סעיפי האמונה של המתודיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרוטסטנטיות
מרטין לותר, אבי הרפורמציה
זרמים פרוטסטנטיים:

אישים בפרוטסטנטיות:

סעיפי האמונה (Articles Of Religion) הינם הצהרות דוקטריניות של מתודיזם אמריקני, שעובדו על ידי ג'ון וסלי מ-39 הסעיפים האנגליקנים. סעיפי האמונה אומצו בוועידה הכללית של הכנסייה המתודיסטית האפיסקופלית בחג המולד של 1784. חלק מהסעיפים נועדו בבירור להבדיל בין אמונתם של המתודיסטים (והאנגליקנים) מהאמונה הקתולית, כך למשל סעיף 15, השולל את התפילה בלטינית (כפי שנוהגים הקתולים) או סעיף 21 המתיר לכמרים המתודיסטים להינשא.
הסעיפים מצויים בפסקה 103 של "ספר המשמעת" של ה"מתודיסטים המאוחדים", ותוכנם נותר כמעט ללא שינוי מאז אימוצם (למעט שני סעיפים שהתווספו בשנים מאוחרות יותר).

סעיף I - האמונה בשילוש הקדוש
ישנו רק אל אמיתי אחד, נצחי, ללא גוף או חלקי, בעל כוח אין סופי, חוכמה וטוב; הוא היוצר והמשמר של כל הדברים, אלו שנראים לעין ואלו שאינם. ובאיחוד האלוהות ישנם שלושה גופים, של ישות אחת, כוח ונצחיות - האב, הבן, ורוח הקודש.

סעיף II - אודות מילתו (של האב), או של בנו של אלוהים, שנברא כאדם
הבן, שהוא דברו של האב, האל הנצחי, הוא ישות אחת עם אביו, ולקח את דמותו של האדם ברחמה של הבתולה המבורכת; כך ששני יצורים מושלמים אלו, כלומר, האלוהות והאנושיות חוברו יחדיו באדם אחד, כדי שלא ייפרדו לעולם. ישו הוא אחד, אנושי מאוד, ואלוהי מאוד, סבל באמת, נצלב, נהרג ונקבר, כדי לעשות שלום ביננו לאביו, ובכדי להיות קורבן, לא רק בגלל אשמה מקורית, אלא בגלל חטאים אמיתיים של האנושות.

סעיף III - אודות תחייתו של ישו
ישו אכן חזר לתחייה מהמתים, בגופו הקודם, עם כל הדברים המראים על שלמות הטבע האנושי, לאחר מכן הוא התרומם לגן עדן, ושם הוא יושב כיום עד שיחזור וישפוט את כל בני האדם ביום האחרון.

סעיף IV - אודות רוח הקודש
רוח הקודש שנמשכת מהאב והבן, הינו (הרוח) אחד בישותו, תפארתו ותהילתו עם האב והבן, האל הנצחי ביותר.

סעיף V - אודות האם הכתבים הקדושים מספקים לגאולת האדם
הכתב הקדוש מכיל את כל הנחוץ לגאולת (האדם); מכאן, שכל מה שלא כתוב בהם, לא ניתן להוכחה, ולא יידרש כי אדם יאמין בו, והוא (הכתב הנוסף) לא יהיה נחוץ לצורך גאולת (האדם). בשם הכתבים הקדושים, אנו אכן מבינים כי הספרים של הברית הישנה (התנ"ך) והחדשה, אשר בסמכותם מעולם לא הוטל ספק בכנסייה. שמות הספרים הם: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים, יהושע, שופטים, מגילת רות, שמואל, מלכים, דברי הימים, עזרא, נחמיה, מגילת אסתר, איוב, תהלים, משלי, קהלת, שיר השירים, ארבעה נביאים אחרונים, תרי עשר הנביאים וכל ספרי הברית החדשה.
(סעיף זה נועד לסתור מספר צווים והצהרות של הכנסייה הקתולית, שטענה כי ידיעתם של הספרים החיצוניים, נחוצה לגאולתו של האדם).

סעיף VI - אודות הברית הישנה (התנ"ך)
הברית הישנה אינה סותרת את החדשה; בברית הישנה והחדשה חיים נצחיים מובטחים לאנושות על ידי ישו, שהוא רק מתווך בין האל לאדם, בהיותו אל ואדם. אין לשמוע לאלו הבודים כי האבות הישנים (אלו שבתנ"ך) היו מעוניינים רק בהבטחות זמניות (כלומר ברית רק עם העם הנבחר - היהודים, ולא עם שאר האנושות). החוקים שניתנו למשה מידי אלוהים אינם חלים על הנוצרים, כך שגם המצוות החברתיות אינן חייבות להתבצע בכל קהילה; למרות כל זאת, אף נוצרי אינו פטור מקיום עשרת הדיברות, שאנו קוראים להן מוסריות.

סעיף VII - אודות החטא הקדמון ולידתו
החטא הקדמון אינו של אדם (על שאכל מעץ הדת ועל שחשק בחווה) (כפי שהפלגיאנים טוענים לשווא - כך במקור), אלא זוהי השחיתות שבטבעו של כל אדם, שכמובן טבועה בו - כיוצא חלציו של אדם. מאחר שהאדם התרחק רבות מיושרו המקורי, ונוטה בטבעו לרוע.

סעיף VIII - אודות הבחירה החופשית
מצבו של האדם, לאחר נפילתו של אדם (החטא הקדמון), הוא כזה כי הוא אינו יכול להכין את עצמו, מטבעו וכוחו שלו, לאמונה ולקריאה לאלוהים. לפיכך, אין בטבענו כוח לעשות דברים טובים, נעימים וקבילים לאלוהים, מבלי חסדו של האל, שדרך ישו עוזר לנו לבחור בצורה טובה.

סעיף IX - אודות הצדקתו של האדם
אנו נחשבים צדיקים בפני אלוהים, רק בזכותו של האלוהים, ומושיענו ישו המשיח, על ידי אמונה, ולא בגלל מעשינו או כי אנו ראויים לכך. לפיכך, אנו מקבלים הצדקתו מאמונה בלבד (רמיזה השוללת את התפיסה הקתולית, כי יש צורך להתוודות בפני כומר על חטא שבוצע, כדי שיכופר. הפרוטסטנטים טוענים כי אמונה בישו וחרטה מספקות). זוהי התפיסה המיטיבה ביותר, והיא מלאת נחמה.

סעיף X - אודות מעשים טובות
אם כי מעשים טובים, שהינם פירות של אמונה, ובאים לאחר ההצדקה (בשל אמונה בשילוש הקדוש), אינם יכולים לכפר על חטאינו, ואיננו יכולים מפאתם לשאת את חומרת שפיטתו של אלוהים. (שלילה של התפיסה הקתולית, כי מעשים טובים/ תפילות יכולים לכפר על חטאים). למרות זאת, הם (המעשים הטובים) נעימים ומקובלים בפני אלוהים וישו, ונובעים מאמונה אמיתית וחזקה - כך שניתן יהיה להבחין באמונה חזקה - העץ, על פי פירותיו (המעשים הטובים).

סעיף XI - אודות עשייה מעבר לנדרש
עבודה התנדבותית - מעל ומעבר להוראותיו של אלוהים - אשר נקראות עשייה מעבר לנדרש, אינן יכולות להיעשות ללא יהירות וכפירה. על ידיהם (העבודות ההתנדבותיות) מראים בני האדם כי אינם פועלים רק על פי ציוויו של אלוהים, כפי שהם מוכרחים לעשות, אלא שהם עושים למענו יותר משהם מוכרחים. הואיל וישו טוען בפשטות: כאשר עשית את כל מה שצווית לעשות, אמור, אנו משרתים שלא למטרת רווח.

סעיף XII - אודות חטא לאחר ההצדקה
לא כל חטא שבוצע לאחד ההצדקה (בשל אמונה בשילוש הקדוש), הינו חטא כנגד רוח הקודש, ואינו נסלח (ואילו חטא כלפי רוח הקודש, שהוא שלילה של אלוהים כאל האמיתי, הינו בלתי נסלח - והחוטא יאבד את גאולתו ויגיע לגיהנום). מאחר שמתנת החרטה ניתנת גם לאלו שחטאו לאחר ההצדקה. לאחר שהאמנו ברוח הקודש, אנו יכולים לסטות מדרכינו ולהיכשל בחטא, ובחסדו של האל, להתרומם שוב ולתקן את חיינו. לכן, יש לגנות את אלו הטוענים כי אין לחטוא על פני האדמה(מאחר שזה לא אפשרי); יש גם לסלוח לאלו שמתחרטים באמת (על חטאיהם).
(סעיף זה שולל את התפיסה הקלוויניסטית[1], הטוענת כי אדם שהאמין בישו, ו"נגאל", לא יכול לאבד את גאולתו, גם אם יפסיק להאמין).

סעיף XIII - אודות הכנסייה
כנסייה הנראית לעין של ישו הינה הקהילה של אנשים מאמינים, אשר בה מטיפים את דבריו של האל, והטקסים מנוהלים על פי חוקיו של ישו.
(גם סעיף זה, נועד לשלול את האמונה הקתולית, הטוענת כי הכנסייה האמיתית היחידה, הינה זו הקתולית. ההתייחסות לטקסים, גם כן שוללת את חמשת טקסי הפולחן הנוספים של הכנסייה הקתולית, מעבר להטבלה ו"הארוחה של האל").

סעיף XIV - אודות גיהנום
הדוקטרינה של הכנסייה הרומית - קתולית אודות הגיהנום, מחילה, סגידה, הערצה ודימויים של מזכרות, ותפילה לקדושים (נוצרים, שאינם בשילוש הקדוש) הינם דברים לא מציאותיים, שהומצאו לשווא, אינם מופיעים בכתבים, וסותרים את דבר האל.
(הפרוטסטנטים שוללים את התפיסה הקתולית, בנוגע לגיהנום, בה בני אדם, שביצעו חטאים בני מחילה, נענשים בגיהנום לתקופה לא מוגבלת, במהלכה אלוהים הופך את האדם לצדיק מוחלט; לאחר מכן נשמתו עוברת לגן עדן - ועל כן, התפילות במיסות על נשמות המתים, מבקשות מאלוהים לקצר את זמן שהותה של נשמת המת בגיהנום. בנוסף, בסעיף זה ישנה שלילה למנהג קתוליים נוסף של סגידה לאיקונות ותמונות; יש לציין, כי הקתולים מכחישים שהם סוגדים לדימויים).

סעיף XV - אודות דיבור לקהילה בשפה שיבינו
זוהי סתירה של דבר האל, ומנהג של כנסיות פרימיטיביות, לנהל תפילה או טקסים בכנסייה, בשפה שאינה מובנת לציבור.
(כפי שצויין, עד 1965, התפילות והטקסים בכנסייה הקתולית נערכו רק בלטינית, שציבור המאמינים לא הבין).

סעיף XVI - אודות הטקסים הפולחניים
טקסים שציווה עלינו ישו, אינם רק סמלים או אותות לאמונת הנוצרים, אלא הם גם סימנים של חסד, של יחסו הטוב כלפינו, ואת מעשיו הבלתי נראים כלפינו, והוא לא רק מאיץ, אלא גם מחזק ומאמת את אמונתו בו. ישנם שני טקסים שצווינו על ידי ישו ואלוהים בכתבים: אלו הם ההטבלה, ו"סעודת האדון" (אכילת לחם הקודש, ושתיית יין).[2] הכנסה בדת הנצרות, סיגוף, פקודות, נישואין והתלהבות קיצונית (בעת תפילה) - חמשת הדברים הנחשבים לטקסים פולחניים (בכנסייה הקתולית) מקורם אינו בכתובים; חלקם נובעים מסטייה מדרכם של שנים עשר שליחיו של ישו, וחלקם דרכי חיים המותרים בכתובים, אך אינם קרובים ברמתם להטבלה ולארוחה של האל, מאחר שהם אינם סימנים או טקסים שצוו מהאל. ישו לא ציווה את הטקסים כדי שנתבונן בהם[3]או כדי שנבצעם; אך אנו יכולים לעשות בהם שימוש (הפרוטסטנטים מפחיתים בחשיבות הטקסים, בניגוד לקתולים, הטוענים כי השתתפות בהם נחוצה לגאולת נשמתו של המאמין). בקבלנו אותם, יש להם השפעה טובה; אך אלו שמקבלים אותו באופן שאינו ראוי, זוכים לגינוי, כפי שאמר פאולוס הקדוש (קורינתיים פרק 11, פס' 29)

סעיף XVII - אודות ההטבלה
ההטבלה אינה רק סימן המבדיל בין הנוצרים לאלו שאינם מוטבלים; זהו גם סימן של תחייה מחדש ולידה מחודשת. יש להמשיך ולהטביל תינוקות לכנסייה. (מספר קהילות נוצריות מטבילות אך ורק מאמינים בוגרים, שהחליטו מרצונם החופשי להיטבל, המתודיסטים מאמינים כי הטבלת תינוקות מהווה סימן להפחת רוח האלוהים באדם).

סעיף XVIII - אודות סעודת האדון
"סעודת האדון" אינו רק סימן לאהבה שצריכים לחייבים הנוצרים לחוש זה כלפי זה, אלא זהו סימן לכפרתנו על ידי מותו של ישו; עד כדי כך שמי שמבצע את הטקס בצדק, בהגינות ובאמונה, הוא לוקח חלק מגופו של ישו; כך גם עם כוס מקודשת, שהיא דמו של ישו. הטרנסובסטנציאציה (המרה), או (האמונה על) שינוי חומר הלחם והיין של הארוחה (לחלק מגופו של ישו או דמו), לא ניתן להוכחה בכתבי הקודש, ולא תואם את המילים הפשוטות של הכתבים, ולפיכך גרם לאמונות טפלות רבות. גופו של ישו ניתן, נלקח ונאכל בארוחה, רק בצורה רוחנית. גופו של ישו מתקבל ונאכל דרך האמונה.
טקס סעודת האדון נשמר, בוצע, ונסגד לא בשל הוראתו של ישו.

סעיף XIX - אודות שני החלקים
כוסו של האל (היין המבורך) צריכה להינתן גם לאנשים פשוטים (בניגוד למסורות בכנסיות אחרות, ובהן הקתולית שבעבר נתנו את היין רק לכמרים); מאחר ששניהם חלקים בסעודת האדון, על פי הוראתו של ישו צריכה להינתן לכל הנוצרים.

סעיף XX - אודות קורבנו האחד של ישו, שהסתיים על הצלב
קורבנו של ישו, מאז שנעשה, הינו הכפרה השלמה, ריצוי וסיפוק בעבור כל חטאיהם של כל אנשי העולם, אלו שבעבר ובהווה; אין כפרה אחרת על חטאים, מלבד זה. מיסות המוניות, בהן נאמר כי הכומר מציע את ישו לחיים ולמתים למחילה של כאב או אשמה, הינם דברי כפירה ורמאות מסוכנת.
(תקיפה חריפה על מנהג המיסה הקתולי, בו נערך "הקרבה מחדש" של ישו, הנחוצה לכפרה על חטאיהם של הנוכחים בטקס. הפרוטסטנטים טוענים כי מדובר הקתולים "מייהדים" את הטקסים הנוצרים, בשל הצורך בקורבן, וביצוע הטקס דרך כוהן דת).

סעיף XXI - אודות נישואיהם של כמרים
הכמרים של ישו אינם מחויבים, על פי חוקו של אלוהים, לנדור לחיי רווקות או לוותר על נישואים; לפיכך, כמרים רשאים להינשא, כמו כל הנוצרים האחרים, על פי החלטתם האישית.
(הקתולים אסרו על נישואים (וחיי אישות) בקרב הכמורה, לאור השחיתות שפשתה בכנסייה בימי הביניים, בהם הכמרים "הורישו" את המחוזות (בישופיות) עליהן היו אחראים לבניהם. הפרוטסטנטים טוענים כי הדרישה לא מעוגנת בכתבים ועל כן הכמרים רשאיים להינשא).

סעיף XXII - אודות המנהגים והטקסים בכנסיות
אין צורך כי המנהגים והטקסים יהיו זהים בכל המקומות (הכנסיות); מאחר שהם תמיד היו שונים זה מזה, ויכולים להשתנות בהתאם למדינות, זמנים או מנהגים אנושיים שונים, אולם אסור להם לסתור את דבר האל. יש לגנות את מי שבשיפוטו האישי, באופן חופשי ובכוונה מפר את המנהגים והטקסים של הכנסייה אליה משתייך, (בתנאי ו) מנהגיי הכנסייה אינם סותרים את דברי האל. יש לגנות זאת כדי שאחרים יחששו לעשות כמוהו - כאדם שפגע בסדר הכללי של הכנסייה וערער את מצפונם של אחיו החלשים לכנסייה.
כל כנסייה יכולה לחדש, לשנות או לבטל מנהגים וטקסים, כדי לחזק את אמונתם של החברים בה.

סעיף XXIII - אודות שליטיה של ארצות הברית
הנשיא, הקונגרס, האסיפות הכלליות, המושלים, הוועדות המדינתיות ונציגי העם הינם השליטים של ארצות הברית, בהתאם להפרדה בין דת למדינה כמפורט בחוקת ארצות הברית, ולחוקת המדינות המרכיבות את ארצות הברית. המדינות הנפרדות הינן ריבוניות ועצמאיות, ולא צריכות להיות כפופות לסמכות זרה (רמיזה לקתוליות, בה לוותיקן - ישות זרה, ישנה סמכות דתית על הנוצרים).

סעיף XXIV - אודות רכושם של הנוצרים
עושרם ורכושם של הנוצרים אינו שייך לכלל, כפי שחלק מתפארים לשווא. למרות זאת, כל אדם חייב לתת מרכושו, בהתאם ליכולתו לעניים.

סעיף XXV - אודות שבועה של אדם נוצרי
ביודענו כי שבועה מיותרת, וזו שנעשית במהרה אסורה בנצרות על ידי אלוהים, ישו המשיח ושליחו ג'יימס (יעקב בן-זַבדַי), בראייתנו הדת הנוצרית מאפשרת לנוצרי להישבע בפני שופט במקרה הצורך, למטרת אמונה וצדקה, על כן זה יעשה, בהתאם ללימודיו של הנביא, בצדק, בשיקול דעת ואמת.

סעיף XXVI - אודות ההתקדשות
(סעיף זה הוסף ב-1939, בכינוס הוועידה המאוחדת)
התקדשות הינה חידוש רוחנו עם רוח הקודש, המתקבל דרך אמונה בישו המשיח, שדם הכפרה שלו מנקה את כל החטאים. מאחר שאיננו נגאלים רק מתחושת החרטה של החטא, אלא נשטפים מזיהומו, ניצלים מכוחו; ומתאפשר לנו, באמצעות חסדו, לאהוב את אלוהים בליבנו ולקיים את מצוותיו הקדושות חפים מפשע.

סעיף XXVII - אודות חובתם של הנוצרים כלפי השלטון האזרחי
(סעיף זה גם הוסף ב-1939, בכינוס הוועידה המאוחדת)
זוהי חובתם של כל הנוצרים, ובייחוד של כל הכמרים הנוצרים, לקיים ולהישמע לחוקים ולפקודות של הממשל או הסמכות העליונה במדינה בה הם אזרחים או נתינים, ולהשתמש בכל האמצעים כדי לעודד ולחייב צייתנות לשלטון ההוא.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סעיף זה, מראה את אחד מההבדלים המשמעותיים בין המתודיסטים לפורטסטנטים אחרים
  2. ^ כפי שעשו תלמידיו של ישו בארוחה האחרונה - בה הוא חילק מצה ואמר לתלמידיו :"קחו ואכלו, זהו גופי" ושתה יין ונתן לאחרים וקבע: "שתו ממנה כלכם כי זהו דמי דם הברית החדשה" [מתי פרק 26 פס' 27-29 | קורינתיים, פרק 11, פס' 24-25]).
  3. ^ התייחסות למנהג הקתולי, בטקס "סעודת האדון", בו לחם הקודש, לאחר שנאמרה עליו ברכה, וכוס היין המבורכת, מורמות מעל ציבור המאמינים. הכומר מכריז כי הלחם והיין הפכו באופן פיזי לגופו של ישו ולדמו (טראנסובסטציה) וציבור המאמינים קד בפני הלחם והגביע. הפרוטסטנטים מתייחסים לטקס זה כאל עבודת אלילים)