סיפור נבל הכרמלי

וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל, אֶת-דָּוִד, וַתְּמַהֵר, וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר; וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרֶץ.

— ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוק כ"ג

דוד פוגש באביגיל ציור מעשה ידי אנטוניו מולינרי

סיפור נָבָל הכרמלי הוא סיפור מקראי המופיע בספר שמואל א' (פרק כ"ה).

הסיפור דן במערכת היחסים בין שלוש הדמויות: דוד, אביגיל ונבל. עיקר הסיפור נסוב על התקרית בין דוד לנבל על אף שהשניים לא נפגשו פנים אל פנים. עלילת הסיפור מתפתחת לקראת תוצאת הרת אסון אך זו נמנעת בידי אשת נבל, אביגיל. אביגיל היא זו שמביאה למפנה חיובי בעלילה.

עלילת הסיפור

אביגיל מטפלת בנבל. ציור משנת 1380

הסיפור פותח בהצגתם של נבל ושל אשתו אביגיל, תושבי העיר מעון שביהודה. נבל מוצג כאיש בעל נכסים אך "קשה ורע-מעללים" (פס' ג'), ואילו אביגיל מוצגת כאישה חכמה ויפת תואר. נבל היה רועה את צאנו באזור העיר המקראית כרמל הסמוכה למעון, וכאשר הגיע מועד הגז קיים שם חגיגה גדולה, כמקובל באותה תקופה. דוד, ששהה באותה עת עם אנשיו באזור, שמע על חגיגת הגז של נבל ושלח אליו שליחים ובפיהם בקשה. שליחי דוד מסרו לנבל שכאשר שהו דוד ואנשיו באזור כרמל, בזמן שאנשי נבל רעו שם, אנשיו של דוד שמרו על רועיו של נבל ועל צאנו. כעת ביקשו השליחים מנבל שיגמול להם בעין יפה. נבל סירב לבקשת השליחים ופטר אותם בתגובה מזלזלת ושחצנית. השליחים הביאו את דברי נבל לידיעת דוד, אשר הורה לאנשיו לחגור את חרבותיהם ויצא למסע נקמה.

בינתיים, חילופי הדברים בין שליחי דוד לנבל הגיעו לאוזניה של אביגיל, והיא הגיבה בזריזות ובתושייה. ללא ידיעתו של נבל בעלה, העמיסה אביגיל על חמורים מזון ומשקה מכל טוב, ויצאה לכיוונו של דוד. הם נפגשו בדרך, ואביגיל הגישה לדוד בהכנעה את המנחה, ושכנעה אותו בדברי חלקות להימנע משפיכות דמים. דוד קיבל בברכה את דברי אביגיל ואת מנחתה, וחזר בו מכוונתו לנקום בנבל ובאנשיו. אביגיל שבה לביתה, ורק למחרת בבוקר, כשהתפכח נבל מיינו, סיפרה לו את אשר עשתה. נבל הגיב בתדהמה מוחלטת שלוותה כנראה בשיתוק גופני (יש המפרשים שלקה בשבץ), כמתואר באופן ציורי: ”וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן”. כעבור עשרה ימים מת נבל מידי שמיים. דוד שמע על כך והודה לאל על שנקם את נקמתו, מבלי שדוד עצמו יחטא בשפיכות דמים. לאחר מות נבל נשא דוד את אביגיל האלמנה לאישה.

מבנה ומאפיינים

הסיפור בהקשרו

בחקר המקרא מקובל לשייך את הסיפור למכלול ספרותי רחב יותר בתוך ספר שמואל, המכונה "תולדות עלייתו של דוד למלוכה" (History of David's Rise), ומקיף את הפרקים משמואל א' ט"ז ועד שמואל ב' ה'. עד לשנים האחרונות נחשב מכלול זה לחיבור עצמאי מעיקרו שנכתב בסמוך לזמנו של דוד, ומגמתו העיקרית היא אפולוגטית - הצדקת האופן, שבו תפס דוד את השלטון. בהתאם להנחות אלה פירשו החוקרים גם את סיפור נבל הכרמלי. כיום מטילים חלק מהחוקרים ספק בהנחות אלה.

בהקשר המידי, הסיפור חוצץ בין שני סיפורים על מפגש בין דוד לשאול (פרקים כ"ד, כ"ו), שבהם נקרית לדוד הזדמנות לפגוע בשאול אך הוא נמנע מלעשות זאת. שני סיפורים אלה מקבילים זה לזה בנקודות רבות. לעומתם, סיפור נבל הכרמלי נראה כיחידה ספרותית עצמאית שאיננה תלויה בפרקים הסובבים אותה. עם זאת, החוקרים זיהו נקודות דמיון רבות הרומזות לקשר ספרותי בין הסיפור לשני הסיפורים הסמוכים אליו, כמו גם לסיפורים אחרים במקרא. בין שני הסיפורים המופיעים בשמואל א' פרקים כ"ד, כ"ו נקודות דמיון רבות. בשני הסיפורים מסופר על רדיפת שאול אחר דוד. בשני הסיפורים הזדמן לדוד לפגוע בשאול אך הוא נמנע מלעשות כן. בדומה לשני הסיפורים לדוד נקרית ההזדמנות להרוג את שונאו, בסיפור נבל הכרמלי המופיע בפרק כ"ה התערבות אביגיל מונעת זאת אך בפרקים החופפים זאת החלטת דוד לא להרוג את משיח ה'.

אחדות ספרותית

הסיפור נחשב לאחדותי בעיקרו. עם זאת, יש המזהים בסיפור עקבות של עיבוד דויטרונומיסטי. פ' קייל מקקרטר סבור שהחלק השני של נאום אביגיל, מפסוק כ"ח ועד פסוק ל"א, שמתייחס לאירועים עתידיים שמחוץ למסגרת העלילה ולמסגרת הכללית של "תולדות עלייתו של דוד למלוכה", הוא תוספת משנית שמקורה בעריכה הדויטרונומיסטית של ימי יאשיהו. לדעת טימו ויולה, הסיפור עבר עריכה נרחבת יותר. על פי בחנים לשוניים וסגנוניים מזהה ויולה את הפסוקים הבאים כהרחבה דויטרונומיסטית: כא-כב, כג (מ"ותפל"), כד (מ"ותדבר") - כו, כח-לד ולט ("וישמע... בראשו").

מגמה ומסרים

סיפורו של נבל הכרמלי מופיע בין שני סיפורים שעניינם רדיפת שאול אחר דוד. בשלושת הסיפורים הללו נמנע דוד מלשפוך דם ולכן יש הסוברים כי כוונתם היא להדגיש שדוד לא שפך דם חינם. לדעת אחרים מגמת הסיפור היא אחת והיא להאדיר את שמו של דוד, להעצים את תכונותיו החיוביות, להצדיק את מלוכתו בעתיד ולקיחת אביגיל לאישה. לשיטתם הדבר ברור מדברי אביגיל שבעצמה נותנת לבעלה הסבר לשמו. ואילו גלנדר סובר כי מטרת מכלול סיפורי דוד היא להציג את דוד ופועלו, על הטוב כמו גם על הרע. לשיטתו, המחבר המקראי לא מסתיר מן הקורא פרטים גם כאשר אינם מציגים את דוד באור חיובי, משמע אין הוא פוחד לחשוף את חולשותיו של דוד ומאפשר לקורא לדון את דוד בסופו של דבר לכף זכות.

אפיון הדמויות

דוד

דמותו של דוד מתוארת הן בצורה ישירה והן בצורה עקיפה. אחד הנערים של נבל מעיד על דוד: ”וְהָאֲנָשִׁים, טֹבִים לָנוּ מְאֹד; וְלֹא הָכְלַמְנוּ, וְלֹא-פָקַדְנוּ מְאוּמָה, כָּל-יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם, בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה” לדעת חוקר המקרא שמעון בר-אפרת, דברים אלו נאמרו במטרה למנוע מדוד מלבצע את זממו ודבריו מהימנים כדברי אפיון, גם לדעת המחבר המקראי. דוד מוצג בסיפור כמנהיגו של צבא חמוש המגן על רכוש, צאן ומקנה, ובתמורה מבקש גמול הולם. כאשר בקשתו נענית בשלילה, הוא מחליט להילחם בבעל הרכוש המסרב לתת לו את מבוקשו. כאשר הוא שומע את דברי אביגיל הוא מברך את אותה על דבריה.

דוד מתגלה בסיפור כאיש נמהר וחם מזג. המחבר המקראי מודע לחולשותיו של דוד, אך אינו מסתיר מהקורא מאומה גם אם דוד נכשל בהתנהגותו. מעשיו הרעים ידועים למחבר המקראי והוא אינו חושש לחושפם וכך ידון הקורא גם את דוד לכף זכות.

נבל הכרמלי

נבל הכרמלי מתואר כקמצן וגס רוח. המספר מאפיין את נבל באופן ישיר: ”וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד, וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת-אֲלָפִים, וְאֶלֶף עִזִּים;... וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו (כָלִבִּי).”. צירוף המילים: ”וְהָאִישׁ גָּדוֹל” מתאר במקרא בעלי נכסים כדוגמת האישה השונמית, שבהמשך הסיפור תתגלה כאישה עשירה. אביגיל, אשת נבל, אומרת עליו:” אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא--נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ.” אביגיל מסבירה את שמו של בעלה לדויד במשחק מילים. השם "נבל" מקביל לשם הערבי "נביל" שמשמעותו חכם ואציל.

אביגיל

אביגיל מגלמת את הסטראוטיפ של "אשת חיל", האישה כלילת המעלות. היא מאופיינת על ידי המספר כאישה ”טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר”, בניגוד חריף לתיאור המובא באותו פסוק של בעלה נבל: ”וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו (כָלִבִּי)”. תיאורה של אביגיל כ”טוֹבַת שֶׂכֶל” דומה לתיאורן של כמה נשים במקרא כמו האישה החכמה מתקוע, האישה החכמה מאבל בית מעכה, אסתר ואשת החיל מספר משלי, אשר עליה נאמר: ”פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה”. בניגוד לשתיים הראשונות, אצל אביגיל מוצאים תיאור חיצוני ואת מה שמרטין בובר מכנה ”קול נפשה”.

זיקות פנים מקראיות

סיפור דוד ובת שבע

ראו גם – דוד ובת שבע

סיפור נבל הכרמלי משמש כסיפור בבואה לסיפור דוד ובת שבע. בין שני הסיפורים קיימים קווים מקבילים ובשני הסיפורים יש שימוש בלשון דומה. בשני הסיפורים דוד לוקח את אשת המת לאישה. הלשון בשני הסיפורים דומה אף היא. בשמואל ב' י"א נכתב: ”וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל-בֵּיתוֹ וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה” ואילו בסיפורינו נכתב: ” וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל, לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה”. בשני הסיפורים מעורבים שליחים אשר מתפקדים כעושי דברו של דוד וזאת כבר בתחילת הסיפור. בשני הסיפורים קיים אף דמיון רב בין שתי הנשים אביגיל ובת שבע. המספר המקראי מדבר בשבח יופיין הרב. שתי הנשים חוזרות לביתן לאחר המפגש עם דוד. בשני הסיפורים דמויות הסיפור אביגיל ואוריה החתי נשבעות ובכך מלמדות את דוד לקח חשוב.

בין שני הסיפורים אף קיים שוני. אביגיל לא רק יפה אלא חכמה. בעזרת חכמתה תמנע מדוד מלשפוך דם. השליחים בסיפור דוד ובת שבע נשלחים למלחמה ואילו בסיפור נבל הכרמלי השליחים באים לשלום. בסיפור נבל דוד הוא זה הזקוק לעזרה ואילו בסיפור בשמואל ב', אוריה הוא עבדו הנגזל של דוד. במשל כבשת הרש, מציג נתן הנביא את דוד כרועה צאן עשיר ובסיפור בשמואל א' מופיע נבל כעשיר. דבריו של נתן הנביא: ” וַיָּבֹא הֵלֶךְ, לְאִישׁ הֶעָשִׁיר, וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ; וַיִּקַּח, אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ, לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו” מהדהדים לדעת חוקר המקרא, יאיר זקוביץ בדברי נבל כזכר להתנהגותו של נבל בדוד ועבדיו: ”וְלָקַחְתִּי אֶת-לַחְמִי, וְאֶת-מֵימַי, וְאֵת טִבְחָתִי, אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי; וְנָתַתִּי, לַאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי, אֵי מִזֶּה הֵמָּה.” סיבת השכרות של נבל ואוריה אף היא שונה. נבל משתכר לפני שנודע לו כי עורר את זעמו של דוד. את אוריה משכר דוד כדי שזה לא יהיה מודע למעשיו, ירד לביתו וישכב עם אשתו. עוד נקודת שוני מתבטאת בכך שדוד שוכב עם בת שבע לפני שבעלה נהרג. דוד מבקש להרוג את נבל בגלל סירובו לתת אוכל לדוד וחייליו ואילו את אוריה הוא מבקש להרוג לאחר שבת שבע הרתה. גם סיבת המוות של אוריה שונה מזו של נבל. אוריה נשלח אל מותו כאשר דוד מבקש זאת מיואב בן צרויה ואילו את נבל הורג ה'.

ניתוח ופרשנות

בקשת דוד מנבל וסירובו של נבל

החוקרים חלוקים בהערכתם את מהות השירות שהעניקו דוד ואנשיו לנבל ואת הלגיטימיות של בקשת דוד ממנו. סוגיה זו קשורה לסוגיית הערכת דמותו של דוד בסיפור. חוקרים רבים סבורים שדוד מצטייר בסיפור זה כמנהיג כנופיית שודדים, ואת בקשתו לתגמול מנבל הם רואים כמקרה פשוט של סחיטת דמי חסות ("פרוטקשן") בלשון דיפלומטית. דוד ציפה לתשלום על כך שהוא ואנשיו "שמרו" על רועי נבל ועל צאנו - קרי, נמנעו מלפגוע בהם. נבל מעולם לא ביקש מדוד שירותים אלה. במזרח הקדום התקיים רובד חברתי שכונה "עפירו" (או "חבירו"), אנשי שוליים פורעי חוק שנעקרו ממעמדם בחברה העירונית. יש הסבורים שדוד מתואר בכתובים, ובסיפור זה בפרט, כמנהיג עפירו טיפוסי.

אין מחלוקת על כך שנבל נהג בטיפשות מבחינה ריאל-פוליטית כשדחה את בקשתו של דוד, ולא הסתפק בכך אלא אף עלב בו קשות. עם זאת, לפי פרשנות זו, מבחינה מוסרית הצדק היה עמו. יש הסבורים שהשקפה זו על דמותו של דוד עולה מן הסיפור עצמו. אחרים, המניחים שביסוד הסיפור ניצב גרעין היסטורי, סבורים שהמספר אמנם ביקש להציג את דוד כדמות חיובית מתוך מגמה אפולוגטית; חוקרים אלה מנסים לקרוא בין השורות ולחשוף את דמותו ההיסטורית של דוד כמנהיג כנופיה מושחת.

כנגד דעה זו, סבורים חוקרים אחרים שבקשתו של דוד הייתה מוצדקת. דוד ראה את עצמו כמנהיג מקומי באזור, שאחראי לשלומם של התושבים ועוברי האורח. ציפייתו לקבל תגמול על שירותיו תאמה את המנהג המקובל. נטען שהצגת דוד כמנהיג שודדים כופה על הסיפור שיפוט חיצוני שאיננו עולה מתוך הטקסט עצמו.

מות נבל ונישואי דוד לאביגיל

לשאלה מדוע ממשיך הכותב המקראי לכנות את אביגיל: ”וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי”. עונה המדרש כך: ”וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה, ולאחר שהביאה פירש דוד ממנה שלשה חדשים כדי לידע אם היתה מעוברת מן נבל ואם לאו, לאחר ג' חדשים בא עליה ונתעברה הימנו, והיו ליצני הדור מליצים ואומרים מן נבל היא מעוברת, מה עשה הקב"ה צוה המלאך הממונה על יצירת הולד ועל צורתו ואמר לו לך וצר אותו בדמות דוד אביו כדי שיעידו הכל שדוד הוא אביו, מנין שכן כתיב (שמואל ב' ג') ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי מה תלמוד לומר כלאב שהיה כולו אב שכל הרואהו אומר דוד אביו של זה, וכן אברהם היה דומה ליצחק, ולא היו מכירין הבריות בין אב לבן עד שבקש אברהם ואמר רבש"ע הפרש בין אב לבן, והפריש ביניהם הזקנה לכך נאמר ואברהם זקן ולכך כתיב אברהם הוליד את יצחק.”

לקריאה נוספת

• אברמסקי, שמואל, מלכות שאול ומלכות דוד, ירושלים: הוצאת שקמונה בשיתוף הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 1977.
• בר-אפרת, שמעון, מקרא לישראל: שמואל א', ירושלים: מאגנס, 1996.
• בר-אפרת, שמעון, העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא, תל אביב: ספרית פועלים, 1984.
• גלנדר, שמאי, אמנות ורעיון בסיפורת המקראית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997.
• גרוסמן, יונתן, כפל משמעות בסיפור המקראי ותרומתו לעיצוב הסיפור, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ו
• גרסיאל, משה, ספר שמואל א: עיון ספרותי במערכי-השוואה, באנלוגיות ובמקבילות, רמת-גן: רביבים, 1983
• ויסמן, זאב, סטירה פוליטית במקרא, ירושלים: מוסד ביאליק, 1996.
• זקוביץ, יאיר, דוד מרועה למשיח, ירושלים: יצחק בן-צבי, 1995.
• זקוביץ, יאיר, מקראות בארץ המראות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1995.
• נחום, אברהם, אנשי שוליים בתקופת המקרא, ירושלים: מוסד ביאליק, 2011.
• סימון, אוריאל, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי הנביאים, ירושלים, מוסד ביאליק, 1997.
• סימון, אוריאל, בקש שלום ורדפהו, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2002.
• שלו, מאיר, תנ"ך עכשיו, תל אביב, שוקן, 1985.
• שפירא, אמנון, דמוקרטיה ראשונית במקרא, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2009.
• שרגא בן-איון, חיה, נשות דוד: מיכל אביגיל ובת שבע, תל אביב: ידיעות אחרונות, 2005.

‎

• Bach, Alice, "The Pleasure of Her Text", Union Seminary Quarterly Review 43 (1989), pp. 41-58
• Berlin, Adele, "Characterization in Biblical Narrative: David's Wives", Journal for the Study of the Old Testament 23 (1982), pp. 69-85
• Biddle, Mark E., "Ancestral Motifs in 1 Samuel 25: Intertextuality and Characterization", Journal of Biblical Literature 121 (2002), pp. 617-638
• Fokkelman, J. P., Narrative Art and Poetry in the Books of Samuel: A Full Interpretation Based on Stylistic and Structural analyses. Vol. II: The Crossing Fates (I Sam. 13-31 & II Sam. I) (Studia Semitica Neerlandica 23), Assen: van Gorcum, 1986
• Garsiel, Moshe, "Wit, Words, and a Woman: 1 Samuel 25", in Yehuda T. Radday and Athalya Brenner (eds.), On Humour and the Comic in the Hebrew Bible, Sheffield: Almond, 1990, pp. 161-168
• Gordon, Robert P., "David's Rise and Saul's Demise: Narrative Analogy in 1 Samuel 24-26", Tyndale Bulletins 31 (1980), pp. 37-64
• Green, Barbara, "Enacting Imaginatively the Unthinkable: 1 Samuel 25 and the Story of Saul", Biblical Interpretation 11 (2003), pp. 1-23
• Gunn, David M., The Fate of King Saul, Sheffield: Almond, 1980
• Kessler, John, "Sexuality and Politics: The Motif of the Displaced Husband in the Books of Samuel", Catholic Biblical Quarterly 62 (2000), pp. 409-423
• Klein, Ralph W., 1 Samuel (Word Biblical Commentary), Waco: Word, 1983
• Lemche, Niels Peter, "David's Rise", Journal for the Study of the Old Testament 10 (1978), pp. 2-25
• Levenson, Jon D., "1 Samuel 25 as Literature and as History", Catholic Biblical Quarterly 40 (1978), pp. 11-28
• Lozovyy, Joseph, Saul, Doeg, Nabal and the "Son of Jesse": Readings in 1 Samuel 16-25, Ph.D. Thesis, University of Edinburgh, 2006
• McCarter, P. Kyle, 1 Samuel (Anchor Bible), Garden City: Doubleday, 1980
• Nicol, George G., "David, Abigail and Bathsheba, Nabal and Uriah: Transformations within a Triangle", Scandinavian Journal of the Old Testament 12 (1998), pp. 130-145
• Polzin, Robert, Samuel and the Deuteronomist. A Literary Study of the Deuteronomic History, Part Two: 1 Samuel, San Francisco: Harpaer & Row, 1989
• Stansell, Gary, "Honor and Shame in the David Narratives", Semeia 68 (1994), pp. 55-79
• van Wolde, Ellen, "A Leader Led by a Lady: David and Abigail in 1 Samuel 25", Zeitschrift für die Alttestamentliche Wissenschaft 114 (2002), pp. 355-375