סליי אנד דה פמילי סטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הלהקה על שער גיליון רולינג סטון מס' 54 ממרץ 1970. מלמעלה בכיוון השעון: לארי גרהם, פרדי סטון, גרג אנריקו, סליי סטון, רוז סטון, סינתיה רובינסון וג'רי מרטיני

סליי אנד דה פמילי סטון (אנגלית: Sly & the Family Stone) הייתה להקת רוק, פאנק (Funk), רוק פסיכדלי ומוזיקת נשמה אמריקאית מובילה, אשר השפיעה על התפתחות המוזיקה השחורה בשנות השבעים.

הלהקה התקיימה, בהרכבים שונים, בין 1966 ל-1983 והונהגה על ידי סליי סטון (שם במה של סילבסטר סטוארט), שהיה כותב שירים, מלחין, מפיק ומעבד מוזיקלי וניגן על מספר כלי נגינה ובהם גיטרה חשמלית, גיטרה בס, אורגן חשמלי, פסנתר, מפוחית ועוד. יחד עמו היו בלהקה אחדים מבני משפחתו, כגון אחיו, הפסנתרן והזמר פרדי סטון ואחותו רוז שהייתה זמרת ונגננית פסנתר חשמלי; וחברים שחורים ולבנים, גברים ונשים, בשילוב חסר תקדים במוזיקה האמריקאית. בין החברים נמנו לארי גרהם בבס, סינתיה רובינסון בחצוצרה, ג'רי מרטיני בסקסופון, גרג אריקו בתופים ועוד. בכך שברה הלהקה את מחסום ההפרדה הגזעית וקראה עליה תיגר.

המוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיקה של הלהקה הייתה פורצת דרך, הקלטותיה צעדו במקביל במצעדי הרית'ם אנד בלוז והרוק של מגזין רולינג סטון ורבים מהם הגיעו לעשירייה הראשונה בין 1966 ל-1970. התכנים של שירי הלהקה שילבו בין מוזיקה "כיפית" וטקסטים מחאתיים בעלי כותרות הרומזות למחאה אנטי-גזענית, ביטויי מין בוטים וביטויים המרמזים על צריכת סמים כ-"Don't Call Me Nigger", "Whitey", "Sex Machine", "I Want to Take You Higher" ו- "You Can Make It If You Try". במיוחד השפיעה הלהקה על עיצוב הרוק הפסיכדלי והפ'אנק. בספר For the Record: Sly and the Family Stone: An Oral History טוען מבקר המוזיקה ג'ואל סלבין ש"ישנם שני סוגים של מוזיקה שחורה, המוזיקה השחורה שלפני סליי סטון וזו שאחריה"‏‏[1]. הלהקה הופיעה בהופעה מרכזית בפסטיבל וודסטוק, 1969.

הסוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה הגיעה לשיא בפסטיבל האי וייט 1970 אך נתגלעו בה חיכוכים על רקע צריכה מופרזת של סמים ובעיות אגו בין החברים. סליי סטון החליף חברים בלהקה באופן תכוף והיא החלה להתדרדר במצעדי הפזמונים. ב-1975 כבר לא נותר איש מהצוות המקורי פרט לסליי סטון, אשר המשיך להופיע ולהקליט תחת שם הלהקה עד 1983. ב-1987 נאסר סטון בעוון שימוש בקוקאין.

ההשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיקה של סליי אנד דה פמילי סטון השפיעה על מוזיקאים מסוגות שונות כג'אז (הרבי הנקוק‏‏[2] ומיילס דייוויס), רוק ופופ (ג'פרסון איירפליין, מייקל ג'קסון, סטיבי וונדר, פרינס, רד הוט צ'ילי פפרז ורבים אחרים) ועוד‏‏[3] והיפ הופ (למשל ד"ר דרה, שחידש שירים שלהם).

הלהקה נכנסה ל"היכל התהילה של הרוקנרול" ב-1993, אלבומה !Stand מ-1969 הגיע למקום ה-118 מבין 500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון. מופע הוקרה ללהקה התקיים במסגרת הענת פרסי גראמי ב-2008.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Selvin, Joel (1998). For the Record: Sly and the Family Stone: An Oral History. New York: Quill Publishing. ISBN 0-380-79377-6
  • Kaliss, Jeff (2008). I Want to Take You Higher: The Life and Times of Sly & the Family Stone. New York: Hal Leonard/Backbeat Books. ISBN 0-879-30934-2.
  • Lewis, Miles Marshall (2006). There's a Riot Goin' On. New York: Continuum International Publishing Group. ISBN 0-826-41744-2.
  • Williams, Otis and Romanowski, Patricia (1988, updated 2002). Temptations. Lanham, MD: Cooper Square. ISBN 081-541218-5

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Selvin, Joel (1998). For the Record: Sly and the Family Stone: An Oral History. New York: Quill Publishing. ISBN 0-380-79377-6 תחילת ההקדמה.‏
  2. ^ הרבי הנקוק בראיון על תקליטו Headhunters
  3. ^ Kaliss, Jeff. "Sly and the Family Stone: 'Different strokes for different folks.'