ספטון דלמר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספטון דלמר בשנת 1958

ספטון דלמר (אנגלית: Sefton Delmer;‏ 24 במאי 19044 בספטמבר 1979) היה עיתונאי בריטי שהפעיל בימי מלחמת העולם השנייה שידורי "תעמולה שחורה" לגרמניה הנאצית.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דניס ספטון דלמר נולד בגרמניה בשנת 1904. אביו היה אוסטרלי ששימש כפרופסור לשפה וספרות אנגלית באוניברסיטת ברלין והוא עצמו למד בגימנסיה בברלין. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בהיותו כבן עשר, הוחזקו ספטון דלמר ובני משפחתו במחנה מעצר גרמני כנתיני מדינת אויב. במסגרת חילופי שבויים הוחזרו לאנגליה בשנת 1917. דלמר למד באוניברסיטת אוקספורד והוענק לו תואר בשפות מודרניות.

עיתונאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום לימודיו החל דלמר לפעול כעיתונאי עצמאי. באמצע שנות העשרים קיבל משרת עיתונאי ברשת העיתונים של איל העיתונות הלורד ביברברוק [1] ונתמנה לראש הנציגות של ה"דיילי אקספרס" בברלין. כעבור שנים אחדות, כאשר הנאצים היו בדרכם לכבוש את השלטון, הצליח דלמר להתיידד עם ראש האס אה ארנסט רהם, ודרכו הצליח להגיע לעריכת ראיון עם אדולף היטלר. דלמר התלווה אל היטלר, ואף טס עמו במטוסו הפרטי, במהלך מסע הבחירות הגורלי של 1932. זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון, ב-27 בפברואר 1933, התחולל האירוע של שריפת הרייכסטאג. דלמר היה כתב החוץ היחיד שהצטרף להיטלר בעת שהלה ערך סיור ברייכסטאג הבוער. קשריו אלו עוררו חשד בבריטניה כי דלמר פועל בשירות הנאצים, ואילו הנאצים חשדו בו כי הוא סוכן חשאי בריטי.

לאחר ליל הסכינים הארוכות, ב-30 ביוני 1934, כאשר היטלר חיסל את צמרת האס אה, וציווה לפרסם כי נהרגו 46 אנשים, דלמר פרסם בעיתונו כי מניין ההרוגים היה למעלה מכפליים מכך ומנה רשימה של 108 נרצחים. הדבר עורר את זעמו של היטלר, והוא ציווה לגרש את דלמר מגרמניה.

שליחותו הבאה של דלמר הייתה כראש הנציגות של הדיילי אקספרס בפריז. בפרוץ מלחמת האזרחים הספרדית יצא לספרד לסקרה. הוא הגיע לקו האש, פעם מצדו הרפובליקני ופעם מצדו הפשיסטי. דלמר הצליח להיחלץ ממדריד הנצורה ולהגיע להולנד כדי לסקר את טקס נישואיו של ידידו הנסיך ברנארד עם יוליאנה מלכת הולנד ב-7 בינואר 1937.

בשנות השלום האחרונות שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ערך דלמר מסעות באוסטריה, צ'כוסלובקיה, איטליה וברית המועצות. בפרוץ המלחמה שהה בוורשה והצליח לצאת מפולין יחד עם נציגי הסגל הדיפלומטי. לפני צאתו הצליח לחלץ מוורשה את ידידו העיתונאי היהודי נתן גורדוס בצרפו אותו לשיירה של עיתונאים בריטים שעזבו את פולין לעבר הגבול הרומני. משם הגיע גורדוס באותה שנה לארץ ישראל והפך לעיתונאי ולנציג סוכנות הידיעות הצרפתית בארץ.

שליחותו הבאה של דלמר הייתה כראש הנציגות של הדיילי אקספרס בפריז. בעת פריצת הגרמנים לצרפת ולארצות השפלה במאי 1940 היה דלמר בפריז. ביום נפילת פריז, ב-14 ביוני 1940, הצליח להתחמק מהעיר. לקראת השלמת כיבושה של צרפת, ב-19 ביולי 1940, פנה היטלר, בנאום ברייכסטאג, בקריאה לבריטניה לכונן עמו שלום. נאומו היה מלא בכזבים ובעלבונות אישיים לווינסטון צ'רצ'יל, והוא ניסה לתקוע טריז בין העם הבריטי להנהגתו. עיקרו היה במילים:

"בשעה זו אני מרגיש כי חובתי בפני מצפוני לפנות עוד פעם לתבונה ואל השכל הישר בבריטניה כבמקומות אחרים. רואה אני את עצמי רשאי לפנות פנייה זו כיוון שאני אינני מנוצח המבקש חסדים אלא מנצח המדבר בשם התבונה. אין אני רואה סיבה מדוע צריכה מלחמה זו להמשך."

באותו יום עצמו התקיים שידור הבכורה של דלמר כפרשן הבי בי סי בשפה הגרמנית. שעה אחת לאחר קריאתו של היטלר לבריטניה השיב דלמר בשידורו במענה תקיף ובשפה בוטה ושלל את הצעתו. שר החוץ האיטלקי, הרוזן גליאצו צ'אנו, והעיתונאי האמריקאי ויליאם שיירר שהיו באותו יום בברלין, סיפרו לימים על האכזבה הרבה שגרמה תשובה זו להיטלר ולהנהגה הנאצית. ברחבי העולם התקבלו דבריו של דלמר כתשובתה הרשמית של ממשלת בריטניה. בפרלמנט הבריטי הוגשה שאילתה על ידי אחד הצירים האומרת: "איך קרה הדבר כי איש נטול חשיבות הורשה להשיב להיטלר על פנייתו?". צ'רצ'יל הכריז, כעבור זמן, כי דחייה מידית וחפוזה זו של הצעת השלום של היטלר נעשתה "על ידי הבי בי סי, ללא כל עידוד מצד ממשלת הוד מלכותו, ברגע שנשמע נאומו של היטלר ברדיו".

לאחר שגישושי השלום שלו נדחו היה בכוונת היטלר לכבוש את בריטניה. המבצע שתוכנן לשם כך נקרא בשם הקוד מבצע ארי-הים. המבצע לא יצא אל הפועל בשל ההתנגדות הנחרצת של העם הבריטי בהנהגתו של וינסטון צ'רצ'יל ונדחה סופית לאחר הניצחון הבריטי בקרב על בריטניה. בשלבי התכנון של המבצע הכינו הנאצים רשימה שנקראה "רשימת החיפוש המיוחדת בריטניה הגדולה" (בגרמנית: Sonderfahndungsliste G.B). הרשימה נתגלתה לאחר המלחמה וניתן לה הכינוי "הספר השחור". הרשימה כללה את שמותיהם של 2,820 אישים בבריטניה שעל הגסטפו היה לכלוא אותם מיד עם כיבושה של בריטניה. ברשימה נכללו וינסטון צ'רצ'יל וחברי ממשלתו, מדינאים נודעים מכל המפלגות, המוציאים לאור של עיתוני בריטניה, עורכיהם וכתביהם, סופרים, מדענים ואישים זרים שהיו באותה עת בבריטניה ובהם חיים ויצמן. ספטון דלמר זכה לכבוד להיות האיש ה-33 ברשימה.

"גוסטב זיגפריד אחת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה עת הצטרף דלמר לשירות החשאי הבריטי, במשכורת זעומה - כשליש משכרו בעיתונות. תפקידו בשירות היה לשדר שידורי "תעמולה שחורה" לגרמניה בשפה הגרמנית. "תעמולה שחורה" היא תעמולה המופנית בשידור או בכתב אל האויב או אל הצד שכנגד בסכסוך, המוגשת כאילו מקורה לכאורה הוא פנימי, מן הצד האחר עצמו, מכוחותיו המזוינים או ממתנגדי המשטר של אותו צד. לדעתו של דלמר החטיאו שידורי הבי בי סי בגרמנית את מטרתם. היו אלה שידורים שמתחו ביקורת עניינית על היטלר. דלמר ביסס את שידורי התעמולה השחורה שלו על יסוד פסוק ששמע מפי היטלר "בכל אדם טמון אי שם כלב מנוול". דלמר החליט לפנות אל הכלב המנוול הזה בשם הפטריוטיזם הגרמני, כדי לתת הצדקה לשומעיו בגרמניה להתנגד להיטלר, מתוך מניעים אנוכיים של רצון לחיות ולהישרד, כי מעשיו של היטלר מסכנים את העם הגרמני. לשם כך שידר דלמר את שידוריו לכאורה מתחנה שנקראה בשם Gustav Siegfried Eins - "גוסטב זיגפריד אחת" [2]. בראש התחנה עמד לכאורה אדם שכונה בתואר "הבוס" ("Der Chef” - כינוי בו כונה היטלר עצמו על ידי אנשי חוג מקורביו הפנימי). השידורים נפתחו תמיד במילים "כאן מדבר הבוס". השידורים נשאו אופי של שידורים לא רשמיים, ונועדו לטעת בלב המאזינים את ההרגשה כי הם מאזינים לדברים שלא נועדו להם כלל, אלא כי עלו במקרה על גל בלתי רשמי. דברי התחנה שודרו בעגה צבאית, או בלשון הגידופים של הצי. למאזין הוקנה הרושם כאילו הוא טועם מן הפרי האסור ומאזין לידיעות פנימיות שמעביר קצין בכיר כלשהו לפיקודיו, כדי להזהירם כפטריוט גרמני מפני הנעשה במפלגה הנאצית ובצמרת השלטון. השידורים דיברו על השחיתות והשערוריות בצמרת הנאצית, תיאור הערים ההרוסות מהפצצות האוויר בעורף הגרמני. בסיום כל שידור ניתנה פרשנות על המצב הצבאי והמדיני.

שידור הבכורה של התחנה היה ב-23 במאי 1941 ובו דובר על טיסתו של רודולף הס לבריטניה. השידור הזהיר את שומעיו מפני מה שכינה "השקר שמפיצים מלחכי פנכה במטהו של הפיהרר", כאילו טס הס לבריטניה בשליחות מטעם היטלר עצמו. הוא שיכנע את שומעיו כי הפיהרר לא היה מתיר את טיסתו של הס, המכיר את כל תוכניות הקרב וההתקפה של המטה הכללי, אל מחוץ לגבולות גרמניה. מטרת השידור הייתה להסיר מהיטלר, באוזני המאזינים, כל כוונה לעשיית שלום.

ידיעות שהפיץ דלמר על המתיחות הגוברת בין הצבא והמפלגה הנאצית, הדאיגו את משרד החוץ הבריטי, שחשש כי ידיעות אלה יחזקו את ידי הבדלנים האמריקאים בהתנגדותם לכניסת ארצות הברית למלחמה ויאפשר להם לטעון כי הצבא הגרמני עצמו ישליט סדר בגרמניה ויגבר על היטלר והמפלגה הנאצית. הוטל על דיוויד בואס ליון [3], אחיה של אליזבת, המלכה האם, שהיה הנציג של שירותי הביון הבריטים בארצות הברית, לגלות לנשיא רוזוולט מהו המקור האמיתי של הידיעות הללו.

בהמשך נקט דלמר באמצעים קיצוניים יותר והשתמש בפורנוגרפיה ככלי נשק. בעת שהיה כתב חוץ שסיקר את החזית בצרפת בסוף שנת 1939, נתקל דלמר בשימוש שעשו הגרמנים בתעמולה פורנוגרפית. הם הטילו אל עבר הצד הצרפתי של החזית עלונים ובהם ציורי יחסי מין בתנוחות בוטות, של חיילים בריטים עם נשים צרפתיות, כשהכיתוב כוון אל החיילים הצרפתים ואמר כי בזמן שהם נלחמים בחזית בני בריתם הבריטים הוללים עם נשותיהם. במאמר שפרסם דלמר לימים במוסף הספרותי של הטיימס, תחת הכותרת "הפורנוגרף של הוד מלכותו" (H.M.G.’s Secret Pornographer) סיפר דלמר כי במסגרת מסע התעמולה השחורה שלו, בימי המלחמה, החליט להשיב לגרמנים באותה מטבע. למרות לחץ מצד אנשי הצוות שלו לא הרבה דלמר לפעול בתחום זה. רק שני עלונים הוציאה מחלקתו. באחד מהם נראה פועל זר, מאלו שהובאו לעבודות כפייה בגרמניה, כהה שער וכהה עור מקיים יחסים עם גרמנייה בלונדינית. על השני הודפסו, על גבי תפריט של ארוחת פאר של פעילי המפלגה הנאצית, עיטורים של הפעילים מתהוללים באורגיה. העלון השלישי היה בהכנה אך לא הודפס בשל התנגדות של קולונל שראה את הסקיצות ודרש שלא להדפיסן.

בשידוריו שילב דלמר גם ידיעות בנושאי ההתנהגות המינית של פעילי המפלגה הנאצית. ידיעה אחת הייתה אודות פעיל של הנוער ההיטלראי שנתפס מנצל מינית את בתו בת השתים עשרה של חייל. ידיעה אחרת סיפרה על פעיל מפלגה שתפקידו היה לפנות ילדים מערי גרמניה המופצצות, שהועבר מתפקידו בשל 67 מקרים של ניצול ילדות. דיפלומטים אמריקאים ששירתו בברלין קודם להצטרפות ארצם למלחמה מסרו כי האופי המיני של השידורים הוא שמשך אליהם את המאזינים בגרמניה.

גלוית דואר שעליה תמונתו של היטלר זויפה כך שהפיהרר נראה בה אוחז באבר מינו החשוף הנראה כנימול. הדבר נועד להזין את השמועות בדבר מוצאו היהודי של היטלר. מתחת לתמונה הופיע הכיתוב "במה שיש לנו אנו אוחזים איתן", השאוב מנאום שנשא היטלר במינכן ב-1942. כאשר נודע לסטפורד קריפס, איש השמאל הבריטי שכיהן בימי מלחמת העולם השנייה כשגריר בריטניה בברית המועצות, מי הוא העומד מאחורי התחנה, הוא כתב לשר החוץ אנתוני אידן "אם זהו סוג הדברים הנדרש כדי לנצח במלחמה, הייתי מעדיף להפסיד". לעומת זאת מי שעמד בראש ה-PWE "מינהלת המלחמה הפוליטית" [4] האחראית לתעמולה השחורה, שדלמר היה כפוף לה, הגן על השידורים בצורך "להגיע אל הסדיסט שבנפש הגרמנית".

סדרה של שידורים עסקה בתועלת האישית שמפיקים ראשי המפלגה הנאצית מהמשק המלחמתי. בשידורים אחרים ניתנו למאזינים עצות איך לרכוש מוצרי הלבשה בזול, לספסר בהם ולהתעשר בקלות. מטרת שידורים אלה הייתה לפגוע בכלכלה הגרמנית.

כאשר נודע לדלמר כי שגריר איטליה בברלין, דינו אלפירי, [5] נקרא להתייעצויות, הוא ניצל הודעה זו לצורכי התעמולה השחורה וסיפר למאזיניו כי הסיבה האמיתית לשובו של השגריר לארצו הייתה בשל אירוע מביך; קצין גרמני שהגיע במפתיע לביתו מן החזית מצא את אשתו בזרועותיו של השגריר, שלף את אקדחו ואיים להרגו. השגריר כרע על ברכיו וביקש רחמים והקצין הכה אותו מכות נמרצות והשליכו לרחוב.

בסתיו 1943 החליט דלמר, לאחר כ-700 שידורים של "גוסטב זיגפריד אחת", להעביר את שידוריו לתחנה אחרת כביכול. לצורך כך הוא חיסל את הבוס במה שאמור היה להישמע כתפיסתו בידי הגסטפו. בשידור האחרון של התחנה נשמעה יריית אקדח ולאחריה קריאה בגרון ניחר "סוף סוף תפסתי אותך, כלב מנוול". הבימוי היה מושלם, אך לדאבונו של דלמר ארעה תקלה והבוס נהרג פעמיים, כאשר טכנאי התחנה שגה ושידר פעם נוספת קטע זה, ובכך נתערער האימון של המאזינים באותנטיות של התחנה.

"שידור החיילים קאלה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן לא רב לאחר הפסקת שידוריה של "גוסטב זיגפריד אחת" העלה דלמר על גלי האתר תחנה חדשה, "שידור החיילים קאלה [6]" (Soldatensender Calais), ששידרה כביכול מהעיר הצרפתית קאלה שבשטח הכיבוש הגרמני. הסגנון היה הפעם כשל תחנת רדיו גרמנית תקנית. התחנה שידרה חדשות, ידיעות ספורט, קטעי בידור, מוזיקה פופולרית והקלטות מנאומי היטלר. התעמולה הייתה בכך שהתחנה, בין יתר שידוריה שנשמעו כתקניים, שילבה ידיעות שנועדו לפגוע במוראל בגרמניה. אופי השידורים של התחנה היה דומה לזה של שידוריה של שושנת טוקיו.

ב-6 ביוני 1944, יום הנחיתה בנורמנדי, שידרה התחנה שידורים שנועדו לטעת במודיעין הגרמני את הרושם ששטח הנחיתה רחב יותר מזה שהיה בפועל. כאשר קאלה נכבשה על ידי בעלות הברית שינתה התחנה את שמה ל"שידור החיילים מערב" (Soldatensender West). שידורי התחנה הופצו בעלון בכתב שנקרא "חדשות לגייסות" (Nachrichten für die Truppe) שהושלכו ממטוסים מעבר לקווי הגרמנים.

התחנה שידרה ברציפות מ-24 באוקטובר 1943 עד ל-30 באפריל 1945, יום התאבדותו של היטלר. הפסקת השידורים, שלא היה כבר צורך בהם יותר, הייתה פתאומית ללא כל הכרזה רשמית.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המלחמה חזר דלמר לשמש כעיתונאי. הוא קיבל את משרת כתב החוץ הראשי של הדיילי אקספרס. במשך ארבע עשרה שנים, עד לשנת 1959, סיקר לעיתונו כל אירוע חוץ מרכזי בכל מוקד של משבר.

בשנת 1951 הלאים הפרלמנט של איראן, ביוזמת ראש הממשלה מוחמד מוסאדק, את תעשיית הנפט הבריטית באיראן. נוצר משבר בינלאומי שנודע כמשבר אבדאן. חרף לחץ בריטי, כולל אמברגו כלכלי שגרם לקשיים כלכליים, ההלאמה נמשכה. בהמשך המשבר נאלץ מוסאדק ב-1952 לפנות את מקומו לזמן קצר, אך חזר תוך זמן קצר והכריח את השאה מוחמד רזא שאה פהלווי לברוח מאיראן, אך הוא שב ובעזרת ה-CIA חזר והדיח את מוסאדק. בשיאו של המשבר, ב-1951, הגיע דלמר לאיראן על מנת לסקרו. הדבר היה לצנינים בעיני השלטונות. סמוך לחצות באחד הלילות בראשית יוני 1951 הגיעו שני שוטרים למלון בטהרן שבו התאכסן דלמר ושאלו אותו האם הוא מר ספטון והוא השיב בשלילה. בזמן שהשוטרים יצאו לשם עריכת בירור על האיש שהם מחפשים, שלח דלמר מברק למערכת עיתונו בלונדון והודיע כי הגיעו שוטרים לעצרו. המערכת הצליחה להוסיף לעיתון שהיה בשלבי עריכה את הכותרת: "פרס מגרשת את דלמר". בינתיים חזרו השוטרים והמציאו לדלמר צו המורה לו לעזוב את איראן תוך 24 שעות ודלמר נאלץ להמריא לביירות.

בחודש יוני 1956 דיכאו שלטונות פולין הפגנת פועלים שובתים בפוזנן. מהומות פוזנן הגבירו את הדרישה לרפורמות בפולין ובעקבות זאת שוחרר מן הכלא הפולני ולדיסלב גומולקה. הראשון שדיווח על מהומות אלה למערב היה דלמר ששהה אז בפולין.

לאחר שחרור הונגריה מידי הנאצים על ידי הצבא האדום, בתום מלחמת העולם השנייה, הפכה הונגריה לדיקטטורה קומוניסטית ולחלק מן הגוש המזרחי שבהשפעת ברית המועצות. לאחר מותו של סטלין בשנת 1953 החלו שינויים בהנהגה ההונגרית, ולעמדת כוח הגיע הרפורמטור אימרה נאג'. בשנת 1956 התחולל המרד ההונגרי שהיה מרד עממי לשם שחרורה של הונגריה מן ההשפעה הסובייטית. נאג' הכריז על פרישת הונגריה מברית ורשה ועל רפורמות כלכליות וחברתיות. המרד דוכא באכזריות על ידי הצבא הסובייטי, עשרות אלפים נהרגו, ומאות אלפים נמלטו כפליטים. נאג' הוצא להורג. למשך שלושים השנים שלאחר מכן נשלטה הונגריה על ידי הקומוניסטים בחסות ברית המועצות. גם לכאן הגיע ספטון דלמר. ב-23 באוקטובר 1956 הוא הגיע לבודפשט, ותוך זמן קצר צעד בחוצות העיר בהפגנה של אלפי אזרחים. נודע לו כי באותו יום אחר הצהריים תיערך הפגנה ליד השגרירות הפולנית לאות הזדהות עם העם הפולני שהעלה לשלטון את ולדיסלב גומולקה. בהפגנה צעדו סטודנטים ופועלים ובין המפגינים הופצו כרוזים שקראו להוצאת הצבא הסובייטי מהונגריה. החיילים שהיו בסביבה לא פיזרו את ההפגנה, ואחדים מהם הצטרפו למפגינים. ההמון שאג "נאג' לשלטון - ראקושי לדנובה" (מתיאש ראקושי היה ראש הממשלה הסטליניסטי של הונגריה). בהמשך החלו יריות ומנהיגי הקומוניסטים פנו באין ברירה לנאג'. נאג' לא ידע כי מאחורי גבו הזעיקו הקומוניסטים את הצבא הסובייטי. למחרת החלו קרבות רחוב עם השריון הסובייטי. דלמר היה עד לקרבות כשהוא חוסה בצל קירות הבתים. הקרבות ארכו ימים אחדים ונפלו קורבנות רבים בשני הצדדים. ההמון קרא למפקד השריון ההונגרי פאל מאלאטר [7] לעמוד בראש המורדים ולהיות לשר ההגנה. דלמר הצליח לפלס דרכו אל מאלאטר ולהציג לו את השאלה כיצד הפך למנהיג המרד. מאלאטר השיב לו כי היה ממנהיגי הפרטיזנים ההונגרים שלחמו נגד הנאצים וקיבל הדרכתו במוסקבה, וכי ראה במורדים פטריוטים הונגרים הרוצים לחלץ את ארצם מידי הסובייטים, והצטרף אליהם. שפיכות הדמים נמשכה. מאלאטר ניהל משא ומתן עם הסובייטים באמצעות שיחות טלפון עם הקומוניסטים ההונגרים, ודרש את פינוי הצבא הסובייטי מבודפשט. דלמר ראה את השריון הסובייטי מפנה את העיר ופנה להיפגש עם נאג' עצמו. נאג' התחמק מלהשיב לשאלתו האם הוא רואה עצמו מנהיג של הונגריה נייטרליסטית, אך כשיצא למרפסת לשאת דבריו בפני ההמונים הכריז: "הונגריה היא מעתה ואילך מדינה נייטרלית". דלמר נפגש עם נאג' בפעם האחרונה ב-3 בנובמבר 1956. נאג' סיפר לו כי שלח מברק למזכ"ל האו"ם, דאג המרשלד, שבו ביקש את עזרת מועצת הביטחון. לאחר הפגישה יצא דלמר את הונגריה ובהיותו מחוץ למדינה נודע לו כי נאג' ומאלאטר הוצאו להורג.

לאחר הלאמת תעלת סואץ הגיע דלמר למצרים לסקר את המשבר שנוצר בעקבות ההלאמה. ב-1 באוגוסט 1956 ציווה משרד הפנים המצרי על גירושם של דלמר ועיתונאי נוסף ממצרים. דובר המשרד הודיע כי שני הכתבים מסרו לעיתוניהם מידע צבאי העלול לפגוע בביטחון המדינה. כן הואשמו כי ניסו לדלות מידע צבאי ומדיני מפי אזרחים מצרים. בהודעה נאמר כי דלמר גורש כבר ממדינות רבות בעבר. שניהם הובלו תחת משמר משטרתי לנמל התעופה והועלו על מטוס ללונדון. העורך הראשי של הדיילי אקספרס כתב על כך במאמרו בעיתון:

"נכונה הטענה המצרית כי ספטון דלמר גורש כבר ממדינות רבות, אך הוא תמיד גורש ממדינות עליהן השתלטה דיקטטורה. דיקטטורים אינם סובלים את האמת".

בין משבר עולמי למשנהו הצליח דלמר לראיין בפברואר 1956 את סעוד, מלך ערב הסעודית. הוא היה הבריטי הראשון שנכנס לממלכה לאחר ניתוק היחסים בין ערב הסעודית לבריטניה ב-1955 בעקבות הסכסוך על נוה המדבר בוריימי. המלך קיבלו בארמונו ואף נתן לו גלימה מפוארת במתנה.

דלמר וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספטון דלמר היה בארץ ישראל באוקטובר ובנובמבר 1938, בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. בביקורו בארץ נכרך שמו של דלמר במשפטו של ג'ון ויליאם פוקס, הפקיד הראשי במנהלת מחוז יפו, שהואשם בבית המשפט המחוזי בתל אביב כי הדליף לעיתונאים תמורת תשלום את תוכנו של דו"ח ועדת וודהד לפני פרסומו הרשמי של הדו"ח. נטען כי דלמר היה אחד מן העיתונאים האלה, אך הנאשם זוכה בינואר 1939. במאמר שכתב בעיתונו סיפר דלמר כי בביקורו בארץ הוא התרשם מהטרור שהטילו אנשי המופתי חאג' אמין אל-חוסייני על האוכלוסייה הערבית בארץ. דלמר ראיין את אחד מבני משפחת נשאשיבי, המתנגדת למופתי, שאמר לו כי לא ניתן להתנגד למופתי ולהישאר בחיים. באותו מאמר סיפר גם כי מארץ ישראל הגיע ללבנון. הוא מצא כי ביירות מלאה בפליטים ערבים מארץ ישראל, וציין כי הם נסו לא מפני היהודים או הבריטים, אלא מפני הערבים.

שבוע ימים לאחר תחילת מלחמת העצמאות, ב-7 בדצמבר 1947, הגיע דלמר לארץ ישראל. למרות שלא היה עוין את היישוב היהודי ואת הציונות, ראה לנגד עיניו, ראשית לכול, את האינטרס הבריטי ואת המדיניות של רשת עיתוני ביברברוק, שטענו כי המדיניות של השלטונות הבריטים בארץ נוטה לטובת הצד היהודי. בכתבותיו התלונן כי השלטונות נגררו על כורחם לפעול ליישום החלטת החלוקה בשל הצורך לשמור על הסדר בארץ עד לחודש מאי 1948. הוא הצביע על היחס הקשה לערביי שייח' מוניס, שנכלל בהחלטת החלוקה בתחומי המדינה היהודית, מצד הרשויות היהודיות. כן טען כי על הבריטים לחוש לעזרת ערביי העיר העתיקה. בהמשך המלחמה היה דלמר בין החותמים על עצומות תמיכה בפליטים הערבים.

לאחר סיום המלחמה, ב-4 ביולי 1949, שב דלמר למדינת ישראל. הפעם הביע עמדה התומכת במדינה היהודית וגינה את משרד החוץ הבריטי על כי באמצעות שידורי הבי בי סי מקפריסין הוא רוצה להסית את הערבים נגד המדינה.

באוקטובר 1955 הגיע דלמר פעם נוספת לישראל. היה זה בתקופה של מתיחות רבה בגבולות המדינה. לאחר ביקורו בקיבוץ נחל עוז תיאר דלמר בעיתונו את עמידת הגבורה של חברי הקיבוץ ואת אורח חייהם השליו וכתב:

"עתה יש לי רק הערצה למשמעת ולהחלטיות, שבהן מקדמים המתיישבים הישראליים את פעולות הטרור הערביות".

בינואר 1956 ביקר דלמר בממלכת ירדן. בכתבותיו מירדן גילה כי שלטונות הממלכה חשפו תא פרו-מצרי בלגיון הערבי שנועד לבצע פעולות חבלה בישראל. דלמר אף דיווח לקוראיו כי הנספח הצבאי המצרי בירדן גורש מהממלכה לאחר שנודע כי הציע שוחד לקצינים מן הלגיון ולשרים בממשלת ירדן, בניסיון לגרום לסילוקו של גלב פאשה הבריטי מהפיקוד על הלגיון. לאחר ביקורו בירדן הגיע דלמר לביקור של שבוע ימים בישראל.

בראשית ינואר 1962 ערך ערוץ הטלוויזיה של ה-BBC תוכנית בסדרה "אלה הם חייך" (This is Your fife) על ספטון דלמר. מתכונת התוכנית, שגרסה ישראלית שלה בשם "חיים שכאלה" שודרה גם בקול ישראל ובהמשך בערוץ הראשון, היא הזמנתו של אדם ידוע לאולפן באמתלת שווא ואז להפתיעו בהבאתם לאולפן של חברים, ידידים ועמיתים מתחנות חייו השונות, ובאמצעותם לספר את סיפור חייו. לתוכנית הובאו במיוחד מישראל העיתונאי נתן גורדוס ורעייתו, אשר דלמר עזר להם להיחלץ מפולין לאחר פלישת הנאצים. הם סיפרו איך דלמר הצילם מהגסטפו, העבירם במכוניתו לאורך פולין והבריחם לרומניה, ממנה הגיעו לארץ ישראל.

באותו חודש פרסם דלמר כתבה בסאנדיי טלגרף על השירותים החשאיים של ישראל וקרא להם "השירות החשאי שנאצר ירא מפניו". בכתבה, שהשתרעה על פני עמוד שלם, סקר דלמר את הזרועות השונות של השירותים. סוד הצלחתם, לדבריו, הוא המידע שמעבירים להם יהודים ברחבי העולם, כולל מנאט"ו. לדבריו הדבר ידוע לאנשי השירותים החשאיים של מדינות המערב, אך הם מעלימים עין בכך בגלל חשיבות המידע שמעבירה להם ישראל השאוב ממקורותיה היהודיים בגוש המזרחי, ולא פחות מכך בשל ניתוחי מצב שעורכים מומחים ישראליים שמוצאם מארצות אלה. כתבת המשך בנושא זה הכתיר דלמר בכותרת "הבדווים של בן-גוריון". דלמר סיפר כי בעזרת סוכנים חשאיים ישראלים, הפועלים במדינות ערב, שולטים שליטה מוחלטת בשפה הערבית ונראים כבדווים לכל דבר, ידע בן-גוריון מראש את מה שנפל על נאצר כהפתעה, פירוק הרפובליקה הערבית המאוחדת, ופרישתה של סוריה מהברית עם מצרים.

אחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1959 פיטר הלורד ביברברוק את דלמר ממשרת כתב בעיתוניו, עקב מחלוקת בשאלת גובה הוצאותיו. דלמר שהיה אז בן 55 פרש לביתו במחוז אסקס והתמסר לכתיבת ספריו הביוגרפיים, שראו אור בין השנים 1961 ל-1976. ספטון דלמר נפטר באסקס בשנת 1979 והוא בן 75 שנים במותו.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Trail Sinister: An Autobiography , Publisher: Secker & Warburg, 1961
  • Journey into an unknown country , Publisher: British Iron and Steel Federation, 1964
  • Counterfeit Spy, Publisher: Coronet Books, 1976

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק ראשון1966/04/15, דבר, שגיאה: זמן שגוי
פרק שני, דבר, 22 באפריל 1966
פרק שלישי, דבר, 29 באפריל 1966