סירטסיי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סירטסיי
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Surtsey eruption 1963.jpg
סירטסיי, 16 ימים לאחר תחילת ההתפרצויות ב-1963
מדינה Flag of Iceland.svg איסלנד
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 2008, לפי קריטריון 9
מפת מיקום ביחס לאיסלנד

מיקומו של סירטסיי בארכיפלג וסטמאנאאיאר

סירטסיי (איסלנדית: Surtsey - "האי של סירטיר") הוא אי געשי בסמוך לחופה הדרומי של איסלנד. האי נוצר בהתפרצות געשית שהתרחשה בעומק 130 מטרים מתחת לפני הים, ופרץ מהים ב-14 בנובמבר 1963. ההתפרצות החלה מספר ימים קודם לכן ונמשכה עד ל-5 ביוני 1967 לאחר ששטח פני האי הגיע ל-2.7 קילומטר רבוע. סחיפה של גלים ורוח צמצמו בעקביות את שטח האי, ונכון לשנת 2007 שטחו הוא 1.4 קמ"ר בלבד.

האי החדש נקרא על שם ענק האש סירטיר מהמיתולוגיה הנורדית. במהלך היווצרותו נחקר האי באופן נרחב על ידי וולקנולוגים והיה מוקד להתעניינות רבה עבור בוטניקאים וביולוגים שבחנו את שלבי האיכלוס של האי השומם בצמחיה ובעלי חיים. הפתחים התת-ימיים דרכם אירעה ההתפרצות שיצרה את סירטסיי הם חלק מהמערכת הגעשית התת-ימית של איי וסטמאנאאיאר, השוכנים על הסדק התת-ימי של הרכס המרכז-אטלנטי. בנוסף להתפרצות סירטסיי, התרחשה בארכיפלג וסטמאנאאיאר גם ההתפרצות המסוקרת של הר הגעש אלדפטל באי היימאיי בשנת 1973. בהתפרצות שיצרה את סירטסיי נוצרו מספר איים קטנים נוספים, כמו יואולניר ופסגות עלומות שם אחרות, אך רובם התפוררו די מהר ושוב אינם מגיחים מעל לגובה פני הים. בשנת 2008 הוכרז האי סירטסיי כאתר מורשת עולמית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודם להתפרצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 בנובמבר 1963, בשעה 07:15 לפי שעון איסלנד, הבחין טבחה של סירת מכמורת ששטה באזור הארכיפלג של וסטמאנאאיאר מדרום לאיסלנד, בעמוד עשן שחור בכיוון דרום-מערב. כלי השיט שינה כיוון והחל לשוט לכיוון העשן על מנת לבדוק את מקורו. הקברניט סבר תחילה כי ייתכן שמדובר בסירה העולה באש, אך משקרבו אל המקום גילו כי מדובר בהתפרצויות שמקורן בגעשיות תת-ימית.

אף על פי שההתפרצות לא הייתה צפויה מראש, היו מספר אינדיקציות לכך שהגעשיות ממשמשת ובאה. שבוע קודם לכן רשם סייסמוגרף ברייקיאוויק רעידות חלשות, אך מקורן לא היה ידוע. יומיים קודם להתפרצות מצא כלי שיט שעסק במחקר ימי כי מי הים באזור חמים מהרגיל, ובו בזמן הבחינו מספר תושבים הגרים בעיר החוף ויק אי מירדל, כ-80 קילומטרים ממקור ההתפרצות, בריח של מימן גופרתי.

ההתפרצות החלה, ככל הנראה, ימים בודדים לפני ה-14 בנובמבר. קרקעית הים במקום השתרעה בעומק של 130 מטרים מתחת לפני הים, ובעומק זה שותקו ההתפרצויות על ידי לחץ המים. עם זאת ההתפרצויות המתמשכות בנו אט-אט הר געש תת-ימי, ומשזה קרב אל פני הים, שוב לא יכול היה לחץ המים למנוע את המשך הגעשיות, וזו פרצה מן הים.

סירטסיי מגיח מהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמודי העשן והעפר מעל האי החדש
הדמיה של היווצרות האי

עד השעה 11:00 ב-14 בנובמבר 1963 הגיע עמוד העשן לגובה של קילומטרים אחדים. תחילה אירעו ההתפרצויות בשלושה פתחים שונים לאורך הסדק התת-ימי, ובצהריים התאחדו עמודי העשן לכדי עמוד בודד וגדול. במהלך השבוע אירעו פיצוצים ממושכים ולאחר מספר ימים נוספים נוצר אי החדש עשוי בעיקר לבה קרושה. זה השתרע לאורך של 500 מטרים ונישא בשיאו לגובה של 45 מטרים. האי החדש נקרא על שם ענק האש סירטיר מהמיתולוגיה הנורדית. בהמשך התרכזו ההתפרצויות בפתח יחיד לאורך הסדק, וזרימת הלבה העניקה לאי מתווה עגלגל. עד ה-24 בנובמבר הגיע סירטסיי לאורך של 900 מטרים ולרוחב של 650 מטרים. ההתפוצצויות החזקות שהתרחשו עם מגע הלבה במי הים הקרים עיצבו את הרכבו של סירטסיי העשוי מערימה רופפת של סלעים געשיים. הסלעים נסחפו במהירות על ידי הסערות החורפיות בצפון האוקיינוס האטלנטי. יחד עם זאת, ההתפרצויות לא פיגרו אחרי סחיפה זו, ועד חודש פברואר 1964 המשיך האי וגדל עד שהגיע לקוטר מקסימלי של יותר מ-1,300 מטרים.

ב-6 בדצמבר 1963 עלו שלושה עיתונאים צרפתים מהמגזין פרי מאטש (Paris Match) אל חופו של האי, ושהו במקום משך כ-15 דקות. פיצוצים עזים אילצו אותם לעזוב את המקום, ולאחר מכן חמדו השלושה לצון וטענו לריבונותם על האי, אך ממשלת איסלנד מיהרה להצהיר כי האי החדש שייך לה מאחר שהוא שוכן בתחום המים הטריטוריאליים שלה.

התפרצויות פריאטיות המשיכו והתחוללו באי עקב חדירת מים לסדקים הפרוצים, ואלה העיפו סלעים למרחק של עד קילומטר מהאי ושלחו ענני אפר לגובה של עד עשרה קילומטרים באטמוספירה. אולם בתחילת שנת 1964 ממדיו של האי שוב לא איפשרו למי הים להגיע אל הסדקים, והגעשיות הפכה לנפיצה פחות. בשלב זה תפסו מזרקות וזרמי לבה את מקומם של הפיצוצים העזים והיו לפעילות העיקרית בסירטסיי. פעילות זו הביאה ליצירה של שכבת סלע קשה וחסינת בליה בראשה של ערימת הסלעים הגעשיים הרופפים, וזו מנעה מהאי להישטף במהירות. ההתפרצויות לא חדלו אלא בשנת 1965, מועד בו הגיע שטחו של האי ל-2.5 קמ"ר.

ב-28 בדצמבר 1963 החלה פעילות תת-ימית 2.5 קילומטרים צפונית-מזרחית לסירטסיי, וזו יצרה רכס בגובה של מאה מטרים על קרקעית הים. ההר התת-ימי קיבל את השם "סירטלה" (Surtla), אך זה לא הגיע לגובה פני הים. ההתפרצויות בסירטלה פסקו ב-6 בינואר 1964 ומאז נשחק ההר מעומק מינימלי של 23 מטרים מתחת לפני הים לעומק של 47 מטרים מתחת לפני הים.

דעיכת ההתפרצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה טופוגרפית של סירטסיי ומיקומם של ההרים התת-ימיים יואולניר וסירטלינגיר

הפעילות הגעשית באי עצמו פסקה ב-1965, אך בסוף חודש מאי של אותה שנה החלה התפרצות בפתח במרחק של 600 מטרים מחופו המזרחי. עד ה-28 במאי נוצר אי חדש נוסף שזכה לשם "סירטלינגיר" (Syrtlingur). ההתפרצויות בסירטלינגיר נמשכו עד תחילת אוקטובר 1965, ואילו עד ה-24 לחודש נשחק אי זה ונעלם מתחת לגלים.

במהלך דצמבר 1965 ארעה פעילות תת-ימית נוספת במרחק של 900 מטרים דרומית-מערבית לסירטסיי, ואי נוסף הופיע מעל פני הים. האי זכה לשם "יואולניר" (Jólnir) ובמהלך שמונת החודשים שלאחר מכן הגיע לגובה של 70 מטרים מעל פני הים ולשטח של 0.3 קמ"ר. גורלו של יואולניר היה זהה לזה של סירטלינגיר - ההתפרצויות פסקו ב-8 באוגוסט 1966, וכתוצאה מכך נשחק האי ונעלם אל מתחת למי הים במהלך אוקטובר באותה שנה.

לעומת זאת, האי סירטסיי זכה לתגבורת של לבה שהאטה את תהליכי הבליה, כאשר ב-19 באוגוסט 1966 התחדשו בו ההתפרצויות. קצב ההתפרצויות פחת בהדרגה וב-5 ביוני 1967 פסק כליל. החל מתאריך זה היה הר הגעש באי רדום. הנפח הכולל של הלבה שנפלטה במהלך שלוש וחצי השנים שבה היה הר הגעש פעיל נאמד בכקילומטר מעוקב אחד, והנקודה הגבוהה ביותר אליה הגיע האי נישאה לגובה של 174 מטרים מעל גובה פני הים.

מרגע שפסקה הגעשיות בסירטסיי, פחת שטח הפנים של האי בשל בליה. אזור גדול בצידו הדרום-מזרחי של סירטסיי התבלה לחלוטין, בעוד שבצידו הצפוני הופיעה לשון יבשה שזכתה לשם "נורד'ירטאנגי" Norðurtangi - "הנקודה הצפונית"). ההערכה היא כי עד שנת 1998 אבד חומר בנפח של כ-0.024 קילומטר מעוקב כתוצאה מבליה ‏‏[1].

החיים באי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סירטסיי הוגדר כשמורת טבע בשנת 1965 למרות שהר הגעש עדיין היה פעיל באותה עת. כיום מורשים רק מדענים בודדים להגיע לאי, ואחרים יכולים לעשות זאת מהאוויר בלבד בטיסות תיירותיות שיוצאות מאיסלנד. מטרתה של ההגבלה לאפשר לרצף האקולוגי הטבעי להמשיך ולהתקיים באי ללא הפרעה חיצונית.

צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצמח הווסקולארי הראשון שנתגלה באי נמצא בקיץ של שנת 1965; טחב נמצא לראשונה בשנת 1968 וחזזיות התגלו במקום ב-1970. התפתחות הצמחייה באי נחקרה בקפדנות, ובמיוחד זו של הצמחים הווסקולאריים שלהתפתחותם מייחסים הבוטניקאים חשיבות רבה במיוחד.

טחבים וחזזיות מכסים כיום את רוב שטחו של האי. במהלך עשרים השנים הראשונות לחייו של האי, נבחנו עשרים מינים שונים של צמחים, אך רק עשרה מהם התבססו באדמה החולית והדלה מבחינת תזונתית. איכות האדמה השתפרה כאשר ציפורים החלו לקנן באי, וכך הצליחו מיני צמחים מפותחים יחסית לשרוד במקום. השיח הראשון נתגלה באי בשנת 1998. היה זה שיח ערבה ממין Salix phylicifolia המסוגל לצמוח לגובה של עד ארבעה מטרים. בסך הכל נמצאו באי 60 מינים שונים של צמחים, ו-30 מהם התבססו בו. צמחים נוספים ממשיכים להופיע באי בקצב של בין 2 עד 5 מינים חדשים כל שנה.

עופות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קני התוכי הימי הראשונים נתגלו על האי סירטסיי ב-2004
יסעור שחפי

התפשטות העופות בסירטסיי הסתייעה בצמחייה שהופיעה בו, ואף תרמה לה. העופות משתמשים בצמחים למטרות קינון ואגב כך מסייעים בהפצת הזרעים ובדישון האדמה בחריוני עופות. העופות החלו לקנן בסירטסיי כשלוש שנים לאחר שההתפרצויות פסקו. המינים הראשונים שהגיעו לאי היו היסעור השחפי (Fulmarus glacialis) ממשפחת היסעוריים, וכן מיני אלקיים שונים. כיום מצויים באי באופן קבוע שמונה מיני עופות שונים.

מושבה של שחפים קיימת באי מאז 1986, ושחפים בודדים ניצפו על חופיו שבועות מספר לאחר היווצרותו. המושבה הייתה חיונית במיוחד להתפתחות הצמחייה באי, ולשחפים נודעה השפעה רבה על התפשטות הצמחים בסירטסיי. משלחת משנת 2004 מצאה עדויות לקינון התוכי הימי, הנפוץ במיוחד ביתר איי הארכיפלג.

מלבד היותו בית למספר מיני עופות, שימש האי גם כנקודת עצירה בה יכולים עופות נודדים לעצור למנוחה. מדובר בעיקר בעופות שנודדים בין האיים הבריטיים ואיסלנד. על העופות שנצפו עוצרים באי נמנים הברבור השר (Cygnus cygnus) ומינים שונים של אווזים ועורבים. אף על פי שסירטסיי נמצא ממזרח לנתיב הנדידה לאיסלנד, הוא הפך לנקודת עצירה פופולרית לעופות נודדים עם התפתחות הצמחייה במקום.

יונקים ובעלי חיים ימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר היווצרות האי נראו כלבי ים סביב חופיו, ואלה החלו מתחממים בשמש, בעיקר על לשון היבשה הצפונית שנוצרה עם התבלות האי. בשנת 1983 נמצא כי כלבי ים גם מתרבים על האי וכ-70 פרטים הפכו את האי לאתר קבוע למטרה זו. כלבי ים אפורים נפוצים יותר על האי מאשר פוקת המפרץ. נוכחותם של כלבי הים מושכת לאזור האי להקות קטלנים שביקרו לעתים תכופות באזור הארכיפלג וסטמאנאאיאר.

מתחת למים ניתן למצוא מינים ימיים רבים, בהם שפע כוכבי ים, קיפודי ים וצלחיות. הסלעים ומדרונות הר הגעש מכוסים אצות, עם ריכוז גבוה במיוחד בין 10 ל-20 מטרים מתחת לפני המים.

בעלי חיים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החרקים הגיעו לאי זמן קצר לאחר שנוצר, והם נתגלו לראשונה ב-1964. ראשונים היו חרקים מעופפים שנישאו אל האי עם הרוח או שעופפו אליו בכוחות עצמם. חרקים אחרים הגיעו לאי באמצעות עצים סחופים, על גופם של בעלי חיים אחרים ועל גופות של חיות שנסחפו אל חופי האי. ב-1974 נסחפה לסירטסיי חלקת דשא גדולה. מדענים נטלו מחצית ממנה למטרת מחקר ומצאו בה 663 חסרי חוליות, בעיקר קרדיות וקפזנביים, שרובם שרדו את חציית הים‏ ‏[2].

התמסדות החרקים באי סיפקה מזון לעופות, שסייעו בתורם להתבססותם של מיני חיות אחרים באי. גופותיהם של עופות מתים סיפקו מזון לחרקים אוכלי בשר, בעוד שהתפתחות האדמה והצמחייה באי סיפקה אזור מחיה מתאים לחרקים אוכלי עשב.

תולעי אדמה שככל הנראה נישאו אל האי מהאי השכן היימאי על גופם של עופות, התגלו לראשונה בשנת 1993. חשופיות נמצאו ב-1998 והן זהות לזנים הקיימים בדרום איסלנד. גם עכבישים וחיפושיות התבססו באי ‏‏[3].

עתידו של האי סירטסיי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סירטסיי ב-1999

לאחר שההתפרצויות באי פסקו לחלוטין החליטו המדענים על קריטריונים שעל פיהם יוכלו למדוד את השינוי בצורתו ובגודלו של האי. המדידות חשפו כי בעשרים השנים שלאחר תום ההתפרצויות צנח האי במאונך ובעקביות כתוצאה מתהליכי בליה, ואיבד כמטר מגובהו המקורי. קצב הצניחה עמד בתחילה על כ-20 סנטימטרים בשנה אך עד שנות ה-90 של המאה ה-20 הואט לכדי 1-2 סנטימטרים בשנה. להאטה בתהליכי הבליה אחראיים מספר גורמים, ובהם היווצרות שכבת טפרה, דחיסת סלעי משקע תת-ימיים מסביב לאי, ודחיסת קרום כדור הארץ תחת משקלו של הר הגעש ‏‏[4].

איים אחרים בארכיפלג וסטמאנאאיאר חושפים את התוצאה של מאות שנות בליה

הדפוס האופייני להתפרצויות געשיות בארכיפלג מראה כי הן מתרחשות פעם בודדת בכל מקום, ומסיבה זו, לא סביר שהאי יגדל בעתיד בדרך זו. המים שסביב לאי שוחקים אותו מאז היווצרותו, ומאז איבד כמחצית משטחו ההתחלתי. נכון לשנת 2005, מאבד האי כ-10 דונם משטחו בכל שנה.

יחד עם זאת, לא סביר שהאי ייעלם לחלוטין בעתיד הקרוב. האזור שנשחק היה עשוי בעיקר ממסלע רופף אשר רגיש להשפעת רוחות וגלים. יתר האי "מצופה" בזרמי לבה קשיחים ועמידים יותר בפני בליה. בנוסף, נוצרה באי שכבת טוף עמידה שמקורה בתהליכים כימיים שהתרחשו במהירות יחסית בשל טמפרטורות גבוהות לא הרחק מתחת לפני השטח‏‏[5].

נראה אמנם כי שטחו ונפחו של האי עתידים להצטמצם, אך יעברו מאות רבות של שנים בטרם ייעלם לחלוטין. איים סמוכים לסירטסיי שנוצרו לפני כמה אלפי שנים באופן דומה, עשויים להמחיש איך יראה האי בעתיד. בשנת 2001 פנתה ממשלת איסלנד לארגון אונסק"ו בבקשה להכריז על האי כאתר מורשת עולמית‏‏[6], אך זו לא אושרה. ב-2008 הוגשה הבקשה שנית, והפעם התקבלה.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הטופוגרפיה של סירטסיי, 12 בנובמבר 1998, באתר נאס"א‏
  2. ^ ‏Erling Ólafsson, "The development of the land-arthropod fauna on Surtsey, Iceland, during 1971–1976 with notes on terrestrial Oligochaeta"
  3. ^ ‏Finnur Gudmundsson (2000), Surtsey Research Report No. XI, Museum of Natural History, Reykjavik, Iceland.‏
  4. ^ ‏JG Moore, Sveinn Jakobsson, Josef Holmjarn (1992), Subsidence of Surtsey volcano, 1967–1991, Bulletin of Volcanology, v. 55, p 17–24‏
  5. ^ גאולוגיה של סירטסיי: היווצרות הטוף, באתר surtsey.is‏
  6. ^ סירטסיי - אונסקו - אתר מורשת עולמית‏


דגל איסלנד
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית באיסלנד

ת'ינגוולירסירטסיי

ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg