סיפור פשוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סיפור פשוט
ASimpleStory.jpg
כריכת הספר בהוצאת שוקן
מחבר שמואל יוסף עגנון
שפת המקור עברית
הוצאה הוצאת שוקן
שנת הוצאה 1935 (מהדורה ראשונה)
סוגה רומן פסיכולוגי
תורגם לשפות אנגלית, יידיש
מספר עמודים 195

סיפור פשוט הוא רומן נודע מאת הסופר העברי ש"י עגנון, המתאר את העיירה היהודית בגולה. הסיפור הוא רומן פסיכולוגי המתאר את אובדן השפיות של הגיבור, ובנוסף, מעביר ביקורת חברתית נוקבת על העיירה היהודית שכל עיקרה זה מאכל, משתה ותאוות ממון. כמו כן, הסופר מוכיח שהמעגלים של האוכל והכסף פוגעים באנשים ומונעים מהם להגשים את חלומותיהם, כאשר הדוגמה המובהקת לכך היא הירשל הורוביץ. הרומן ראה אור בשנת 1935, ונחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות העברית. הרומן הינו חלק מספר סיפורים של עגנון בשם "על כפות המנעול" אך יצא בהוצאות שונות גם כספר נפרד.

עלילת הספר עוסקת בהירשל, שהתאהב בבת משפחה רחוקה בשם בלומה, שהתיתמה מאביה ומאמה, המשמשת כמשרתת בביתו. אימו מסתייגת מקשריו איתה, ומשדכת אותו למינה - נערה מפונקת ממשפחת איכרים אמידה. בלומה, המאוהבת בהירשל, עוברת לשרת בבית אחר. לאחר נישואי מינה והירשל, הוא מאבד את שפיותו, ונלקח לבית חולים פסיכיאטרי, שם הוא משתקם. בבית החולים נודע לו שהוליד בן. הוא משלים עם נישואיו למינה, ומוליד בן שני. עלילת הספר נגמרת בכך שנאמר שגם סיפורה של בלומה יזכה לספר משלו, שמעולם לא נכתב.

דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמויות ראשיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הירשל הורביץ - גיבור הסיפור, בן יחיד לזוג סוחרים עשירים, צירל וברוך מאיר. התאהב בבלומה בצעירותו אך אימו גרמה לכך שינשא למינה. הירשל היה פאסיבי במעשיו ("אם אינה מזדרזת, סופה מאחרת", "כל מה שבא עלי לא בא אלא על ידי זו שהניחתני והלכה לה ואין לי מי שיעמוד לי בפני אבא בפני אמא בפני כל אותם שנכרכו בעקבי"), אך בתוך תוכו ניהל מאבק סוער בין אהבתו שלא התממשה ורצונו למרוד בחברה לבין הצורך לשמור על נישואיו ולהיכנע לתכתיביה. מאבק זה הוביל אותו לשיגעון ולבריחה ליער, כפי שעשה דודו המשוגע. לאחר השגעון נשלח לריפוי אצל ד"ר לנגזם, השלים עם נישואיו, וחזר לחיי שגרה. מתואר כבחור חכם, הנוהג לקרוא ספרים, וכבעל מידות טובות הדוגל בערכים מוסריים.
  • צירל קלינגר - אשתו של ברוך מאיר ואימו של הירשל. בת למשפחה עשירה שנישאה לברוך מאיר (בן למשפחה ענייה) משום שהיה קשה להשיאה לאחר שנשתגע אחיה. עובדת בחנות המשפחה ומשוחחת עם הלקוחות. מכוונת את עולמם של בני משפחתה כרצונה. הממון מהווה עיקר בחייה, ומנחה את דרך חשיבתה, ואת יחסה לסובבים אותה. להיטותה אחר ממון וחומריות באה לידי ביטוי גם בלהיטותה אחר האכילה.
  • ברוך מאיר הורביץ - בעלה של צירל ואביו של הירשל, בן למשפחת הורביץ הענייה. בצעירותו שימש כמשרת זוטר בחנותו של שמעון-הירש קלינגר והיה מיועד להתחתן עם קרובתו מירל. לאחר שהוצע לו להינשא לצירל, הוא נכנע למוסכמותיה של החברה, ווויתר על רגשותיו האישיים למען נישואים מעמדיים-כלכליים ("כסף וזהב שהיו לה לצירל סימאו את עיניו"). מתואר כאדם נוח לבריות שההצלחה מאירה לו פנים, והוא מקובל מאוד על הסביבה. מציית לאשתו ונכנע לרצונותיה והחלטותיה ("דעתי כדעתך").
  • בלומה נאכט - בתם של חיים ומירל נאכט. לאחר שמתו שני הוריה עקרה לבית קרוביה ושימשה שם כמשרתת. התאהבה בהירשל, אך לאחר שנוכחה לדעת כי הוא התארס עם מינה עזבה את בית הורביץ לבית תרצה ועקביה מזל הנמצא בקצה העיר. בבית מזל לא נענתה להפצרות מחזריה ולא נישאה לאיש. מתוארת כנערה משכילה כאביה, מאופקת שאינה מגלה את רגשותיה, והיא אינה מוכנה לקבל עליה את גזירת הגורל כאחרים ("עושר ונכסים אין לה לבלומה. כל עצמה של בלומה הן ידיה שהשכירה לאחרים. אבל נשמתה בת חורין", "שבע ידיים אינן עושות בשבעה ימים מה שריבה זו עושה ביום אחד").
  • מינה צימליך - בתם של גדליה וברטה צימליך. בת כפר, שהתחנכה בצעירותה פנסיון בסטניסלב. מתנהגת כבת-עשירים העסוקה בעיקר בבגדיה וברכושה. מצייתת לקול הוריה, מוותרת על רגשותיה ונישאת להירשל. את עיקר זמנה העבירה עם אמה, ברטה, ועם חברתה הטובה, סופיה גילדנהורן. מתוארת כנערה שגדלה באווירת השכלה כללית, אך היא עצמה אינה משכילה. משלימה עם מצבה ונכנעת לגורלה.

עץ משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
זקן-זקנה של צירל
(נתגרה ברב העיר)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
זקנה של צירל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נקבר בתכריכים זרים
(בארץ אשכנז)
 
מוכר חלב
 
חוכר בית-מזיגה
 
 
 
 
שמעון הירש קלינגר
 
 
 
 
לא ידוע
 
 
 
לא ידוע
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארנולד צימליך
 
גדליה צימליך
 
ברטה
(בריינדל)
 
הדוד המשוגע
 
צירל
 
ברוך מאיר הורביץ
 
משולם
 
מירל
 
חיים נאכט
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מינה
 
 
 
 
 
הירשל
(שמעון הירש)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בלומה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
משולם
 
 
 
 
 
"אלף שמות"
 
 
 
 
 
 
 
 
 

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור הוא סיפורו של הירשל, בנם של ברוך מאיר וצירל הורוביץ, משפחה יהודית מכובדת בקהילתה. צירל היא אישה ממולחת וזריזה, שנישאה לעובד בחנותו של אביה ויחד עם בעלה המשיכה לנהל את החנות. את בנה היחיד היא מחנכת להמשיך בדרך הוריו ונמנעת מלפנק אותו יתר על המידה.

בהיותו בן 16, מגיעה לבית הוריו של הירשל קרובת משפחה רחוקה, בלומה. אביה של זו, איש מלומד ומשכיל אך ביש מזל בעסקים, אשר איבד את כל ממונו ונותר מחוסר כול, נפטר מזמן וכעת התייתמה גם מאמה. צירל, אמו של הירשל, מכניסה את הנערה אל ביתה והיא תופסת שם את מקום המשרתת, שעזבה את עבודתה זמן קצר לפני בואה. בין הירשל ובלומה נרקמים יחסים קרובים ועם הזמן הוא מתאהב בה. אמו של הירשל מסתייגת מהקשר בינו ובין בלומה, שכן זו שייכת למעמד נמוך יותר. היא ממהרת לשדך אותו למינה, נערה מפונקת ממשפחת איכרים אמידה, חסרת כל השכלה בענייני יהדות, שמתנאה בציפוי דק של השכלה שרכשה בפנסיון בעיירה, בתחומים כנגינה בפסנתר, רקמה וידיעת השפה הצרפתית, ורואה עצמה בת אדונים מעודנת. הירשל, שהוא דמות פסיבית וחלשה, אינו עושה מאומה כדי להילחם באמו ומשלים עם השידוך. בינתיים, בלומה, שמאוהבת בהירשל, עוזבת את בית הורוביץ ועוברת לשמש כמשרתת בבית אחר, ביתו של עקביה מזל, גיבור הנובלה "בדמי ימיה".

הירשל ומינה נישאים, ומתחילה הידרדרות הדרגתית במצבו הפיזי והמנטלי של הירשל. אט אט הוא משתגע, כיוון שאינו זוכה לראות את אהובת לבו, ואנוס לחיות במחיצת אישה, שבתחילה משעממת אותו, ועם חלוף הזמן הוא אף מתחיל לתעב. הירשל אינו אוכל ואינו ישן, ונעשה רזה וגרמי. הוא משוטט ער בלילות, הולך לביתה של בלומה ומביט אל חלון חדרה. בסופו של דבר הוא מאבד לחלוטין את שפיותו ובורח ליער. הוריו לוקחים אותו לבית חולים פסיכיאטרי, שם הוא חוזר לדרך הישר. במהלך האשפוז נודע לו כי נולד לו בן, ולאחר זמן מה הוא נרפא וחוזר לביתו, שם הוא משלים עם היותו נשוי למינה, ונולד להם בן שני. הספר נגמר באמירת המספר שגם סיפורה של בלומה יזכה לספר משל עצמו, ספר שמעולם לא נכתב.

רקע היסטורי וחברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אוקראינה ובה מסומן אובלסט (מחוז) טרנופול, בו העיירה בוצ'אץ' - או "בושאש" - היא "שבוש"

כבמרבית סיפוריו של עגנון, גם ברומן זה אין התייחסות מדויקת לשנים שבהן מתרחשת עלילתו[1]. אף על פי כן, האזכורים למלחמת רוסיה-יפן רומזים שהסיפור מתרחש בסביבות השנים 1904 - 1907.

העיירה "שבוש", שבה מתרחשת העלילה, היא בעצם עיירת הולדתו של עגנון, בוצ'אץ', הממוקמת בגליציה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום באוקראינה)[2]. באותה העת מנתה בוצ'אץ' כ-15 אלף תושבים, כמחציתם יהודים.

תיאור החברה היהודית ברומן הוא רחב ומקיף. ד"ר כרמלה סרנגה, מרצה לספרות, מציגה את החברה שהמספר מתאר כמחולקת לשלוש קבוצות: הפיכחים, הבינוניים ועוד כת אחת. נזכרים ברומן גם עניינים אחרים שעמדו באותה העת על סדר היום של יהודי גליציה, ובהם ההגירה המואצת לארצות הברית שהתרחשה באותן שנים, כמו גם התפתחות התרבות החילונית ונהירתם של חלק מן הצעירים אחרי הרעיונות הסוציאליסטיים והציוניים.

השיגעון של הירשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב חוקרי הספרות מבחינים כי יש מספר היבטים לשיגעונו של הירשל. מלכה שקד מדגישה כי המספר מאפשר יותר מפרשנות אחת לשאלת הטירוף של הירשל, שכן לא ברור אם הוא באמת משוגע, ואם כן מה גרם לו להשתגע.[3] במישור הפשוט, המוצג באופן ישיר בספר, השיגעון נבע מהגעגועים לבלומה או מקללה תורשתית שהוטלה על משפחתו בידי רב, בעקבות התחצפות של אחד מזקניו של הירשל.

הסיפור מדגיש אמנם היבט זה, אך לשיגעונו של הירשל יש גם הסבר ברובד המשפחתי-פסיכולוגי. כמו בחברה החרדית כיום, "פגם" באחד מחברי המשפחה (התנצרות, חילון, שיגעון, מחלה וכו') פוגע בתדמיתם של שאר החברים, וכך גם מקשה על חיפושם אחר בת זוג. השיגעון התורשתי שנובע מקללת הרב העתיקה (והוא ה"פגם") גרם לצירל להינשא לברוך מאיר, ממעמד ירוד יותר. יש הסבורים כי צירל - החוששת מכך שהירשל ישתגע בעקבות הקללה, ולכן עסוקה באובססיביות בניתוב דרכו, כגון העברתו מלימוד תורה בבית המדרש למסחר ומשא ומתן - יוצרת נבואה המגשימה את עצמה. צירל מרחיקה את בלומה, מחתנת את הירשל עם מינה ומנסה לגרום לכך שלא ישתגע.

זיוה שמיר מדברת על השוני הרב שבין הירשל והוריו, הנובע מפער הגילאים, וכשהם כופים עליו את המוסכמות שלהם, הוא משתגע. ברומן עובר הירשל תהליך של אימוץ המוסכמות במקביל לתהליך השיגעון שלו, ובסופה הוא כבר לא חש בצורך למרוד, וחוזר לשפיותו.[4]

במישור נוסף, סמוי, ניתן לומר כי חוסר השליטה של הירשל על חייו והפסיביות שנכפית עליו הם שגורמים לו להשתגע[5]. השעות הארוכות שהוא מבלה במיטה ליד אשתו בלא שינה, בעוד שמינה מוכשרת לשינה עמוקה וממושכת [6], מוסיפות לשיגעונו; כמו גם תחושתו שכל העולם פונה נגדו - אמו, שהיא מקור כל כאביו, אשתו, שאותה אינו אוהב, אביו, שאינו מנסה לעזור לו, ואפילו התרנגולים שלועגים לו בכך שהם גבריים וזכריים והוא לא (מוטיב התרנגול).
דרך שעות חוסר השינה של הירשל מתגלה ומתפתח תהליך הטירוף שלו. בזמן נדודי השינה הולכות ומחריפות תגובותיו לאשתו: בתחילה הוא מאשים אותה שגנבה ממנו את כל השינה, ואחר כך הוא מדבר אליה בדחייה הולכת וגוברת. אז גם הוא תוהה על דודו המשוגע ועל התרנגולים, ואף עולות בו מחשבות על רצח ועל אלימות.

בגלל חוסר היכולת של הירשל להתעמת עם בעיותיו בעולם האמיתי, הוא פועל נגד כל העולם, ובעיקר נגד אמו, בעולם דמיוני שבתוך ראשו. כך הוא חושב לא לטעום מהאוכל ומהבשר אצל הורי אשתו, אולם לבסוף נכנע לנורמות החברתיות, ובעיקר לאמו, ואוכל מנות גדולות מן מהמאכלים. כך הוא גם חושב על דודו, אדם מטורף שמהווה את נקודת הפחד המרכזית של צירל [7], כעל דמות רומנטית נהדרת, אדם שהוציא עצמו מהחברה ה"מטריאליסטית" וה"חזירית" והתנזר מתענוגות הבשר, אדם המטייל בטבע וביער, אדם שהוכרח להינשא למי שלא אהב, בדומה להירשל עצמו, אך הצליח להימלט מגורלו. דמות דודו של הירשל, כפי שהצטיירה בראשו של הירשל, היא ההפך המוחלט ממה שמייצגת עבורו הקהילה היהודית, ובעיקר אמו. פן זה של שיגעונו קשור בקשר הדוק לביקורת שלו על החברה. מבחינה זו, אמו של הירשל מייצגת את החברה, והוא ודודו המשוגע - את הפרט המנסה להשתחרר מהעול.

העיירה בוצ'אץ', הנזכרת בסיפור כ"שבוש", בה התגוררו האנשים ברומן. תמונה ישנה של העיירה, מתוך האתר העירוני.

הביקורת החברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומן מותח עגנון ביקורת על החברה היהודית בגולה, ובייחוד על העיירה היהודית. העיירה "שבוש", כאמור, היא עיירת הולדתו של עגנון - בוצ'אץ' (את שמה יש להגות "שיבוש"). הסיפור חובק את רוב אוכלוסיית הקהילה, הדמויות שונות זו מזו ומראות את כל פני הקהילה, מהציונים לסוציאליסטים, דרך כל החברה הבורגנית.

ישנה הסכמה רחבה בין רוב חוקרי הספרות שבמידה רבה צירל מייצגת את העיירה. צירל היא אישה אקטיבית חזקה, שעוסקת כל הזמן בכסף. דמותה של צירל היא הדמות המטריאליסטית ביותר ברומן. ניתן לראות זאת במבע המשולב ובמוטיבים שמייצגים אותה, כמו גם בסצנת ספירת הממון שחוזרת פעמיים - הסצנה שבה סופרים צירל וברוך מאיר את הכסף שהרוויחו באותו יום בחנות. סצנה זו מציגה אותם באור רומנטי, אך העובדה שהכסף הוא היסוד הרוחני בקשר שלהם מגחיכה את הארציות שלהם.

יונה טויבר, שדכן העיירה, הוא דמות נוספת המדגימה את החולי של החברה. בעזרת השינוי החד בעיסוקו של טויבר, מסופר לשדכן, ובעזרת תיאורים גרוטסקיים רבים של הדמות, מציג עגנון את השידוך היהודי באור ציני. ברומן מוצג השידוך כהיפוך מוחלט לכל המוטיבים הרומנטיים.

בזמן הסעודות מוצגת החברה כחזירית, במיוחד מנקודת מבטו של הירשל. הארוחות ופולחן האכילה מתוארים ברומן באופן מעורר גועל. בסיפורי עגנון האכילה היא פעמים רבות סטייה מן הישר. דוגמה מובהקת לכך אפשר למצוא בסיפור הקצר "האדונית והרוכל", שבו מיוצגת ההידרדרות של הגיבור על ידי האכילה. באופן כללי מטיף עגנון בכמה מסיפוריו לצמחונות (הוא עצמו היה צמחוני [1]) ודוגמאות רבות לכך ניתן למצוא בספר "תכריך של סיפורים".

על אף שצירל מציגה את הביטחון שהממון מספק ואת היציבות שבו, מולה עומדת דמות שהיא אנלוגיה הפוכה לה, אשר מוכיחה שהכסף לא עוזר בדבר. אביה של מינה הוא נובו ריש, שחושש כל העת שהכסף שהשיג ייעלם והוא יחזור להיות עני כפי שהיה בילדותו. דרך ההתעסקות התכופה בביטחון המדומה שהכסף מספק, מותח עגנון ביקורת על תרבות הממון של יהודי הגולה ומציג אותה כבנויה על יסודות רעועים.

ביקורתו של עגנון אינה רק על החומריות של העיירה, אלא גם על היחס שלה לדת. העיירה כמעט שאינה מתייחסת למקורות כלל, וכאשר המספר אומר "רק אלוקים יודע", ביטוי החוזר פעמים רבות בסיפור, הוא מעביר ביקורת אירונית על העיירה שמשתמשת באיצטלה דתית לכל דבר שולי או אפילו כדי להצדיק עוולות. דרך החינוך הגויי של מינה הוא מעביר ביקורת בכיוון דומה; היא למדה בבית ספר שלא מחנך לערכים יהודיים, בית ספר שמבולל את העם. אפילו שמה של מינה, שיכול להתאים לנוצרייה כמו ליהודייה, מעיד על התבוללות.

ש"י פנואלי טוען שהמרד הגדול של עגנון בסיפור זה (וברבים אחרים), הוא ניסיון להחזיר למושג האהבה את הזכויות שנגזלו ממנה בידי מסור חיים ובידי האל. פנואלי מתאר כיצד אמו של הירשל למעשה אינה אוהבת אותו, כי קנאתה גוברת על צרכיה האמהיים. כולם, החל מהאם וכלה ברופא ד"ר לנגזם, לא מקשיבים למה שהירשל רוצה לומר, אלא כופים עליו את דרכם וגורמים לו להשלים עם מצבו, ולשוב לחברה כאדם רגיל, אך עצוב.[8]

השידוכים הבעייתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שידוכים כושלים הם מסימני ההיכר של יצירת עגנון, ודוגמה מובהקת לכך ניתן לראות בסיפור "עגונות". השידוכים ברומן הם אחד הסמלים לחולי החברה, והדוגמה הברורה ביותר לכך היא הירשל ומינה. השידוך ביניהם מהווה בבירור שבירה גמורה של כל יסוד רומנטי שהופיע בתחילת הרומן.

ישנם חוקרים שמסתכלים על הסיפור כולו כשרשרת של נישואים כושלים, המתחילים מהשידוך של צירל וברוך מאיר. ברוך מאיר היה אמור להתחתן עם אמה של בלומה, מירל, אך הוא התחתן עם צירל - מעל למעמד שלו. אילו היה מתחתן ברוך מאיר עם מירל, אזי הירשל ובלומה היו נוצרים בתור אותו בן אדם, ולכן יש להם דחף להתחבר. תיאור זה הוא למעשה הסבר חז"ל לצורך באהבה, לפי סיפור בריאת האישה - כל אדם מחפש את הצלע שנלקחה ממנו ורוצה להתאחד איתה שוב. אך גם שידוך זה, שהיה אמור לתקן את הטעות של הדור הקודם, לא נוצר והירשל נישא למינה.

יונה טויבר, שהוא השדכן, הוא שמחזיק את העיירה כולה בדבק רעיל. המחבר המובלע רומז שהשידוכים של יונה הם נבזיים וחומרניים, ומהווים את ההפך המוחלט מעולם הרוח. ישנם עוד מספר שידוכים עקומים שיוצרים נקודת תצפית אירונית על היבטים מסוימים בעיירה. כך, למשל, השידוך הנורא מכול נמצא לבסוף ליונה טויבר, שמתחתן עם גיבנת, הדמות הכי גרוטסקית בסיפור. בשידוך של יונה טויבר מביא עגנון את השידוכים לידי הגחכה גמורה וקיצוניות. דבר דומה קורה כשהסוציאליסט הנלהב, שנוא לבה של צירל, מתחתן עם אישה עשירה רק בשביל כספה. טענתו היא שהסוציאליזם לא מביא משכורת גבוהה והוא מוכרח להתפרנס, כך שבעצם הוא עושה זאת לטובת הסוציאליזם - רק כך הוא יוכל להמשיך באורח חייו הסוציאליסטי.

הירשל כאנטי גיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירשל מוצג בסיפור זה כאנטי גיבור. חוקרים רבים רואים בהירשל כמדיום שבאמצעותו מעביר עגנון את הביקורת החברתית שלו. הירשל, שמרגיש כי הוא לא מתאים לחברה, מתאר אותה מנקודת תצפית שלילית ביותר. במבע המשולב הוא מראה את הפולחנים והטקסים של הקהילה כברבריים ומגעילים. דמותו של הירשל מאפשרת הזרה של דברים יומיומיים רבים כמו האכילה בקהילה והיחסים האנושיים.

המספר מציג מצב קשה בקהילה, ובכלל אצל קבוצות אנושיות, אך הוא לא מאפשר בריחה. הירשל מנסה לברוח מהחברה, אך המספר מראה שברגע שמישהו לא מוכן לקבל על עצמו את הערכים המעוותים של החברה, הוא יוצא מדעתו. את אלו שמנסים לשנות את החברה (הסוציאליסטים והציונים) מציג עגנון כמגוחכים באותה מידה, ולכן הירשל לא מוצא את מקומו גם ביניהם. האדם היחיד שהירשל מצליח להתחבר אליו הוא דודו המשוגע.

הירשל חולם שדודו הוציא את עצמו מהחברה, וכיוון שהיא לא הצליחה להבין אותו, היא קראה לו "משוגע". הסיבה לחלום זה, היא שהירשל עצמו רוצה לעשות כך: הוא אינו מעוניין לחיות בחברה הזאת, אך בכל פעם שהוא מנסה לעמוד על שלו הוא כושל. עגנון לא מאפשר התחמקות, גם הדמות של הירשל מייצגת איזשהו חלק בקהילה היהודית, את החלק שלא רוצה ללכת עם כולם, אך אפילו חלק זה לא מואר באור חיובי.

מוטיבים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומן יש מספר מוטיבים מרכזיים, שחלקם מלווים את עגנון במשך כל יצירתו. להלן שני מוטיבים חשובים ברומן שקשורים קשר עז לכל יצירתו של עגנון.

משפחה יהודית סועדת, בתחילת המאה העשרים.

מוטיב הסעודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל האירועים בשבוש מלווים בסעודות. אותן סעודות מציגות את אנשי הקהילה, ובראשם צירל, בצורה גרוטסקית, תאוות המזון היא אחת הביקורות של עגנון על החברה. כשרואה הירשל את ה"בר-ווז", כלי ההגשה המפואר, הוא מתאר אותו כקפוא ומתנשא כמו החברה. כמו כן, כשמגיע השלב שבו הירשל צריך להפסיק לאכול כדי לא להתגייס לצבא, ניתן להבחין שהאכילה אצלו מקבילה לשיגעון, כלומר ככל שהוא מרזה הוא מתרחק מהחברה. גרשון שקד מתאר את מוטיב הסעודה כמוטיב נובליסטי שמציג את תלותו של הירשל באמו, ובכך את השליטה הגרוטסקית שלה בו. כמו כן, גורס שקד שיש הקבלה בין סעודות שונות ברומן שמוכיחות את אובדן הזהות של הירשל.[9]

מוטיב הסעודה מתקשר למוטיבים רבים של אכילה בספרות עגנון. כמעט בכל סיפוריו מובאת האכילה אצל עגנון כדרך להתבוללות ולחטא.

מוטיב התרנגול[עריכת קוד מקור | עריכה]

את התרנגול ניתן למצוא במספר רב מסיפורי עגנון. על פי רוב, בא התרנגול בהשוואה כלשהי לבני האדם, ודוגמה בולטת היא הסיפור "התרנגול ותפילת בני אדם" [10] שבספר "תכריך של סיפורים".

כפי שמאבחנת זיוה שמיר, גם ברומן זה למוטיב יש מקום חשוב.[4] התרנגול, או הגבר כפי שנקרא מספר פעמים, נחשב בעיני רבים לסמל ל"סירוסו"[11] של הירשל. התרנגול מוצג כגברי וכשולט בחייו, בניגוד להירשל, ה"מסורס" והפסיבי. התרנגולים הם אלו שלא מאפשרים להירשל לישון בלילה, והם באים בהקשר של אלימות לראשו של הירשל. על פי רוב, אפשר למצוא את התרנגול בסמיכות לסממנים פאליים כגון "כרבולותיהם היו זקורות וקום בפיהם".

יש שיטענו כי התרנגול משמש גם כסמל לחברה, שלא מאפשרת להירשל להיות מה שהוא רוצה להיות - הם לא מאפשרים לו לישון והם לוחצים עליו תמיד. הירשל רוצה להרוג את התרנגולים, כלומר להילחם בחברה, אך בסופו של דבר הוא לא פועל בנידון.

בהקשר לתרנגול אפשר לראות את אמו של הירשל, צירל. נהוג להתייחס אל צירל כמנסה לגרום לסירוס רגשותיו של הירשל. דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בסצנת המרתף בתחילת הסיפור, כאשר היא מסבירה לו כי נורמות החיים הן מעל לכל רגש.

אפיון דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עגנון משתמש ברומן זה במספר טכניקות ספרותיות לצורך תיאור דמויות. הטכניקה המרכזית היא מבע משולב, טכניקה שבה תודעתו של המספר ותודעתה של דמות משתלבות וכך ניתן ללמוד יותר על הדמות ועל עולמה הפנימי. לעתים ניתן ללמוד בעזרת המבע המשולב גם על מצבים מורכבים בין דמויות (הירשל ואמו, הירשל ודודו, הירשל ובלומה, צירל ובלומה וכיוצא בזה). דוגמה אחת למבע משולב היא: "ישבה בלומה בבית קרוביה... יושבת לה בלומה בתוך כתלי ביתה והספר פותח לפניה פתחי עולם... מה נאה נר השבת בחדרה של בתולה צנועה בשעה שהיא נינוחית מיגיעתה וקוראת בספר. חייכם שאין לבלומה נאכט להתדיין עם מזלה." בראשית הקטע מתוארת בלומה בקוראה את הספר, ולאחר מכן עובר המספר לתאר את מחשבותיה. הסימן הראשון לכך הוא המעבר לזמן הווה במשפט השני שבציטוט (במקור מופיע בראש הפסקה הבאה). ניתן לראות שבלומה מתוארת בגוף שלישי, למרות שהדברים הנאמרים הם לכאורה מפיה. כמובן שהמספר הוא המנסח בלשונו את החולף בתודעתה של בלומה. בדוגמה זו, משתמש עגנון במבע המשולב כאמצעי לאירוניה, כאשר הוא נצמד לתודעתה המושפלת של בלומה.

כמו כן, משתמש עגנון באפיון עקיף כדי לתאר את הדמויות. כלומר, הוא לא מתאר אותן בצורה ישירה, אלא מתאר את פעולותיהן, סביבתן, מראן, דיבורן וכיוצא בזה, ובכך מוצגות תכונותיהן באופן עקיף. בנוסף, משתמש עגנון במספרים לא מהימנים כדי לתאר פנים שונות של הדמות, כך שהקורא לומד על הדמות דרך מחשבותיהן של דמויות אחרות עליה. כיוון שמחשבות הדמויות האחרות מובאות במבע משולב, הן אינן עוּבדות, אלא דעות בלבד. צורת אפיון זו מאפשרת היכרות עמוקה עם הדמות המאופיינת, כמו גם עם הדמות המספרת. כל הטכניקות הללו הן טכניקות אופייניות לעגנון בכל יצירותיו.

השמות כאמצעי אפיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"סיפור פשוט", כמו בסיפורים רבים של עגנון (למשל: "פרנהיים", "תהילה" ועוד) מהווים שמות הדמויות כלי לאפיון אותה דמות, בין אם באמצעות אירוניה (אפיון בעקיפין), ובין אם בישירות תקיפה. כך, למשל, פירוש השם "הירשל" ביידיש הוא צבי. החופש שמבטא השם עומד בניגוד לדמותו של הירשל הכבולה, המעוכבת. האירוניה שבשמו של הירשל, המנוגד למהותו הפסיבית, עומדת בניגוד לישירות שבה מביע המספר את מהותה של בלומה דרך שמה: פירוש השם הוא "פרח" (בלום), ובעברית הוא "מעוכבת". בכך מאפיין המחבר את בלומה כיפה ואף מפתה (מבחינת הירשל), אך גם כמי שנשמרת לעצמה ואיננה נענית לחיזוריו של הירשל העומד להינשא לאחרת. דרך נוספת שבה משתמש המספר כדי לאפיין דמויות הוא באמצעות שם אונומטופאי: למשל, צירל - האותיות הצורמות של שמה של האם מבטאות, באופן עקיף, את אישיותה וכן מהוות חלק מהביקורת עליה. (סיבה נוספת של עגנון לבחירה בשם זה הוא שצירל ביידיש הוא תכשיט - סימן לחומרנותה)

הקשר ליהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו ברבים מספרי עגנון, חלק נכבד מלשון הספר בנוי על בסיס ביטויים מספרות חז"ל. כמו כן, קיימות אנלוגיות רבות בין דמויות הספר לבין דמויות בספרות האגדה היהודית או בתנ"ך. במהדורה מיוחדת שהוציאה הוצאת שוקן הוספו הערות, הפניות והסברים למקורות התלמודיים והמקראיים שעליהם מתבססת שפת הספר.

משמעות השם "סיפור פשוט"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים התנהל ויכוח בעולם הספרות בקשר למשמעות שמו של הספר. היו רבים שתפסו אותו כאירוני: סיפור שהיה אמור להיות פשוט מאוד ונסתבך כל כך.

מולם הייתה קבוצה, שבראשה חוקר הספרות פרופ' דב סדן, שגרסה כי המשמעות שונה לחלוטין, וכי המילה "פשוט" איננה מתייחסת לפשטות. על פי דב סדן ותומכיו, כוונת השם "סיפור פשוט" היא בהחלט לא Simple Story (על אף שכך תורגם לאנגלית וכן ליידיש: א פשוטע מעשה‏[12]), אלא - המילה "פשוט" היא במובן של סיפור שהתפשט, כמו אש המתפשטת. זהו כביכול סיפור שקורה במקומות רבים בצורה זאת או אחרת, וזהו סיפור מפורסם שהרומן רק מביא אותו לידי כתב. אחת הסיבות לשם זה, לדעת סדן, הינה שהוא נותן לסיפור פן אוניברסלי, ומבהיר שמדובר לא רק ב"שִבוש", אלא בחברה היהודית בכלל. כמו כן, עגנון הרבה לכתוב סיפורים ידועים וסיפורי עם בגרסתו שלו, בטענה שתפקידו של הסופר אינו רק לבדות סיפורים, אלא גם לכתוב את סיפוריהם של אחרים.

עגנון ציין בכמה מקרים, שכוונתו הייתה כפי שסדן גורס.[דרוש מקור] עם זאת, ישנם עדיין רבים שחושבים שהכוונה הייתה לפשטות כפי שהיא. יחד עם זאת, יש גם חוקרים הטוענים, שהשם מתייחס לשני הרבדים ואין סתירה בין הפירושים, זאת אומרת - סיפור שאמור להיות פשוט ונסתבך, וזוהי תופעה עולמית ומתפשטת.

תהודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור פשוט נשזף בעיניהם של חוקרי ספרות רבים, והוא אחת היצירות העבריות המודרניות שנכתב עליהן המספר הרב ביותר של מאמרים. למרות שפתו הייחודית והמיושנת, הספר ממשיך לקנות לו קוראים גם כיום, עשרות שנים לאחר שנכתב. הוא מופיע בתוכנית הלימודים לבגרות בספרות, במשקל של רומן (למרות אורכו), ולמעשה זהו הטקסט הארוך (ארוך מסיפור קצר) היחיד שמוקדשת לו שאלה ספציפית במבחן, ושלעתים מצוטט באופן נרחב בתוכו.

בנווה צדק שבה עגנון חי ויצר, הוקמה בשנת 2003 "סיפור פשוט" - חנות ספרים הנקראת על שם הרומן. המוטו של החנות שנלקח מתוך הרומן: "יושבת לה בלומה בתוך כתלי ביתה והספר פותח בפניה פתחי עולם".

עיבודים לתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומן זכה לעיבודים רבים לתיאטרון. להלן ארבעה מהם:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים ואוספי מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף אבן, הערות אחדות ל"סיפור פשוט" לש"י עגנון, מאזנים 29 (6), נובמבר 1969, חשוון תש"ל, עמ' 414-400.[16]
    • שרה כ"ץ, הערה ל"הערות אחדות לסיפור פשוט לש"י עגנון", מאזנים 30 (4), 1970, עמ' 343-342.
  • חיים אברמוביץ, על "סיפור פשוט", ניב (ניו יורק) ב (3), פברואר 1938, עמ' 14.
  • רוחמה אלבג, בוצ'אץ' ב"סיפור פשוט" כדגם לעיצוב המרחב ברומנים של עגנון, בקורת ופרשנות 36-35, חורף תשס"ב, עמ' 183-167.
  • יואב אלשטיין, "המנגנים הסומים": גלגולו של מוטיב חסידי ביצירת עגנון, ניב המדרשיה יב, תשל"ו-תשל"ז, עמ' 212-208.
  • אברהם אשכולי, "על כפות המנעול", או על מוטיב ההחלקה ב"סיפור פשוט" לש"י עגנון, מעלות ד (4), תשל"ג, עמ' 51-44.[17]
  • אורלי בכר, הדס ויסמן, דפוסים בין-אישיים בתגובת הקורא ל"סיפור פשוט" של ש"י עגנון: "לטבוע ולצוף" בדיאלוג של קוראת עם בלומה והירשל, נפש, כרך 20-19, 2005, עמ' 23-12.
  • ניצה בן דב, על הפואנטה כאמצעי לחישוף הסמוי בסיפור של עגנון, עלי שיח 25, 1988, עמ' 157-151.
  • ניצה בן דב, האומנם סוף טוב ל"סיפור פשוט"?, חלומות ופסיכולוגיה ביצירת עגנון, הוצאת יזמה, אוניברסיטת חיפה, 1991, עמ' 73-55.
  • ניצה בן דב, הכף והאצבעות: בין טירוף לשירה ב"סיפור פשוט" לעגנון, עלי שיח 32-31, 1992, עמ' 122-103.[18]
  • ניצה בן דב, משאלותיו של הירשל הורביץ: אשה עטופה ועיר שהיא מפת-תבליט, אהבות לא מאושרות – תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1997, פרק שביעי, עמ' 269-239.
  • אלכסנדר ברזל, בין שני שעונים, עלי שיח 1, 1974, עמ' 94-78.[19]
  • הלל ברזל (ליקט וצירף מבוא), שמואל יוסף עגנון: מבחר מאמרים על יצירתו, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1982, עמ' 58-54.
  • הלל ברזל, ש"י עגנון – גלוי ונעלם, בתוך: הלל ויס והלל ברזל (עורכים), חקרי עגנון – עיונים ומחקרים ביצירת ש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 1994, עמ' 175-131.
  • הלל ברזל, בעקבות פרויד – ובניגוד לו, סיפור פשוט, המאה החצויה – ממודרניזם לפוסט-מודרניזם: הספרות ורוח התקופה — תמורות בצורות יסוד, כרך ראשון: מיטא-ריאליזם וריאליזם, ספרית פועלים, בעריכת ידידיה יצחקי, תל אביב, תשע"א-2011, פרק עשירי, עמ' 389-365.
  • מרדכי ברכיהו, הגיבור של "סיפור פשוט" לאור הפסיכואנאליזה, תורת פרויד, הוצאת יבנה, תל אביב, 1944, עמ' 14-12 (= 1957, עמ' 30-28).
  • אורציון ברתנא, דרכו של עגנון ב'סיפור פשוט' – על דרך ה'אמצע' מול דרך ה'בינוני', שנתון שאנן יב, תשס"ז, עמ' 156-137
  • אורציון ברתנא, סיפור פשוט – פשוט אין מרפא: על שיגעון ועל חוסר מרפא ביצירת עגנון, בתוך: יהושבע בנטוב (עורכת), גופי הקרוע מלבלב: על מחלה ורפואה – מאמרים וקטעי ספרות, הוצאת כרמל, ירושלים, תשס"ט, עמ' 153-143.
  • פנחס גינוסר, מיטתו של בנדיט הנגר (אופני התגלות האירוניה ב"סיפור פשוט" של עגנון), קול העם, 27 ביוני 1969.
  • משה גרסיאל, שיבוש מעגלי הנישואים בסיפורת של עגנון, ניב המדרשיה, אביב-קיץ תשל"א, עמ' 325-315.
  • יהושע דגני, סיפור פשוט של עגנון – השם המסתתר, ירושלים: מאסף לדברי ספרות, כרך 21-20, 2004, עמ' 269-268.
  • יוסף דן, הערות אחדות לסיפור פשוט לש"י עגנון, מאזנים כט (6), 1969, עמ' 414-400.
  • אברהם הולץ, על ספרים וסופרים ב"סיפור פשוט" מאת שמואל יוסף עגנון, בתוך: שלמה נש (עורך), בין היסטוריה לספרות: ספר יובל ליצחק ברזילי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1997, עמ' קכה-קלח.
  • אריאל הירשפלד, לקרוא את ש"י עגנון (בסדרה "לקרוא את"), הוצאת אחוזת בית וידיעות ספרים, 2011, עמ' 130-104.
  • שמואל ורסס, דמויות ונושאים חוזרים בכתבי ש"י עגנון, ש"י עגנון כפשוטו: קריאה בכתביו, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ס, עמ' 49-45.
  • משה אליהו זרננסקי (ז"ק), בין קודש לחול, מאזנים 6 (1), עמ' 107-106.
  • לב חקק, מוטיב התרנגול ב'סיפור פשוט' לש"י עגנון, הספרות ד (4), 1973, עמ' 725-713.
  • דליה חשן, "סיפור פשוט" לש"י עגנון: על הרומן כסוגיא בגמרא, מבוע, גיליון נ', קיץ תשס"ט, עמ' 31-19.
  • אברהם ב. יהושע, ההתרה ב"סיפור פשוט", מעריב, 20 במאי 1980; הנ"ל, העלילה ופשרה, מעריב, 23 במאי 1980; הנ"ל, השיגעון וההחלמה, מעריב, 30 במאי 1980.[20]
  • רנה לי, דמות הצמחוני ונטיות הצמחונות ב"סיפור פשוט", עגנון והצמחונות: עיונים ביצירותיו של ש"י עגנון מן ההיבט הצמחוני, הוצאת רשפים, תל אביב, 1993, עמ' 50-38.
  • דב לנדאו, מסגנון למשמעות בסיפורי ש"י עגנון, הוצאת עקד, תל אביב, 1988, עמ' 55-51, 68-61, 82-77, 94-86, 102-98, 112-104, 122-120, 130-127, 164-158.
  • יאיר מזור, מערכות רכיבים מוטיביות מורכבות ב"סיפור פשוט", הדינמיקה של מוטיבים ביצירת ש"י עגנון, הוצאת דקל, תל אביב, עמ' 110-78.
  • יאיר מזור, האדום והכחול: צבעים ב'סיפור פשוט', שירתם הצעירה – תבונת המבנה: מחקרים בשירה ובסיפורת עברית חדשה ובספרות המקרא, מפעלים אוניברסיטאים להוצאה לאור, תל אביב, 1987, עמ' 165-160.
  • אליהו מייטוס, הסופר העברי העממי, הארץ, 25 באוקטובר 1935.
  • דן מירון, הרופא זקוק לרפואה – ד"ר לנגזם כמורה דרך בסוגיית עגנון, הרופא המדומה: עיונים בסיפורת היהודית הקלאסית, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1995, עמ' 235-161.
  • רות נצר, השגעון ושירת הקבצנים הסומים – עוד מבט על "סיפור פשוט" של עגנון, השלם ושברו: מיתוס, ספרות, שירה: כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגיית המעמקים של יונג, הוצאת כרמל, ירושלים, 2009, פרק יא, עמ' 225-194.[21]
  • דב סדן (שטוק), סיפור פשוט, דבר, 8 בנובמבר 1935 (המאמר נודע בשם "מבית לפשטות").[22]
  • דב סדן, סיפור על "סיפור פשוט", משא, 16 באוגוסט 1968.[23]
  • עמוס עוז, מים גנובים ולחם סתרים (על סיפורים אחדים של עגנון ואחרים), הארץ, י"ד בניסן תשמ"ט, 19 באפריל 1989, עמ' ב10.[24]
    • ניצה בן דב, האם בלומה פריגידית? (בחינה טקסטואלית צמודה של טענה זו בספרו של עמוס עוז "שתיקת השמים"), עלי שיח 34, 1994, עמ' 50-43.[25]
    • זיוה שמיר, האמנם בגד הירשל באהובתו עם אשתו?, מעריב, ספרות ואמנות, ז' בשבט תשנ"ג, 29 בינואר 1993, עמ' 25, 30.
  • ש"י פנואלי, יצירתו של ש"י עגנון: מסת מחקר, תרבות וחינוך, תל אביב, 1960, עמ' 46-41, 52-47.
  • יהודית צוויק, עיון ברקמה המילולית של "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, עלי שיח 20-19, 1983, עמ' 42-31.[26]
  • רחל צורן, "שיטת הריפוי" של ד"ר לנגזם ב"סיפור פשוט" לש"י עגנון: האומנם ביבליותרפיה?, שיחות ה (3), 1991, עמ' 214-209.
    • משה לנזמן, להיות שם: עוד על שיטת הריפוי של ד"ר לנגזם ב"סיפור פשוט" לעגנון, שיחות ז (1), 1992, עמ' 63-57.
  • אפרים צורף, ספור פשוט, ש"י עגנון, האיש ויצירתו, תשי"ח, הוצאת ניב, תל אביב, עמ' 145-139.
  • ברוך קורצווייל, בעיית הדורות בסיפורי עגנון, הארץ, 17 במאי 1946.[27]
  • ברוך קורצווייל, "הפתיחה ל'סיפור פשוט'" מתוך הפרק "הערות לשני פרקים מתוך סיפורי עגנון", הארץ, 26 ביולי 1963.[28]
  • יהושע קנז, לא אומר מלה על "ספור פשוט", הארץ, 2 באוגוסט 1968.
  • גוסטב קרויאנקר, יצירתו של ש"י עגנון (תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, מבוא והערות: דן לאור), הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"ב-1991, עמ' 148-141.
  • אברהם קריב, ספור פשוט, גליונות, כרך ג (ו), תרצ"ה-תרצ"ו, עמ' 535-531.
  • יוסף שה-לבן, סיפור פשוט, ש"י עגנון: סיפורים, אור-עם, תל אביב, 1975, עמ' 49-38.
  • חיה שחם, משני עברי כפות המנעול – על דיאלקטיקה של פנים וחוץ ב'סיפור פשוט' של עגנון, דפים למחקר בספרות, כרך 12, 2000, עמ' 218-193.
  • דינה שטרן, בעיית התלות וההזדהות בחיי הירשל הורביץ, בשדה חמד יד (ה-ו), שבט-אדר תשל"א, עמ' 302-296.
  • ש. שלום, סיפור פשוט, גליונות, כרך ד (ז-ח), עמ' 98-97.
  • זיוה שמיר, שבעים פנים לפשטות: עיון נוסף ב'סיפור פשוט', ש"י עולמות – ריבוי פנים ביצירת עגנון, הוצאת ספרא; הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, פרק שלישי, עמ' 142-89.[29]
  • נעמי שני, לממד הזמן ב"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, עלון למורה לספרות 10, תשמ"ט, עמ' 85-78.
  • גרשון שקד, בת המלך וסעודת האם, גזית כד, חוב' ה-יב, אב תשכ"ו - אדר ב' תשכ"ז, עמ' 147-135.[30]
  • גרשון שקד, סיפור פשוט – כניעתו של החולם הרומאנטי, הסיפורת העברית 1980-1880, כרך ב: בארץ ובתפוצה, כתר ספרים, ירושלים, 1983, עמ' 204-201.
  • מלכה שקד, האם היה הירשל משוגע – לקראת ראייה פלוריאליסטית של העלילה ב"סיפור פשוט", הספרות 32, 1983, עמ' 147-132. [31]
  • דבורה שריבוים, פשר החלומות ביצירותיו של ש"י עגנון, הוצאת פפירוס, תל אביב, 1993, עמ' 150-133, 275-273, 302-285.
  • דבורה שריבוים, ‏"כפל פירוש" ל"סיפור פשוט": הסתירות, הנגלה, הנסתר והמתעתע בספרו של עגנון, כיוונים חדשים 13, טבת תשס"ו, ינואר 2006, עמ' 131-124, באתר ההסתדרות הציונית העולמית.
  • Robert Alter, Agnon's Psychological Realism, Hebrew and Modernity, Indiana University, Bloomingdale, 1994, pp. 134-153.
  • Arnold (Abraham) J. Band, Nostalgia and Nightmare: a Study in the Fiction of S.Y. Agnon, University of California, Berkeley and Los Angeles, 1968, pp. 239-254.
  • Nitza Ben Dov, Discriminated Occasions and Discrete Conflicts in Agnon's "A Simple Story", Prooftexts, Vol. 9, 1989, pp. 213-227.
  • Nitza Ben Dov, A Clocked Woman with a Piece of Cake, Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Content in the Fiction of S.Y. Agnon, E.J. Brill, Leiden and New York, 1993, pp. 89-106.
  • William Cutter, Figurative Language in Agnon's Sippur Pashut, Prooftexts, Vol.1, 1981, pp. 311-315.

על תרגומים לשפות זרות

  • אלדעה ויצמן, על מה חלם הירשל? – בחינה פרגמאטית של קטע מתוך 'סיפור פשוט' לעגנון במקור ובתרגום, בתוך: דניאל סיון, פבלו-יצחק הלוי-קירטצ'וק (עורכים), קול ליעקב: אסופת מאמרים לכבוד פרופ' יעקב בן-טולילה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, 2003, עמ' 190-177.
  • William Cutter, Rendring Galicia for America: On Hillel Halkin's Translation of Sippur Pashut, Prooftexts, Vol. 7, 1987, pp. 73-87
  • Hillel Halkin, On Translating Sippur Pashut, in: Leon A. Yudkin (Ed.), Agnon: Texts and Contexts in English Translation: A Multi-Disciplinary Curriculum, Bibliographies, and Selected Syllabi, The Internatinal Center for University Teaching of Jewish Civilization, The Oxford Centre for Postgraduate Hebrew Studies, NY: New york, 1988 pp. 107-136.

על העיבודים לתיאטרון

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברוך קורצווייל, בעיית הדורות בסיפורי עגנון, מסכת הרומן: שני מחזורי מסות על שמואל יוסף עגנון ועל תולדות הרומן האירופי, הוצאת שוקן, תל אביב, 1953, עמ' 46-35.
  2. ^ כדבריו של עגנון, בנובלה בתוך עירי: "אף זה אתה מוצא מפורש בספרי אורח נטה ללון, אלא ששם שיבשתי את שם עירי ועכשיו ואחר שהטמאים המטורפים השמידו את יושביה היהודים ובטלה העיר אני קורא לה בשמה ביטשאטש, כשם שקראו לה אבותינו נוחי עדן, או בוטשאטש כשם שנקראת בכתבי העמים"
  3. ^ מלכה שקד, האם היה הירשל משוגע – לקראת ראייה פלוריאליסטית של העלילה ב"סיפור פשוט", הספרות 32, 1983, עמ' 147-132.
  4. ^ 4.0 4.1 זיוה שמיר, הערות אחדות ל"סיפור פשוט", בתוך: הנ"ל, דן לאור ועוזי שביט (עורכים), מבעד לפשטות: על סיפור פשוט של ש"י עגנון בראי הביקורת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1996, עמ' 80-58.
  5. ^ ניצה בן-דב לדוגמה מעמידה במאמרה "הכף והאצבעות - בין טירוף לשירה ב"סיפור פשוט" את הנישואין למינה כאחת הסיבות שבגינן הירשל מאבד את שפיותו."
  6. ^ "אם על פי השעון ישנתי כל צרכי ואם על פי עצמי אין כל הלילות מספיקים לי לשנתי" (על כפות המנעול, הוצאת שוקן, עמ' קנ"ט).
  7. ^ מתוך הרצאה של דן לאור
  8. ^ ש"י פנואלי, מרדו של מספר או כיצד ריפא ד"ר לנגזם את הירשל הורביץ, יצירתו של ש"י עגנון: מסת מחקר, תרבות וחינוך, תל אביב, 1960, עמ' 52-47.
  9. ^ גרשון שקד, סיפור פשוט – כניעתו של החולם הרומאנטי, הסיפורת העברית 1980-1880, כרך ב: בארץ ובתפוצה, כתר ספרים, ירושלים, 1983, עמ' 204-201.
  10. ^ שם הסיפור לא ניתן בידי עגנון. הסיפור הופיע באחת מתיקיותיו ללא שם, ובתו של הסופר, אמונה ירון, נתנה לו את שמו.
  11. ^ המילה סירוס לא משמשת במשמעותה המילולית, אלא כמטאפורה לחוסר השליטה של הירשל על חייו, וללקחית הגבריות שלו.
  12. ^ בתרגום של אליעזר רובינשטיין. לקריאה או הורדה של הספר
  13. ^ תוכניית ההצגה "סיפור פשוט" בבימוי דניאלה מיכאלי, באתר תיאטרון חיפה, 2009
  14. ^ חגי חיטרון, אהבה לא פשוטה: עגנון על הבמה, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2012
  15. ^ ביקורת: אמנון נבות, על כפות המנעול: ברדיצ'בסקי ועגנון, מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, ג' בטבת תשנ"ז, 13 בדצמבר 1996, עמ' 31.
  16. ^ פורסם גם בתוך: זיוה שמיר ואחרים, מבעד לפשטות, עמ' 80-58.
  17. ^ פורסם גם בתוך: אברהם אשכולי, הגיגים על "סיפור פשוט" לש"י עגנון ועל ארבעה משירי ריה״ל, הוצאת מורשת, תל אביב, 1977, עמ' 33-20.
  18. ^ פורסם גם בתוך: זיוה שמיר ואחרים, מבעד לפשטות, עמ' 188-161; ובתוך: ניצה בן דב, אהבות לא מאושרות – תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1997, פרק שישי, עמ' 238-199.
  19. ^ פורסם גם בתוך: אלכסנדר ברזל, משמעות וצורה, הוצאת צ'ריקובר, תל אביב, 1974, עמ' 83-63.
  20. ^ נוסח מעובד בתוך: אברהם ב. יהושע, נקודות ההתרה בעלילה כמפתח לפירוש היצירה (הדגמה על פי "סיפור פשוט" לש"י עגנון), עלי שיח 11-10, 1981, עמ' 88-74. פורסם גם בתוך: אבינועם ברשאי, פרשנות לרומנים, עמ' 114-104; ובתוך: זיוה שמיר ואחרים, מבעד לפשטות, עמ' 132-114.
  21. ^ נוסח מורחב של: רות נצר, השגעון ושירת הקבצנים הסומים – עוד מבט על "סיפור פשוט" של עגנון, נפש, כרך 20-19, 2005, עמ' 36-24.
  22. ^ פורסם גם בתוך: דב סדן, מבית לפשטות, אבני בחן, הוצאת מחברות לספרות, תשי"א, עמ' 219-215; בתוך: הנ"ל, מבית לפשטות, על ש"י עגנון: מסה, עיון, מחקר, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשי"ט, עמ' 35-32; בתוך: הנ"ל, בין צייר לשמאי, אבני גדר – על סופרים וספרים, אגודת הסופרים העבריים, תל אביב, 1970, עמ' 85-81 (נוסח מורחב); בתוך: אבינועם ברשאי, פרשנות לרומנים, עמ' 99-97; ובתוך: זיוה שמיר ואחרים, מבעד לפשטות, עמ' 12-9.
  23. ^ פורסם גם בתוך: דב סדן, על ש"י עגנון: מסה, עיון, מחקר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשי"ט, עמ' 40-36.
  24. ^ פורסם גם בתוך: אבינועם ברשאי, פרשנות לרומנים, עמ' 148-134; נוסח מעובד: עמוס עוז, מים גנובים ולחם סתרים, שתיקת השמים: עגנון משתומם על אלוהים, הוצאת כתר, ירושלים, 1993, עמ' 72-39; ובתוך: זיוה שמיר ואחרים, מבעד לפשטות, עמ' 160-133.
  25. ^ פורסם גם בתוך: ניצה בן דב, אהבות לא מאושרות – תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1997, פרק שמיני, עמ' 293-270.
  26. ^ פורסם גם בתוך: יהודית הלוי-צוויק, עגנון במעגלותיו: עיונים באמנות הסיפור של עגנון, הוצאת פפירוס, תל אביב, 1989, עמ' 88-71.
  27. ^ פורסם גם בתוך: ברוך קורצווייל, מסכת הרומן: שני מחזורי מסות על שמואל יוסף עגנון ועל תולדות הרומן האירופי, הוצאת שוקן, תל אביב, 1953, עמ' 46-35; בתוך: הנ"ל, מסות על סיפורי ש"י עגנון, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשכ"ג, עמ' 49-38; ובתוך: זיוה שמיר ואחרים, מבעד לפשטות, עמ' 21-13.
  28. ^ פורסם גם בתוך: ברוך קורצווייל, מסות על סיפורי ש"י עגנון, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תשכ"ג, עמ' 358-353; ובתוך: אבינועם ברשאי, פרשנות לרומנים, עמ' 103-101.
  29. ^ פורסם לראשונה בתוך: זיוה שמיר ואחרים, מבעד לפשטות, עמ' 233-189.
  30. ^ פורסם גם בתוך: גרשון שקד, אמנות הסיפור של עגנון, הוצאת ספרית פועלים, מרחביה, 1976, עמ' 227-197; בתוך: הלל ברזל (ליקט וצירף מבוא), שמואל יוסף עגנון: מבחר מאמרים על יצירתו, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1982, עמ' 292-259; ובתוך: זיוה שמיר ואחרים, מבעד לפשטות, עמ' 57-26.
  31. ^ פורסם גם בתוך: אבינועם ברשאי, פרשנות לרומנים, עמ' 133-115; ובתוך: זיוה שמיר ואחרים, מבעד לפשטות, עמ' 113-81. נוסח מעובד בתוך: מלכה שקד, האם היה הירשל משוגע?, הקמט שבעור הרקיע: קשרי קשרים ביצירת ש"י עגנון, הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"א, פרק ה, עמ' 158-122.
  32. ^ נוסח מתוקן של: גרשון שקד, דיוקנו של הבמאי כפרשן ספרותי: פירושיו של יזרעאלי והתקבלותו של עגנון בתיאטרון, במה 115, 1989, עמ' 64-41.