אלא גם עוד שתי יצירות מפתח בתולדות המוזיקה הקלאסית: האופרה דון ג'ובאני והסרנדה לכלי מיתר: מוזיקת לילה זעירה.

תאריך סיום הסימפוניה אשר כתוב על גבי הפרטיטורה הוא ה-6 בדצמבר 1786. הסימפוניה נוגנה בהופעת בכורה באולם קונצרטים שבפראג בתאריך ה-10 בינואר 1787, כ- 10 חודשים לפני הופעת הבכורה של האופרה דון ג'ובאני, ומס' שבועות לאחר הופעת הבכורה בפראג של האופרה נישואי פיגארו. יש הטוענים שלסימפונית פראג יש גם מן האופי של האופרת בופה של הקומדיה האיטלקית נישואי פיגארו, וגם מן האופי הטראגי של האופרה סריה והדרמה ג'וקוזו (דרמה קומית) של דון ג'ובני, מאחר שהסימפוניה נכתבה בסמוך כל כך לשתי האופרות הללו.

הרכב ומבנה

הסימפוניה כתובה לתזמורת קלאסית טיפוסית (התזמורת חסרה רק שני קלרינטים הכוללת: 2 חלילים, 2 אבובים, 2 בסונים, 2 קרנות יער, 2 חצוצרות, טימפאני וכלי מיתר (כינורות ראשונים ושניים, וילות, צ'לים וקונטרבסים).

הסימפוניה, כאמור, מכילה רק שלושה פרקים, בניגוד למבנה המקובל של התקופה הקלאסית, הבנוי מ-4 פרקים (מהיר, איטי, ריקוד ומהיר). שלושת פרקי הסימפוניה הם:

1. אדאג'יו- אלגרו. כתוב במשקל של ארבעה רבעים (ההקדמה כתובה גם היא באותו המשקל).
2. אדאנטה. כתוב במשקל של שש שמיניות.
3. פרסטו. כתוב במשקל של שני רבעים.

התיבות הפותחות של ההקדמה האיטית מתחילת הפרק הראשון

הפרק הראשון

הפרק הראשון של הסימפוניה הוא אחד הפרקים התוססים והמלאים ביותר שכתב מוצרט בסימפוניות שלו. לא פלא, שברוב הביצועים נוהגים לחזור ולנגן פעם שנייה גם את האקספוזיציה, וגם את הפיתוח והרפריזה. הפרק מתחיל בהקדמה איטית ומסתורית. מבין כל הסימפוניות של מוצרט (41 במספר) רק שלוש מכילות הקדמה איטית לפני תחילת הפרק המהיר: הסימפוניה הקודמת ("לינץ"), הסימפוניה הנוכחית והסימפוניה הבאה. מתוך שלוש ההקדמות הללו, זוהי ההקדמה הארוכה ביותר, ובעלת התוכן המוזיקלי העמוס ביותר. יש המוצאים דמיון רב בין ההקמה לבין האוברטורה (פתיחה) של האופרה דון ג'ובאני, הן בסולם, בערכים הריתמיים ובמוטיבים. ההקדמה מחולקת לשלושה חלקים עיקריים:

1. החלק הפותח בן 15 תיבות המתחלק להקדמה ולנושא מלודי שבא לאחריה. חלק זה מתחיל בצורה חגיגית ומלאת הוד והדר, והמשכו רגוע ומלודי. תיבות הפותחות של ההקדמה האיטית מזכירות מאוד את התיבות הפותחות של הסימפוניה האחרונה שכתב מוצרט, כשנתיים לאחר מכן, סימפונית יופיטר, מס' 41.
2. החלק האמצעי בן 11 תיבות. חלק זו מורכב כולו מסקוונצות ארוכות על נושא יחיד שעובר סולמות רבים.
3. החלק האחרון, שהוא למעשה נקודת עוגב ארוכה על צליל הדומיננטה לסולם רה מז'ור, התו לה. בחלק זה מוגבר המתח והציפייה לקראת החלק המהיר של הפרק הראשון.

הנושא הראשון של הפרק מוצג מייד לאחר פרמטה קצרה. הנושא מאוד מלא חיים וערני, ובתצוגתו הראשונה אף מסתורי, והוא מורכב ממס' גדול יחסית של מוטיבים: הסינקופות בכינורות השניים, הנושא עצמו בכינורות הראשונים, התשובה של כלי הנשיפה. לאחר הופעתו הכפולה מופיעה נושא סוער וערני שכל התזמורת מנגנת. חלק זה מרגיש כמו הגשר לנושא השני, אך מוצרט מתחכם ולאחר הגשר המדומה מופיע הנושא הראשון שנית, מה שיוצר את התחושה שמדובר בפרק מונוטוני (שבו יש רק נושא ראשי אחד, והנושא הראשון משמש גם כנושא השני), אך אין זה נכון. לאחר הגשר האמיתי מופיע נושא שני חדש לגמרי בסולם הדומיננטה. מאוד בולט שמוצרט מפתח את הנושאים כבר באקספוזיציה תוך כדי שימוש בקטעי מעבר פוגאליים וקנונים רבים. הנושא השני עונה על הציפיות והוא מנוגד באופיו לנושא הראשון: הוא שליו ורגוע יותר, והוא כמו נושא "נשי", לעומת הנושא הראשון, ה"גברי".

גם נושא זה מורכב ממלודיה ארוכה אשר מתחלקת למוטיבים רבים ועדינים. לאחריו חוזר הגשר המדומה והסוער שמוביל את הפרק אל קבוצות הסיום המורכבות בעיקר מנושא זה. לאחר החזרה על האקספוזיציה מתחיל חלק הפיתוח של הסימפוניה, שהוא אחד מהפיתוחים העשירים ביותר שכתב מוצרט אי פעם. חטיבת הפיתוח היא למעשה חלק פוגאלי וקנוני ארוך מאוד, ובו משתלבים כל הנושאים של הפרק (למעט הנושא השני) למעין קונטרפונקט הומופוני גדול וארוך. זה המקום לציין כי כל הפרק עשיר בפוגות קטנות, גם באקספוזיציה וגם בפיתוח וברפריזה. הפיתוח מאוד עשיר וסבוך. לקראת סוף הפיתוח חוזר הגשר המדומה, מה שמעלה את החשד כי הגיעה כבר הרפריזה, אך אז מפותח הנושא הראשון, המהווה בעצם את המוטיב המוביל אל הרפריזה, תוך כדי נקודת עוגב על הצליל לה. ברפריזה אין שינויים גדולים, מלבד קיצוצים נרחבים שעושה מוצרט בנושאים המוכרים. מבצעים רבים נוהגים לחזור גם על הפיתוח והרפריזה.

עם כל החזרות, הן על האקספוזיציה והן על הרפריזה והפיתוח נמשך הפרק בין 15 ל-18 דקות.

הפרק השני

הפרק השני של הסימפוניה הוא הפרק האיטי שלה. הפרק כתוב בסולם סול מז'ור, אשר בנוי על הקוורטה של הסולם של הפרק הראשון, רה מז'ור. הפרק מאוד שליו ורגוע ברובו, אך הוא כולל מספר "מצבי רוח" משתנים. הפרק כתוב במשקל שש שמיניות. לאורך כל הפרק הכלים ה"רעשניים", כלומר החצוצרות והטימפאני, לא מנגנים כלל. מאפיינו העיקרי של הפרק הוא שימוש רב בצלילים כרומטיים, כלומר צלילים שהם "זרים" לסולם (באמצעות כתיבה עם סימני היתק). בניגוד למבנה המקובל, הפרק כתוב בצורת סונאטה (איטית אמנם) מלאה (נושא ראשון ושני, פיתוח ורפריזה). לרוב נהוג שהפרק האיטי בנוי בצורה אחרת מצורת סונאטה, כגון צורת אריה: א-ב-א. הנושא הראשון רגוע ושליו. הוא מנוגן בתחילה בסקציית כלי הקשת בלבד. מנעדו תחום בקוורטה, והסולם הכרומטי שמושמע לאחריו מפצה על כך. לאחר מכן חוזר הנושא בווריאציה עם צלילים כרומטיים רבים בכלי הנשיפה מעץ. לאחריו נפתח הגשר (אשר מכיל תיבות כרומטיות רבות), שמאופיין בקנון בין כלי הקשת בעלי המנעד הגבוה (הכינורות) לבין אלו עם המנעד הנמוך (הקונטרבסים והצ'לים). לאחר מכן המוזיקה הולכת ומתרחקת מסולם המוצא, בזמן שהמוזיקה הולכת ומאפילה יותר ויותר, עם פראזות מינוריות דרמטיות יחסית.

הנושא השני נשמע דומה מאוד לנושא הראשון, וגם הוא עשיר בצלילים כרומטיים. הנושא השני מחזיר את המוזיקה לאופיה הרגוע והשליו. הנושא כתוב בסולם הבנוי על הקווינטה של הסולם המקורי, סולם רה מז'ור (כסולם הפרק הראשון). לאחר מכן מופיעות קבוצות הסיום הרגועות והנינוחות. הפיתוח נפתח מיד לאחר האקספוזיציה, ללא כל עצירה בין שני החלקים, מה שמקנה למוזיקה זרימה והמשכיות. בפיתוח מפותחים כל הנושאים שנשמעו בפרק: שני הנושאים, מוטיב הגשר וקבוצות הסיום. הפיתוח ברובו קודר ודרמטי יותר מאשר האקספוזיציה. הפיתוח מלא בסקוונצות רבות שמרחיקות את המוזיקה מסולמו של הנושא השני. המבוא לפיתוח מורכב מסקוונצות מינוריות על נושא הקבוצות סיום. לאחר מכן מופיע הנושא הראשון שלוש פעמים, פעם במז'ור ופעמיים במינור. לאחר הדרמה של לב הפיתוח עם קנון בין קבוצות התזמורת על מוטיב הגשר, מופיעה נקודת עוגב ולאחריה מגיעה הרפריזה. הרפריזה נשארת זהה למדי ביחס לאקספוזיציה, מלבד קיצוצים מסוימים ושינויו ההכרחי של סולמו של הנושא השני. הפרק נגמר בשלווה וברוגע של מוטיב קבוצות הסיום.

עם כל החזרות, הן על האקספוזיציה והן על הריפריזה והפיתוח נמשך הפרק בין 10 ל-12 דקות.

הפרק השלישי

הפרק השלישי והאחרון של הסימפוניה הפראגית הוא גם הפרק המהיר ביותר שבה. הפרק כתוב במפעם הכמעט המהיר ביותר: פרסטו. הפרק עליז מאוד וקליל ומלא בחן "איטלקי", למרות שהוא כולל בתוכו גם רגעים סוערים ודרמטיים. גם הפרק הזה בנוי בצורת סונאטה טיפוסית, ובכך הוא משלים את טרילוגיית פרקי הסונאטה אשר מרכיבים את הסימפוניה הפראגית. הנושא הראשון מנוגן בכינורות ומלווה בקלילות על ידי כלי הנשיפה מעץ. הוא מנוגן פעמיים, בסקוונצה. כבר לאחר הפעם השנייה נפתח הגשר הסוער מצד אחד אך הקליל מצד השני. לאחר הגשר (שכולל מוטיבים מהנושא הראשון) מופיע הנושא השני גם הוא עליז וחינני. בנושא השני (ובפרק כולו בכלל) מובלטים מאוד כלי הנשיפה מעץ, וכמעט כל חבר בסקצית כלי הנשיפה מעץ (החלילים, האבובים והבסונים) זוכה במעין סולו קצר, מה שמקנה למוזיקה את האופי העליז והקופצני שלה. הנושא השני חוזר גם הוא פעמיים. לאחר אזכור של המוטיב של הנושא הראשון (פעם בצורה מז'ורית ופעם בצורה מינורית) נפתחות הקבוצות סיום אשר מתאימות ברוחן לשאר הפרק.

גם כן, כמו בפרק השני, הפיתוח נפתח מיד לאחר סיום האקספוזיציה ומהווה את ההמשך הטבעי לקבוצות הסיום. אקורד חזק בפורטה הוא שמסמן את תחילתו של הפיתוח. לאחר האקורד מנגנים כלי הנשיפה את מוטיב הנושא הראשון. על תבנית זו (אקורד רועם ולאחריו מוטיב הנושא הראשון) חוזר שלוש פעמים, כאשר בכל פעם האקורד חריף יותר מקודמו. לאחר קטע מעבר קצר מגיע לב הפיתוח שכולו מלא בסקוונצות סוערות על מוטיב הנושא הראשון, שמובילות אט אט את הפרק אל הרפריזה. ברפריזה מתחכם מוצרט בתעלול מיוחד: לאחר השמעת הנושא הראשון חוזרת התבנית של האקורד הרועם מתחילת הפיתוח, מה שיוצר את התחושה שהפיתוח עדיין נמשך, אך בעורמה משמיע מוצרט את הנושא השני בסולם הבית, רה מז'ור, מה שאומר שזו אכן הרפריזה. לאחר הנושא השני מופיעות קבוצות הסיום השמחות, וקודטה קצרה וחגיגית סוגרת את הפרק ואת הסימפוניה כולה.

עם כל החזרות, הן על האקספוזיציה והן על הרפריזה והפיתוח נמשך הפרק בין 7 ל-8 דקות, מה שהופך אותו לפרק הקצר ביותר בסימפוניה אשר נמשכת בין 32 ל-35 דקות.

קישורים חיצוניים

• פרטיטורות של הסימפוניה באתר IMLSP.
• כתב היד של היצירה באתר הספרייה היאגֶלֹונית