סעד א-שאזלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סעד א-שאזלי
Sahm2007 Shaz.jpg
נולד 1 באפריל 1922
Flag of Egypt.svg  מצרים
נפטר 10 בפברואר 2011 (בגיל 88)
תפקידים צבאיים

מפקד גדוד הצנחנים הראשון בצבא מצרים, מפקד הכוחות הערביים המאוחדים בקונגו, נספח צבאי בלונדון, מפקד הכוחות המיוחדים, רמטכ"ל

מלחמות וקרבות

מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים

עיטורים

מסדר כוכב סיני

תפקידים אזרחיים

שגריר מצרים בבריטניה ובפורטוגל

סעד א־שאזליערבית: سعد الشاذلي; תעתיק מדויק: סעד אלשאד'לי; 1 באפריל 1922 - 10 בפברואר 2011) היה רמטכ"ל צבא מצרים בזמן מלחמת יום הכיפורים. תכנן והוציא לפועל את מבצע באדר.

תחילת הקריירה הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאזלי נולד בשוברטנה שבמחוז אל-ע'רביה.‏[1] ב-1954 הקים את גדוד הצנחנים הראשון בצבא המצרי והיה מפקדו הראשון. בראשית שנות השישים פיקד על הכוח המצרי שנשלח לסייע מטעם האו"ם ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. עוד לפני מלחמת ששת הימים יצא שמו של שאזלי כמפקד משכמו ומעלה. כמו כן נטען כי הוא שחצן ונוהג בתאטרליות. הוא פיקד על כוח אוגדתי מיוחד שנקרא "מג'מועת שאזלי" (מג'מוע - כוח משולב של רגלים ושריון) ונפרש בתקופת ההמתנה, תחילה באזור אל עריש, ומאוחר יותר כתוצאה מהטעייה של צה"ל, עבר דרומה ונפרש באזור ואדי קוריה בין א-נח'ל וכונתילה. לאחר שצה"ל הבקיע את מתחמי אום-כתף ואבו עגילה והתקדם עד ביר חסנה, נלכד הכוח של שאזלי במזרח סיני וניסה לסגת במהירות לעבר מעבר המיתלה תוך שהוא סופג אבידות כבדות בקרב שריון בא-נח'ל ובדרכו למיתלה. שאזלי הקדים להמלט מערבה ובכך קלקל את שמו הטוב בקרב הקצונה הישראלית שאף נטתה לזלזל בו לאחר המלחמה (אברהם אדן מעיד כי לאחר מלחמת יום הכיפורים, עיין בפקודות מבצעיות שכתב שאזלי ונתפסו במפקדת הארמייה השלישית והתרשם מאוד מכשרונו הצבאי).‏[2]

בתקופת מלחמת ההתשה, לאחר שסדרת פשיטות ישראליות על חופה המערבי של התעלה, וביניהן מבצע תרנגול 53 נתפסו ככישלון מצרי, מונה שאזלי למפקד מרחב ים סוף המצרי‏[3]

רמטכ"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 במאי 1971 התמנה שאזלי לרמטכ"ל צבא מצרים. בתפקיד זה היה אחראי לפעול על פי הנחיית הנשיא אנואר סאדאת לבניית הכוח המצרי לקראת ההתקפה במלחמת יום הכיפורים. התוצאה הייתה "הנחיית רמטכ"ל מס' 41" שהיוותה את התוכנית האופרטיבית ללחימת הצבא המצרי בשעותיה הראשונות של המלחמה. על פי היסטוריונים צבאיים הפגין שאזלי בתפקיד זה מקוריות וחדשנות, כמו גם תכנון מפורט ומדוקדק, שהיה בין הגורמים העיקריים שתרמו להישגי הצבא המצרי בתחילת המלחמה.‏[4]

כרמטכ"ל צבא מצרים הוביל את צבאו ב-6 באוקטובר 1973 להישגו הגדול - צליחת תעלת סואץ בתחילתה של מלחמת יום הכיפורים וכיבוש רצועה בצדה המזרחי של התעלה. קיימת מחלוקת גרסאות ביחס להדחתו של שאזלי מתפקידו. שאזלי עצמו טוען בספרו כי הוא הודח בחודש דצמבר, במהלך שהוסבר על ידי הנשיא, סאדאת, על רקע החיכוכים הרבים בינו לבין שר המלחמה דאז, אחמד איסמעיל עלי[5]. באותו ספר הוא גם מציין כי בשלב מסוים סאדאת החל לטעון כי שאזלי הודח כבר ב-19 באוקטובר, על רקע הצלחת המהלכים הישראליים[6]. גם מספרו של שאזלי ברור כי השאלה המרכזית שעמדה ברקע ההדחה היא חיפוש אחראים להצלחת מבצע צליחת התעלה הישראלי ובאמצעותו כיתור הארמייה השלישית. שאזלי טוען כי האחריות על מאורעות אלו מונחת דווקא על כתפיהם של עלי וסאדאת [7]. טענה נוספת היא כי שאזלי הודח בשל כך שניסה לארגן את הכוח המצרי בצד המערבי של תעלת סואץ, בעוד שמטעמים פוליטיים העדיף הנשיא סאדאת את כוחותיו מכותרים בסיני. כן נטען כי עוד ב-14 באוקטובר החלו החיכוכים בינו ובין סאדאת, כאשר קיבל הוראה להתקדם מעבר לראשי הגשר המבוססים בצד המזרחי של התעלה, על מנת להפחית את הלחץ הישראלי בחזית הסורית שבה היה צבא סוריה במצב קשה. התקפה זו כשלה ובה נגרמו לצבא המצרי אבדות כבדות.‏[8]

שגריר מצרים בבריטניה ובפורטוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאזלי מונה כשגריר מצרים בבריטניה ולאחר מכן כשגריר מצרים בפורטוגל. במהלך כהונתו זו התבטא בפומבי נגד הסכמי קמפ דייוויד, וכתוצאה מכך פוטר ממשרתו ונשלח לגלות באלג'יריה. אחרי שפרסם, ללא אישור, את ספרו על מלחמת יום הכיפורים, נשפט בהיעדרו על גילוי סודות צבאיים ונדון ל-3 שנות מאסר, אותן ריצה עם שובו למצרים ב-1992. התגורר בקהיר עד מותו.‏[9]

ספרו "צליחת התעלה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר "צליחת התעלה" נכתב ופורסם לאחר פיטוריו (1980) כמסה אפולוגטית אל מול הטענות של הממסד המצרי נגדו. הוא תיאר את ההכנות למלחמת יום הכיפורים, את מהלכה ואת המאורעות שאחריה. הוא תיאר את יחסיו הבעייתיים עם שר המלחמה עלי, ואת אי האמון שלו בסאדאת. סוגיה מרכזית שעולה בספר היא המחלוקת בין שאזלי לבין עלי וסאדאת בשאלת מטרות המלחמה.

בשני אירועים מרכזיים שאזלי הציג עצמו כמי שחולק, בשם ההגיון הצבאי על עמדתם. בראשונה - בשאלה שעלתה בין 11 ל-14 באוקטובר - האם על מצרים להמשיך ולפתח את הצלחתה במלחמה עד שלב זה ולהניע כוחות נוספים מעבר לתעלה. זאת, אם כסיוע לסורים ואם כנסיון להגיע עד למעברי הגידי והמיתלה [10]. בעקבות החלטת הדרג המדיני המצרי על המשך התקיפה, מעבר לתוכנית המלחמה על פי שאזלי והכישלון הגדול של המתקפה המצרית ב-14 באוקטובר שחייבה העתקת כוחות מהגדה המערבית של תעלת סואץ אל זו המזרחית ונכשלה כישלון חרוץ, התפנה לדברי שאזלי, השטח ממערב לתעלה לצליחה הישראלית. לאחר מכן, על רקע מהלך הצליחה הישראלי, ביקש שאזלי להסיג כוחות לצד המערבי של התעלה כדי לעצור את מהלך ההבקעה, אך סאדאת ועלי התנגדו בכל תוקף לכל תנועה שכזו [11].

נראה, שניתן לנתח את המחלוקת בין שאזלי לדרג המדיני על רקע הבנת השוני בתפיסת מטרות המלחמה בין הדרגים. בעוד שאזלי מבטא בוויכוח זה את ההגיון הצבאי, התובע מענה ראוי והקצאת עתודה אל מול האפשרויות שניצבות בפני ישראל, נראה כי סאדאת היטיב להבין את ההגיון המדיני שמאחורי תוכנית המלחמה. הימנעותו של סאדאת מאישור נסיגת כוח מצרי כלשהו מן הצד המזרחי של התעלה תאמה את הבנתו (המשותפת עם עלי) כפי שהוא מנסח אותה. נראה שלדידו, על מנת לערער על תורת הביטחון הישראלית, כדי לשנות את מצבו המדיני בצורה שתאפשר את החזרת סיני ואף יותר מכך, עליו להשיג דריסת רגל משמעותית מעבר לתעלה, גם במחיר של הפסדים צבאיים מרחיקי לכת [12].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Joseph A. Kechichian, Commander who stuck to his guns, אתר Gulf News ‏, 13 ביוני 2008
  2. ^ אברהם אדן, על שתי גדות הסואץ, הוצאת עידנים, 1979, עמ' 168
  3. ^ דני אשר, "פרידה מגנרל מצרי", מעריב, 23.2.2011
  4. ^ דני אשר, "פרידה מגנרל מצרי", מעריב, 23.2.2011
  5. ^ סעד אלדין אלשאזלי, חציית התעלה (מערכות: 1987) עמ' 218
  6. ^ שם, עמ' 220
  7. ^ שם, עמ' 178, וכן עמ' 193-194
  8. ^ דני אשר, "פרידה מגנרל מצרי", מעריב, 23.2.2011
  9. ^ Joseph A. Kechichian, Commander who stuck to his guns, אתר Gulf News ‏, 13 ביוני 2008
  10. ^ שם, עמ' 176
  11. ^ שם, עמ' 186
  12. ^ אנוואר אלסאדאת, סיפור חיי, (ידיעות אחרונות: 1978), עמ' 250