סמטת טין פאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בתי הסמטה ההיסטוריים כפי שהיו בספטמבר 2008
לוח במדרכת הרחוב המנציח את קיום הסמטה
תמונה אפיינית של כתיבת שיר על ידי פזמונאי ומלחין, רוג'רס והארט

סמטת טין פאן (Tin Pan Alley) הוא כינוי לקטע של רחוב 28 מערב בין השדרה השישית לשדרה החמישית במנהטן, ניו יורק, המצטלב במרכזו עם ברודוויי. רחוב זה איכלס, במפנה המאה העשרים (בין 1885 לערך ועד השפל הגדול בארצות הברית ב-1929) את רוב המשרדים של הוצאות לאור של מוזיקה אשר השכירו חדרים לפזמונאים ומלחינים עבור מחזות הזמר שהועלו בברודוויי ועבור המוזיקה הפופולרית באופן כללי. עקב כך הפך השם כשם כולל לכל תעשיית המוזיקה הפופולרית בארצות הברית של אותן שנים, התקופה שעיצבה את "ספר השירים האמריקאי הגדול" (Great American Songbook), אותם שירים קליטים שזכו לעשרות ביצועים ועיבודים במהלך השנים ושרובם היו לסטנדרטים של ג'אז. קולם המתמיד של עשרות פסנתרים המנגנים בו-זמנית צלילים שונים הקנה לסמטה את השם "סמטת קשקוש הפחים".

מחזות הזמר ומופעי הוודוויל היו צורת הבידור העיקרית של התקופה ונזקקו באופן מתמיד לשירים חדשים. ריכוז כותבי השירים ברחוב משך אליו מבצעים, מפיקים מוזיקליים סוכנים ואמרגנים בחיפוש אחר הלהיט הבא וכן מוזיקאים צעירים ומוכשרים מכל רחבי ארצות הברית. דפי התווים שיצאו לאור בטין פאן נמכרו במאות אלפי עותקים ברחבי ארצות הברית והיו דרך ההפצה העיקרית של המוזיקה. הופקו גם סרטים מנוקבים (Piano Rolls), עבור פסנתר מכני, סוג של תיבת נגינה משולבת בפסנתר המנגן באופן אוטומטי את המוזיקה המנוקבת בסרט.

המוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיקה הייתה שילוב אמריקאי מקורי בין ג'אז מוקדם, בלוז, רגטיים, השפעות אירופאיות של אופרטות, בעיקר אלה של גילברט וסאליבן ופרנץ להר והשפעות של מוזיקה ממקורות ההגירה העיקריים של המלחינים כמו אירלנד, איטליה ומוזיקה יהודית.

עלילת חלק מהמחזות המוזיקליים התרחשה באתרים "אקזוטיים" (כגון ספרד, סין או ארצות ערב) ודרשו לפיכך שילוב קטעי מוזיקה "אותנטיים", דבר שהעשיר עוד את ההשפעות והאלמנטים בשירים, שכאשר זכו לפופולריות הפכו לאופנות.

באותה התקופה חוקי זכויות יוצרים לא היו מפותחים ולא הייתה אכיפה שלהם. מו"לים וכותבים מאנשי טין פאן התאגדו ויצרו ב-1914 גוף בשם (American Society of Composers, Authors, and Publishers (ASCAP, לשמירת זכויות הקניין הרוחני של היוצרים והמו"לים.

היוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שליטי" הסמטה היו בדרך כלל זוגות קבועים של פזמונאי ומלחין מהירי-הפקה (כתיבת שיר טין פאן הייתה צריכה להיות זריזה ביותר עקב התחרות הגבוהה, ההיצע המתמיד והכשרון של אנשים צעירים ונחושים להצליח שזרם באופן בלתי פוסק לאזור). בין הזוגות בלטו רוג'רס והארט (לאחר מכן רוג'רס והמרשטיין) והאחים איירה וג'ורג' גרשווין. עוד בלטו פזמונאים שהיו גם מלחינים כאירווינג ברלין וקול פורטר. רבים מ"אנשי התעשייה" הן כותבים, הן סוכנים ומו"לים היו יהודים. למרות ההשפעה הגדולה של אפרו אמריקאים על המוזיקה האמריקאית של התקופה לא הייתה להם נציגות בולטת בסמטה, עקב מדיניות ההפרדה. על רקע העדרות זו בולטת דמותו של המלחין סקוט ג'ופלין, שהיה המלחין האפרו-אמריקאי החשוב היחיד בסמטת טין פאן.

בין האישים החשובים הנוספים שפעלו בתעשיית השירים של טין פאן ניתן למנות את ג'ורג' מ. קוהאן, רוברט ראסל בנט, ג'רום קרן, אלפרד ניומן, פאטס וולר, דורותי פילדס ואחרים.

השקיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שקיעת טין פאן הייתה ארוכה ונמשכה מ-1930 ועד אמצע שנות החמישים. לשקיעה גרמו מספר גורמים ובהם המשבר הכלכלי, העברת מרכז פעילות הבידור להוליווד עקב עליית הקולנוע כצורת הבידור המרכזית ועליית סגנונות מוזיקה המדגישים ביטוי אינדיבידואלי של היוצר-המבצע מהבי בופ ועד הרוקנרול שייתרו את הצורך ב"צבא" של כותבים. גורם נוסף לשקיעה היה כאשר החל מסוף שנות ה-20 תעשיית התקליטים והרדיו תפסו את מקום דפי התווים המודפסים ככח המניע של המוזיקה הפופולארית. חברות הכתיבה וההפקה עברו לבניין בריל, הממוקם במנהטן מעט צפונה מהסמטה.

באוקטובר 2008 נודע כי האזור מועמד למכירה וקיימת סבירות גבוהה לכך שהמבנים ההיסטוריים בני ארבע הקומות ייהרסו לטובת פיתוח סביבתי מודרני והקמת גורדי שחקים. במקביל החלה להתגבש קבוצה להצלת האזור כאזור מורשת לאומית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bloom, Ken. The American Songbook: The Singers, the Songwriters, and the Songs. New York: Black Dog and Leventhal, 2005.
  • Forte, Allen. Listening to Classic American Popular Songs. New Haven: Yale University Press, 2001.
  • Philip Furia (1990). The Poets of Tin Pan Alley: A History of America’s Great Lyricists. ISBN 0195074734..
  • Philip Furia and Lasser, Michael (2006). The American’s Songs: The Stories Behind the Songs of Broadway, Hollywood, and Tin Pan Alley. ISBN 0415990521..
  • Goldberg, Isaac. Tin Pan Alley, A Chronicle of American Music. New York: Frederick Ungar, [1930], 1961.
  • Jasen, David A. Tin Pan Alley: The Composers, the Songs, the Performers and Their Times. New York: Donald I. Fine, Primus, 1988.
  • Jasen, David A., and Gene Jones. Spreadin’ Rhythm Around: Black Popular Songwriters, 1880-1930. New York: Schirmer Books, 1998.
  • Marks, Edward B., as told to Abbott J. Liebling. They All Sang: From Tony Pastor to Rudy Vallée. New York: Viking Press, 1934.
  • Morath, Max. The NPR Curious Listener’s Guide to Popular Standards. New York: Penguin Putnam, Berkley Publishing, a Perigree Book, 2002.
  • Sanjek, Russell. American Popular Music and Its Business: The First Four Hundred Years, Volume III, From 1900 to 1984. New York: Oxford University Press, 1988.
  • Sanjek, Russell. From Print to Plastic: Publishing and Promoting America’s Popular Music, 1900-1980. I.S.A.M. Monographs: Number 20. Brooklyn: Institute for Studies in American Music, Conservatory of Music, Brooklyn College, City University of New York, 1983.
  • Tawa, Nicholas E. The Way to Tin Pan Alley: American Popular Song, 1866-1910. New York: Schirmer Books, 1990.
  • Whitcomb, Ian. After the Ball: Pop Music from Rag to Rock. New York: Proscenium Publishers, 1986, reprint of Penguin Press, 1972.
  • Wilder, Alec. American Popular Song: The Great Innovators, 1900-1950. London: Oxford University Press, 1972.
  • Zinsser, William. Easy to Remember: The Great American Songwriters and Their Songs. Jaffrey, NH: David R. Godine, 2000.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]