סנט קרואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תצלום של האי מהחלל, ינואר 1993

סנט קרואה או סנט קרויאנגלית: Saint Croix בצרפתית נהגה: סנט קרואה, הצלב הקדוש) הוא אי בים הקריבי המהווה חלק מטריטוריית איי הבתולה של ארצות הברית - טריטוריה של ארצות הברית. האי הוא הגדול באיי הבתולה של ארצות הברית, אורכו 45 ק"מ ורוחבו 11 ק"מ.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההיסטוריה שלטו באי שבע מעצמות קולוניאליות שונות: ספרד, בריטניה, הולנד, צרפת, מלטה, דנמרק וארצות הברית.

האי יושב לראשונה על ידי אינדיאנים משבט האראווק. מאוחר יותר נכבש האי על ידי אינדיאנים משבט הקאריב.

האירופאי הראשון שגילה את האי היה כריסטופר קולומבוס, אשר נחת בחופי האי ב-14 בנובמבר 1493, בקרבת נהר סולט (Salt River) בעת מסעו השני של קולומבוס ליבשת אמריקה.

קולומבוס קרא לאי "סנטה קרוז" (Santa Cruz) - "הצלב הקדוש". בעת ביקורו באי נערך קרב בין הספרדים והקריבים, קרב בו נהרג לוחם אחד מכל צד. בעקבות קרב זה החלה מלחמה בת מאה שנים בין הספרדים והקריבים. לבסוף נטשו הספרדים את המושבה שהקימו שבאי.

במאה ה-17 התיישבו באי הולנדים ומאוחר יותר על ידי מתיישבים מאנגליה. סכסוכים בין המתיישבים ההולנדים והאנגלים הביאו לנטישת המושבה ההולנדית. המושבה האנגלית נהרסה עת שהאי נכבש על ידי הספרדים בשנת 1650. זמן קצר לאחר מכן נכבש האי על ידי צרפת, שהעבירו את הבעלות באי לאבירים ההוספיטלרים בשנת 1660. ההוספיטלרים מכרו את האי בשנת 1665 לחברת איי הודו המערבית הצרפתית שהקימה באי 90 מטעים בהם גידלו טבק, כותנה, קנה סוכר וייצרו צבע אינדיגו. לאחר מותו של מושל האי, דובאה, התדרדר מצב המושבה והיא ניטשה לזמן מה. בשנת 1733 נמכר האי לחברת איי הודו המערבית הדנית אשר התירה למתיישבים, ובהם יהודים והוגנוטים להתיישב באי.

עם תחילת גידולי סלק הסוכר באירופה וביטול העבדות באי בשנת 1848 קרסה כלכלת האי. בשנת 1862 הגיעו הודים לעבוד באי כצמיתים. בשנת 1878 מרדו העבדים המשוחררים באי, והעיר פרדריקסטד נשרפה.

בשנת 1917 מכרה דנמרק את האי, יחד עם סנט ג'ון וסנט תומס לארצות הברית בתמורה ל-25 מיליון דולרים והכרה של ארצות הברית בשליטת דנמרק בגרינלנד.

בספטמבר 1989 ניזוק האי בהוריקן הוגו ובשנת 1995 נפגע מהוריקן מרילין. נזק נוסף נגרם לאי בשנת 1998 על ידי הוריקן ג'ורג' ובשנת 1999 על ידי הוריקן לני.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה דנית של האי משנת 1754.

באי שתי ערים - כריסטיאסטד בה מתגוררים כ-3,000 תושבים (2004) ופרדריקסטד, בה מתגוררים כ-830 תושבים (2004). מספרם הכולל של תושבי האי, נכון לשנת 2004 הוא כ-60,000 תושבים (על פי סקר משנת 2000 התגוררו באי 53,234 תושבים).

שטח האי 214.66 קמ"ר.

תושבי האי, אשר מרביתם דוברי האנגלית נקראים "קרושיאנים" ("Crucians").

העגה המקומית מכונה "קרושיאנית" וידועה רשמית כקריאולית איי הבתולה (Virgin Islands Creole).

מצודת כריסטאנסטד נבנתה בשנת 1749 והיא מהווה כיום חלק מהאתר הלאומי ההיסטורי כריסטאנסטד המנוהל על ידי רשות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית.

בקרבת האי נמצא האתר הלאומי שונית האי באק - הפארק התת-מימי הלאומי היחיד של ארצות הברית.

נקודת אודאל במזרח האי, היא הנקודה המזרחית ביותר של ארצות הברית (אף שבפועל ההגדרה צריכה להתייחס לאי סייפאן, במזרח איי מריאנה שבאוקיינוס השקט.

הנקודה הגבוהה באי היא הר איגל (Mount Eagle) שגובהו 355 מטרים. מזרח האי הינו שטח של גבעות תלולות. צפון ומערב האי הינו רמה שטוחה ובשל כך חלקו המערבי של האי שימש כאזור גידול קנה הסוכר, מאחר שצד זה, בו עוברות רוחות הסחר מקבל כמויות גדולות יותר של משקעים (כ-1,000 מ"מ גשם בשנה).

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה למרבית איי הים הקריבי, מרבית כלכלת האי מתבססת על התיירות. כמו כן, באי נמצאים בתי הזיקוק HOVENSA, ויצרנית הרום "קרוזאן".

אוכלוסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושבי האי קוראים לעצמם "קרושיאנים" ("Crucians" או "Cruzans"). מרביתם מהגרים מאיים אחרים באנטילים הקטנים או מפוארטו ריקו.

בשנות ה-90 של המאה ה-20, ניסיון של קבוצה לאומית בדלנית לקבוע בחוק כי רק מי שמשפחתו התגוררה באי לפני שנת 1927 יכול לשאת תואר זה, נכשל עקב מחאה ציבורית.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באי שדה תעופה המקושר בטיסות סדירות לשדות תעופה בארצות הברית ופוארטו ריקו. כבישי האי צרים וחדים. הנהיגה בצידו השמאלי של הכביש (בדומה לאנגליה). באי שירות אוטובסים ומוניות.


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]