סמרטוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מגב בתוך דלי עם המייבש שלו

סמרטוט (נקרא גם סחבה או מטלית) הוא פיסת בד סופג או גוש של סיבים, לעיתים מחובר למוט או לידית. השימוש העיקרי בו הוא לספיגת נוזל בעת ניקוי. מלבד זאת, סחבה מיועדת גם לניגוב אבק ולמטרות ניקוי נוספות. על אף שנעשה שימוש במילה האנגלית mop לפחות משנת 1496, במהלך השנים נוספו שכלולים. למשל, הממציא האמריקאי יעקב האו הוציא בשנת 1837 פטנט (מספר #241) עבור מחזיק סחבה.

הביטוי סמרטוט מתכוון גם לבד גס ובלוי המשמש לשטיפת רצפה וכדומה[1],חתיכת בד שנקרעה מבגד ישן, סמרטוט גם נאמר לעיתים על בגד ישן ובלוי, בגדי עניים או קבצנים. בהשאלה אדם חסר אופי מכונה סמרטוט, כי הוא עושה כל מה שאומרים לו. כמו כן זה כינוי גנאי לאדם בזוי.

ביידיש סמרטוט נקרא שמאטע, שקרבא ולאפענע. עשרות אלפי יהודים שהגרו לאמריקה, במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 מצאו את פרנסתם הראשונה ב'רובע הביגוד' בניו יורק, כחייטים, תופרות ומפעילי מכונות שונות. הם עמלו בבתי המלאכה הנצלניים [Sweat Shops] וגם עסקו בטיפול בבגדים ישנים ובלתי רצויים. ביידיש קראו לכל המקצועות הללו 'עסקי השמאטעס'[2]. רבים מהם עמדו בראשי הנאבקים להטבת תנאי העבודה של הפועלים והפועלות. חלק משיפור תנאי העבודה הגיע רק אחרי אסון שריפת מפעל החולצות טריאנגל ב-1911 שבו נספו 146 מעובדי המפעל רובן נשים.

סוגי סמרטוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמרטוט הקלאסי לשימוש רטוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמרטוט חוטים קלאסי לשימוש רטוב

כאשר משתמשים במונח 'סחבה', מתכוונים בדרך כלל לסמרטוט חוטים. הסחבה מורכבת מחוטים עבים (באורך 25 ס"מ) או מחוטים דקים של בד סופג מים, אשר קיימים במודלים החדשים של הסחבה. לסחבת החוטים מותקנת בדרך כלל ידית ארוכה (באורך 1.5 מטר), שבסופה מושחל בורג המהדק חזק את הסחבה למוט. כדי לנקות את הרצפה, יש לספוג את הסחבה בדלי המכיל מים ונוזל לניקוי רצפות ולנגב עם הסחבה את הרצפה. בדליים מסוימים קיימת גם מסחטה, לשם שליטה על כמות המים המועברים לרצפה. השארת עודפי המים על הרצפה, תשאיר כתמים מלוכלכים על הרצפה.

סמרטוט יבש, סמרטוט אבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמרטוט לניקוי יבש

סמרטוט יבש או סמרטוט אבק, נועד על-מנת להרים לכלוך יבש, כגון אבק או חול מהרצפה. מגבים יבשים מורכבים מגליל שטוח של מיקרו סיבי טקסטיל או יריעות עם משטח צמר. סמרטוט יבש בא במקרים רבים להחליף את השימוש במטאטא, בשל היכולת שלו לספוג כמות גדולה יותר של חול ואבק. כאשר הסמרטוט רווי באבק, נהוג לכבס או לעבור עליו עם שואב אבק.

סמרטוט לח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמרטוט הלח, משמש כשלב השני של ניקוי משטחים (לאחר השימוש הראשון בסמרטוטים לעיל). עיקר השימוש בו הוא לספוג כתמי שומן ובוץ. הסמרטוט הלח, מורכב מגיליון שטוח של טקסטיל, בדרך-כלל 15 ס"מ רוחב ובין 30–100 ס"מ אורך.

סמרטוט חם[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמרטוט חם (נקרא גם 'סמרטוט קיטור') פועל בצורה דומה לקיטור אדים. לאחר הוספת המים, מפרישים את המים המחוממים על הרצפה ומנקים בלי להשתמש בממיס ניקוי. השימוש הכי מועיל בסמרטוט חם הוא כאשר משתמשים בו על גבי משטחים, שסמרטוט רגיל יכול לנקות עליו, כמו רצפות, קמינים פורמייקה ועוד.

ידיות סחבה להרכבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסמרטוט השמאלי: סמרטוט חוטים קלאסי עם מקל אלומיניום, שני הסמרטוטים הימניים: סמרטוטים מודרניים עם פיסת בד, המחוברים בידית אלומיניום עם סקוטש.

ידית של סמרטוט מורכבת מחתיכה ארוכה של צינורות עץ או אלומיניום, המותאמות במיוחד לחיבור עם הסמרטוט. החיבור בין הידית לגוף הסמרטוט יכול להיות בכמה אופנים:

  • הברגה (כמו בסמרטוט חוטים הקלאסי).
  • סקוטש (כמו רבים מהסמרטוטים השטוחים).
  • נרתיק (כמו בסמרטוט השטוח המקצועי).
  • מהדק
  • קולב (עם קצוות כפולים על הקולב).

ספרות הדרכה לניקוי בסמרטוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר ההדרכה 'כך נבשל' בהוצאת ויצו, יש פרק 'מדריך למשק הבית' [3]ובו תת-פרקים העוסקים בשיטות ניקוי שונות: בתת-הפרק 'כלי ניקוי' מפורטת רשימה של 'כלי ניקוי הנחוצים לבית' וביניהם מצוינים סחבה לניקוי רצפה ומטליות שונות לאבק לניקוי רטוב וכדומה.

מיחזור בגדים שאינם לבישים לסמרטוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש בממחזרים בגדים שכבר אינם ברי תיקון או כבר אינם לבישים לסמרטוטים. מפעלים העוסקים במיחזור גם מיצרים סמרטוטים מבגדים ישנים עבור מפעלים שונים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סמרטוט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איתן אבניאון, סמרטוט, באתר מילון ספיר
  2. ^ Nathan Burstsein, 'Schmatta': Never out of fashion, The JERUSALEM POST, ‏19/10/2009 (באנגלית)
  3. ^ מדריכות ויצו, מדריך למשק הבית, כך נבשל, תשך, תל אביב: א. רוטר, תש"ח, עמ' 219-257. (בעברית)