סיפור בתוך סיפור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סיפור בתוך סיפור הינה טכניקה (או תחבולה) ספרותית בה סיפור אחד מסופר במסגרת עלילתו של סיפור אחר. זהו מקרה פרטי, קיצוני, של סיפור מסגרת. ניתן לראות שימוש בטכניקה זו במגוון ז'אנרים ומדיומים, החל מרומנים ומחזות ועד סרטים, תוכניות טלוויזיה ואף טקסטים פילוסופיים.

סוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור בתוך סיפור יכול להופיע באחת משלוש הדרכים הבאות:

  1. הסיפור הפנימי מסופר במלואו בעולם האמיתי, וניתן להוציאו מטקסט המסגרת ולהציגו באופן עצמאי - זה המקרה בשיר "ארי הים והנגר" אשר מסופר לאליס במלואו על ידי טווידלדי וטווידלדאם בספר "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם" מאת לואיס קרול.
  2. רק חלקים מהסיפור הפנימי קיימים, כמו במקרה של "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב, שם חלקים מכתב היד של האמן, אודות משפטו וצליבתו של ישו, שזורים בסיפור המסגרת, אך הוא מעולם לא מוצג במלואו.
  3. אף חלק מהסיפור הפנימי איננו קיים במציאות, כמו במקרה של "האינקויזיטור הגדול" - המוזכר ברומן "האחים קרמזוב" של פיודור דוסטויבסקי. במקרה זה איוון קרמזוב מספר לאחיו אליושה את עלילת הפואמה שכתב אודות פגישה בין מנהיג האינקוויזיציה לישו ששב אל העולם, אך באף שלב איננו רואים את הטקסט עצמו.

במקרה 2 ייתכן שסופר אחר יקח את חלקי הסיפור וימלא את החללים על מנת ליצור סיפור שלם.

שימוש בז'אנרים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומן מסגרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור המסגרת יכול להיות שולי למדי, ולעתים אף מהווה תרוץ בלבד לאיגודם של כמה סיפורים שונים ובלתי קשורים זה לזה, כמו ה"דקאמרון" של ג'ובאני בוקאצ'ו, "סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר, או "סיפורי אלף לילה ולילה", בהם עיקר העניין הוא בסיפורים עצמם. טכניקה דומה שימשה את יוצרי סדרת הטלוויזיה "סיפורי עמים", בה הקשר היחיד בין פרקי הסדרה היה המספר עצמו וכלבו הנאמן.

הצגה בתוך הצגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש הראשון בטכניקה זו בתיאטרון היה ככל הנראה על ידי תומאס קיד ב"טרגדיה הספרדית" בסביבות 1587, שם המחזה הוצג בפני קהל של שתי דמויות שהגיבו על המתרחש.‏[1] אחד השימושים המפורסמים ביותר בטכניקה זו נעשה במחזה "המלט" מאת ויליאם שייקספיר, שם הנסיך המלט פונה אל קבוצת שחקנים נודדת בבקשה שיציגו את "רצח גוזנגו" בשל דמיונו של המחזה לרצח אביו בידי דודו קלאודיוס, והמלט אף מוסיף תכנים משלו למחזה על מנת לחדד את הקשר ביניהם, מתוך תקווה שהצגת המחזה בפני קלאודיוס תגרום לו להגיב באופן שיחשוף את אשמתו ללא עוררין. שייקספיר השתמש בטכניקה זו גם במחזות "עמל שווא של אהבה" ו-"חלום ליל קיץ".

טכניקה זו שימשה מחזאים רבים, כמו טום סטופארד שבמחזה "הדבר האמיתי" נקט בגישה מתוחכמת בה הקהל ראשית איננו מודע לכך שהוא צופה בהצגה בתוך הצגה. ברטולט ברכט השתמש בטכניקה במחזות "מעגל הגיר הקווקזי" ו-"אדם הוא אדם". חנוך לוין גם כן הכביר להשתמש בטכניקה זו, באופן הברור ביותר במחזות "חפץ" ו"הבכיינים", במסגרתם הופיעו ההצגות "משחקי חפץ" ו-"ייסורי אגממנון ומותו" בהתאמה, אך לעתים גם בצורה מרומזת יותר, כמו במקרה מופעי הקרקס המשולבים ב-"ייסורי איוב".‏[2]

וריאציות ורמות מורכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים מתקיים מצב בו יש יותר מרמה אחת של מורכבות, ובסיפור הפנימי עצמו נמצא סיפור פנימי נוסף. במקרים אחרים ייתכן שההפרדה בין סיפור המסגרת לסיפור הפנימי איננה חד משמעית או משתנה ככל שהנרטיב מתקדם. בספרו של איטלו קאלווינו, "אם בלילה חורפי עובר-אורח" מופיעים הפרקים הראשונים של לא פחות מעשרה ספרים שונים, שהדמות הראשית מנסה לקרוא אך בכל פעם מנועה מלעשות זאת מסיבות שונות. לבסוף מתגלה שאף שמות הספרים שהדמות הראשית מנסה לקרוא מתאימים זה לזה ויחד יוצרים משפט (או פואמה) העומד בעצמו כמעין סיפור קצר.

לעתים הטקסט החיצוני והפנימי מוצגים באופן כמו-אקדמי כיצירה ספרותית והערות המנתחות אותה. הדוגמה המוקדמת ביותר לז'אנר זה היא יצירתו של ולדימיר נבוקוב "אש חיוורת". רומן זה מורכב מפואמה בת 999 שורות שלכאורה נכתבה על ידי אקדמאי בשם ג'ון שייד, ופרשנות ליצירה זו על ידי שכנו צ'ארלס קינבוט, אשר איננו טורח לנתח את היצירה באופן נאמן, ובמקום זאת מתמקד בסיפור שלו עצמו ובחברות שלו עם שייד (שייתכן וכלל לא התקיימה בעיניו של שייד). במקביל קינבוט מספר על המלך הגולה של זמבלה שברח ממדינתו לאחר שמהפכנים סובייטים השתלטו עליה. קינבוט מוצא רמזים לסיפורו של המלך בפואמה של שייד, למרות שאלה לרוב קלושים למדי, וטוען ששייד כתב את הפואמה לאחר שקינבוט סיפר לו את סיפורו של המלך. קינבוט אף מספר על קורותיו של המתנקש גראדוס שנשלח להרוג את המלך הגולה שנמלט לארצות הברית ובטעות הורג את שייד (לאורך הספר קיימים רמזים רבים לכך שקינבוט הוא למעשה המלך הגולה, אך ייתכן שכל הסיפור הומצא על ידי קינבוט).

דוגמאות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורי עם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורי עם רבים עושים שימוש בטכניקה זו, בהם ניתן למנות למשל את סיפורי מעשיות משנים קדמוניות של רבי נחמן מברסלב ובו מבנים משוכללים של סיפורים בתוך סיפורים.

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "דון קיחוטה" מאת מיגל דה סרוואנטס כולל מספר סיפורים המסופרים על ידי הדמויות השונות, כאשר "החצוף הסקרן" הוא הארוך והידוע מביניהם.
  • בסיפור "הנס הסודי" מאת חורחה לואיס בורחס, תושב פראג ירומיר חלאדיק נלקח מביתו בערב מלחמת העולם השנייה לפני שהספיק לסיים את כתיבת הטרגדיה הלירית "אויבים", אך זוכה לסיים את כתיבת המחזה בראשו בשניות שלפני הוצאתו להורג, שנתארכו באופן פלאי על מנת לאפשר לו לעשות זאת.
  • הסופר קורט וונגוט השתמש בדמותו של סופר המדע הבדיוני קילגור טראוט בכמה מספריו, במסגרתם הציג את עלילות הספרים שכתב באופן תמציתי. אחד מספריו של טראוט שוונגוט תיאר לראשונה בספר "יברך אותך אלוהים, אדון רוזווטר" מ-1965 אף נכתב לאחר מכן במציאות ב-1975 על ידי פיליפ חוזה פארמר, שכתב אותו תחת שם העט קילגור טראוט (לאחר שקיבל אישור לעשות זאת על ידי וונגוט).
  • הסיפור שאינו נגמר מחולק בהתחלה לסיפור על הגיבור בסטיאן, שגונב ספר. לאחר מכן יש קטעים מהספר ומהמציאות לחלופין, ובאחד הקטעים בספר מתחילה אחת הדמויות לספר את הסיפור עצמו - כולל את סיפורו של בסטיאן. כך נשאב בסטיאן אל תוך הספר ומציאות ודמיון מתערבבים.

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סרטו של מל ברוקס "המפיקים" (והמחזמר המבוסס עליו) עוסק במתרחש סביב הפקת המחזה "האביב של היטלר".
  • הסרט "הנסיכה הקסומה" שבויים על ידי רוב ריינר, מציג סיפור מסגרת לפיו הסרט בו אנו צופים הוא למעשה סיפור המסופר לנכד חולה על ידי סבו. סרט נוסף של ריינר הכולל סיפור מסגרת הוא "הורים בהזמנה", בו עיקר עלילת הסרט מתבררת כחלום של הדמות הראשית.

טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קומיקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bevington, David (ed.) (1996). The Spanish Tragedy, Revels Student Edition. Manchester, England: Manchester University Press. pp. 5. ISBN 0719043441.
  2. ^ ‏מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על פי דרכו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001, עמ' 233.‏