סכר דגניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סכר דגניה מאתר הטבילה ירדנית שממערב לו
שלט המועצה לשימור אתרים המוצב על סכר דגניה, ליד מעבר הולכי הרגל

סכר דגניה הוא סכר שנמצא בחלקה הדרומי של הכנרת, ומווסת את זרימת מי הכנרת לירדן ולים המלח. כשני ק"מ דרומית לסכר דגניה, הוקם סכר אלומות החוסם לחלוטין את זרימת מי הירדן הדרומי.

הסכר נבנה על ידי מייסדה של חברת החשמל ומנהלה הראשון פנחס רוטנברג (הזקן מנהריים) בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, כחוליה במערכת הסכרים של תחנת הכח ההידרואלקטרית בנהריים, ונועד לווסת את זרימת מי ים כנרת לפי כמות המים שנדרשה להפעלת תחנת הכוח. מערכת הסכרים והתעלות הוקמה כדי לאגור כמויות גדולות של מים שהיו נחוצות לייצור החשמל בכוח המים, גם בתקופות שפל בספיקה. לשם בנייתו של הסכר נחפרה תעלת הטיה מצפון לאפיק, על מנת לאפשר ביצוע העבודות בשטח יבש.

לאחר השבתת תחנת הכח בנהריים ובנית המוביל הארצי שונה יעודו של הסכר, ומטרתו הוגדרה צמצום זרימת המים מהכנרת לנהר הירדן, כדי שהכנרת תמלא את ייעודה להיות מאגר המים של מדינת ישראל ומקור השאיבה העיקרי של המוביל הארצי. בסכר יש שני שערים לפתיחה וסגירה ושני שערים רזרביים המשמשים לצורכי טיפול. בשערים הותקנו רשתות המונעות מדגי הכנרת לצאת מגבול האגם.

בשנה גשומה במיוחד, כאשר מפלס הכנרת עולה ומתקרב לקו האדום העליון, נפתח הסכר על מנת להוריד את מפלס המים ולמנוע הצפות ביישובים השוכנים לחופי הכנרת. בשיא מגיעה הזרימה בסכר, כאשר הוא פתוח, לכ־150-‏170 מ"ק בשנייה, קצב שמשמעותו ירידה של שמונה סנטימטרים במפלס הכנרת במשך יממה אחת.

בעקבות כמויות המשקעים הרבים של חורף 1992-1991, הסכר נפתח ב-9 בפברואר 1992 וכרבע מיליארד קוב מים זרמו לירדן; וכן בחורף שנת 2003/4.

ב-24 במאי 2013 נפתח סכר דגניה שוב. הפתיחה נעשתה במסגרת התוכנית לשיקום הירדן הדרומי מהכנרת ועד לאזור שפך נחל בזק. בשלב ראשון יוזרמו 6 מיליון מ"ק מים, ובשלב השני, לאחר השלמת מתקן טיהור מי השפכים "ביתניה", יוזרמו עוד 14 מליון מ"ק.‏[1]

סכר דגניה הוכרז כמבנה לשימור על ידי המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות בשל היותו חלק מההיסטוריה של ארץ ישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סכר דגניה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]