סלימאן קארה
הרב סלימאן בן יוסף קארה (1889-1804) היה אב בית דין של צנעא במשך 40 שנה, וכן החכם באשי של יהדות תימן. מראשי המעודדים את יהודי תימן לעלות לארץ ישראל בעליית "אעלה בתמר" בשנת 1881[1].
אביו היה הרב יוסף קארה תלמיד מובהק של מהרי"ץ, היה אב בית הדין של צנעא במשך 37 שנה, עליו נכתב בספר "סערת תימן" כי ידע את רוב התלמוד עם פירוש רש"י בעל פה. לאחר פטירתו ב-1849, הפצירו ראשי קהילת צנעא בבנו, הרב סלימאן קארה, לרשת את מקום אביו. הרב קארה תחילה סירב, בגלל עסקיו, אך לבסוף נעתר וקיבל את התפקיד. הוא כיהן בתפקיד 40 שנה, עד פטירתו בשנת 1889.
ימי ראשית תקופת כהונתו, עד לכיבוש העותמאני ב-1872, התאפיינו בחוסר יציבות שלטונית של ההנהגה המוסלמית בצנעא. הדבר השפיע גם על ערעור חיי הקהילה היהודית במקום. רבים מיהודי העיר התפזרו לקהילות השונות, ובכללם גם הרב קארה (בשנת 1859). הוא קבע את מושבו בקרית אלקאביל הסמוכה לצנעא, שם שהה לסירוגין. בעת שהותו בעיירה מילא את מקומו רבי חיים קורח, בשיתוף חכמים מן הקהילה.
עם כיבוש צנעא בידי הטורקים ב-1872 החל להסתמן שיפור בחיי קהילת צנעא ורבים מהגולים, ובכלל הרב קארה, חזרו לצנעא. הוא מונה לחכם באשי, בצד היותו אב בית הדין. הוא תמך בהבאת חכם באשי מחוץ ליהדות תימן (הרב יצחק שאול), ולאחר שנפטר חזר שוב לשמש כחכם באשי.
הוא ניחן בזיכרון מופלג וידע בעל פה פרקים שלמים מספר היד החזקה להרמב"ם, ונודע בבקיאותו בכללי הדינים ופרטיהם. השיב תשובות רבות בהלכה וחלקן ראו אור בקבצים שונים. נודע בשמו "מארי סלימאן" ושמו הוזכר כסמל לכבוד ולהערצה. לפרנסתו עסק בצורפות.
בשנת 1881 עודד את העלייה לארץ ישראל, ועמד בראש הרבנים שהביעו את ברכתם בכתב לרב סעדיה מדמוני מראשי עולי תרמ"ב (שלהי 1881). כשהבין כי בארץ ישראל מתייחסים הספרדים בהפליה לרעה כלפי התימנים הרעבים והעניים, הוא אסר על שלוחים (ממוצא תימני) שבאו מארץ ישראל לתימן בשליחות הקהילה הספרדית שבירושלים, לגבות כסף שיועד לקהילות הספרדים שבארץ ישראל בטענה כי "עניי עירך קודמים".
כשנשאל על ידי הפחה של תימן מדוע עזבו יהודים רבים את הארץ הסביר הרב: "הנה לילד מינקת טובה שבטובות והוא אינו מוצא קורות רוח אלא בשדי אימו. ירושלים אם ישראל, הר הבית והמקדש הם שדיה שמהם ינק עוז וכח וחיים ורוח קודש, לכן אל ירושלים תערוג נפשם."[2]
יעקב ספיר פגש בו במהלך מסעו והתפעל מאישיותו ומכושר מנהיגותו. וכך כתב עליו:
חכם גדול בתורה וביראה ובחכמת הקבלה, וגם מידיעות הנהגת העולם ומוסרי דרך ארץ והנעשה על פני תבל איננו ערום, גם כי הרחוקים המה מאד מיושבי תוגרמה, ומה גם מיושבי אירופא, ודבר אין להם עם סדרי המדינה האלו. והוא מתנהג בסלסול רבנות, כראוי לאיש גדול היושב על כסא דין לכל הארץ הזאת.
— ספר מסע תימן[3]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ כך כתב רבי יוסף מדמוני בזכרונותיו עמ' 2, הוצאת אברהם עובדיה תל אביב 1985
- ^ מחוץ לארץ, הצבי, 16 ביולי 1886
- ^ מתוך מסע תימן, תל אביב תש"ח, עמ' קיז-קיח (גרסה מקוונת באתר פרויקט בן-יהודה)
