סמואל גולדווין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמואל גולדווין

סמואל גולדוויןאנגלית: Samuel Goldwyn;‏ יולי 1879, ורשה, פולין הרוסית31 בינואר 1974, לוס אנג'לס, ארצות הברית) היה מפיק סרטי קולנוע אמריקאי יהודי ששיחק תפקיד משמעותי בהתהוותם של שניים מגדולי אולפני הסרטים בהוליווד: פאראמאונט ומטרו גולדווין מאייר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדווין נולד בשם שמואל גלבפיץ, והיה הבכור מבין ששה ילדים במשפחה יהודית מפולין. כשהיה בן 15 נפטר אביו. בגיל 16 הוא עזב את ורשה ללא כסף, והחל לצעוד לכיוון בירמינגהם, אנגליה, שם התגורר עם קרובי משפחה במשך מספר שנים ושינה את שמו לשם שהיגויו באנגלית קל יותר: סמואל גולדפיש.

בשנת 1898 הוא היגר לנובה סקוטיה, קנדה, אך לא הצליח לצבור הון. אז עבר ארצות הברית, כדי לנסות שם את מזלו. לבסוף הגיע לעיר ניו יורק, ואחר כך עבר לגלוברסוויל שבצפון מדינת ניו יורק, שם עבד בעסקי הביגוד. הוא הפגין כישורי שיווק והפך לאיש מכירות מצליח, וכעבור ארבע שנים התמנה לסגן נשיא החברה בה עבד, והוא עבר לעיר ניו יורק.

סמואל גולדפיש הפך לאזרח ארצות הברית מן המניין בשנת 1902. באותו זמן, תעשיית סרטי הקולנוע הצעירה החלה להתרחב במהירות, ובזמנו הפנוי גולדפיש צפה בסרטים לעתים קרובות. עם הזמן הוא נכנס לעסקי הסרטים יחד עם אמן ההופעות ג'ס לאסקי ועם בעל התיאטרון אדולף זוקור. יחדיו הפיקו השלושה את סרטם הראשון, אותו ביים במאי הסרטים הצעיר ססיל ב. דה-מיל. לאחר מספר שנים התפתחו ויכוחים וריבים בין השותפים, שגרמו לעזיבתו של גולפיש את החברה שהפכה מאוחר יותר לחברת ההפקות הגדולה "סרטי פרמאונט".

בשנת 1916 חבר סמואל גולפיש למפיקי ברודוויי, אדגר סאלווין וארצ'יבלד סאלווין. הם קראו לחברת הסרטים החדשה שהקימו בשם המהווה צירוף של שמותיהם, "סרטי גולדווין". בהזדמנות זו שינה סמואל גולדפיש את שם משפחתו לגולדווין. לחברת גולדווין הייתה הצלחה מתונה יחסית, אך היא הייתה מפורסמת בעיקר בגלל סמלה המסחרי, "האריה השואג". בסופו של דבר, החברה נרכשה על ידי מרקוס לאו וחברת "סרטי מטרו" שלו, אולם עוד קודם לכן, אולץ סמואל גולדווין על ידי שותפיו לעזוב את החברה, ולפיכך לא לקח חלק בחברת הסרטים החדשה, חברת "מטרו גולדווין מאייר".

בשנת 1925 נישא גולדווין לשחקנית פרנסס הווארד, נישואין שנמשכו עד מותו. בנם, סמואל גולדווין הבן, הצטרף בבגרותו אל אביו בתעשיית הסרטים.

לאחר עזיבתו את חברת "סרטי גולדווין", הקים את חברת "סמואל גולדווין בע"מ", ופתח את אולפני סמואל גולדווין בשדרת סנטה מוניקה שבמערב הוליווד. במשך 35 שנה, גולדווין בנה לעצמו שם של מומחה לעשיית סרטים ובעל חוש למציאת כישרונות בתחום. הוא גילה את השחקן גרי קופר, עבד לצד הבמאי ויליאם ויילר, ושכר תסריטאים כמו בן הכט, סידני הווארד וג'יימס רוזוולט. בתקופה זו הפיק גולדווין סרטים מפורסמים רבים, שחלקם היו מועמדים לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר: "אירוסתמית'" (1931), "דודסווארת'" (1936), "ללא מוצא" (1937), "אנקת גבהים" (1939) ו"השועלים הקטנים" (1941).

בשנת 1946 זכה בפרס ע"ש ארווין ת'אלברג מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע. בשנה זו זכה סרטו "שנות חיינו היפות ביותר" בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר. בשנות ה-50 הפיק סמואל גולדווין מספר סרטים מוזיקליים, כולל "ברנשים וחתיכות" בכיכובו של מרלון ברנדו, שהיה להיט בשנת 1955. שנתיים אחר-כך הוא זכה בפרס ז'אן הרשולט לפעילות הומניטרית עבור תרומתו למען מטרות הומניטריות.

בסרטו האחרון שהופק בשנת 1959, הפיק סמואל גולדווין, יחד עם השחקנים סידני פואטייה, דורות'י דאנדריג', סמי דיוויס ג'וניור והזמרת פרל ביילי, את הסרט "פורגי ובס", על פי האופרה בשם זה מאת ג'ורג' גרשווין. הסרט זכה בשלושה פרסי אוסקר.

סמואל גולווין נפטר בביתו שבלוס אנג'לס בשנת 1974 בהיותו בן 94. בשנות ה-80 נמכרו אולפני סמואל גולדווין לחברת "האחים וורנר". הוא הונצח בתיאטרון שנקרא על שמו בבוורלי הילס, וכמו כן יש לו כוכב במדרכת הכוכבים של הוליווד.

גולדווין נתפס כאיש עסקים חסר רחמים, שהיה ללא חינוך פורמלי, ונימוסיו הקלוקלים לעתים יחד עם מגזו הסוער הותירו אותו עם מעט מאוד חברים קרובים. כך למשל, עם מותו של שותפו לשעבר ויריבו הגדול לואיס מאייר, צוטט גולדווין באומרו: "הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים הופיעו להלוויתו היא, שהם רצו לוודא שהוא אכן מת". אף על פי כן, גולדווין נחשב לגאון קולנוע, שהאמין באיכות ושגשג בעולם התחרותי של עסקי הקולנוע.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]