סנאטוס קונסולטום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סנאטוס קונסולטוםלטינית: senatus consultum - צו הסנאט) הוא צו שהיה מוציא הסנאט הרומי. המונח התגלגל גם לעת החדשה ונעשה בו שימוש גם בקיסרות הצרפתית הראשונה והשנייה.

תקופת הרפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה משפטית בתקופת הרפובליקה הרומית (509 לפנה"ס - 44 או 27 לפנה"ס) סנאטוס קונסולטום היה בעל תוקף של המלצה בלבד. הצו הביע את עמדתו של הסנאט על הצעות חוק שהונחו בפניו על ידי הקונסולים והפראיטורים. הלכה למעשה, אף על פי שהצו לא היה בחזקת חוק, הוא היה בעל משקל רב. קבלת הצו הייתה מנהג מחייב לפני הבאת החוק להצבעה וצו עוין היה מבטל בדרך כלל את כל יוזמת החקיקה. אם הצו התנגש עם חוק קיים כלשהו, גבר החוק הקיים והצו בוטל.

יחד עם זאת, כל חוק היה יכול להתבטל בעזרת הווטו של טריבון הפלבס. כל ביטול כזה נרשם ברשומות כ"סאנטוס אוטוריטס" (senatus auctoritas - רצון הסנאט) וכל חוק שעבר נרשם בסופו של דבר כסנאטום קונסלטום.

תקופת האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת האימפריה הרומית (44 או 27 לפנה"ס עד המאה ה-5 לספירה) האסיפות הוותיקות שחוקקו את החוקים ברומא נוטרלו הלכה למעשה וכל הכח החקיקתי עבר לסנאט. לאחר שינוי זה, קיבל סנאטוס קונסלטום תוקף של חוק מחייב דה יורה ולא רק דה פקטו. כוחו של הסנאט פחת במאה ה-3 והרשות המחוקקת הפכה לחזקתו הבלעדית של הקיסר.