ספטמבר השחור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספטמבר השחור הוא כינוי למאבק שהתנהל בין צבא ירדן לבין ארגונים פלסטינים מזוינים (שהיו מאורגנים באש"ף), בחודש ספטמבר 1970.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת חמושים של החזית העממית לשחרור פלסטין בירדן, 1969

ממלכת ירדן הייתה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים בית לארגוני טרור פלסטינים שפעלו בגלוי משטחה במסגרת אש"ף, בראשות יאסר ערפאת. מכיוון שהשושלת ההאשמית, שבראשה עמד באותה עת חוסיין מלך ירדן מייצגת רק כ-20% מאוכלוסיית ירדן, בעוד רבים מן האחרים הינם פלסטינים, הפכו הארגונים הפלסטינים לאיום של ממש על יציבות המשטר. אנשי פת"ח חמושים שלטו למעשה בריכוזי הפלסטינים בירדן. הם הסתובבו בערי ירדן, הציבו מחסומי דרכים, גבו מיסים, כוננו בתי דין מהפכניים ששפטו פלסטינים ותקפו את יחידות הצבא והמשטרה.

ירדן סבלה גם מתגובתה הקשה של ישראל על המתקפות הבלתי פוסקות של הארגונים הפלסטינים על ישראל משטחה של ירדן. בשנת 1969 לבדה בוצעו 3,170 פעולות נגד ישראל משטח ירדן, וכתגובה ערך צה"ל פשיטות בעומק ירדן ומטוסי חיל האוויר הישראלי הפציצו מטרות בשטחה. (המפורסמת בפעולות היא פעולת כראמה בשנת 1968).

המלך חוסיין ניסה לראשונה לבסס מחדש את שלטונו בנובמבר 1968. הוא הגיע להסכם בן שבעה סעיפים עם הארגונים הפלסטינים, שניסה להגביל את פעילותם של אנשי אש"ף ולכפוף אותם לחוקי המדינה, אך הסכם זה הופר עד מהרה על ידי הארגונים הפלסטינים, שביקשו לערער את שלטונו ולבצע הפיכה בכוח הזרוע. כוחם הצבאי מנה באותה תקופה כ-15,000 אנשים חמושים, לעומת 55,000 אנשי צבא ירדן.

פרוץ העימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש ספטמבר 1970 הפך העימות לעימות גלוי. תחילת העימות הגלוי בניסיון התנקשות בחיי חוסיין, שנערך ב-1 בספטמבר כשהיה בדרכו לנמל התעופה בעמאן, והוביל לקרבות שפרצו בעמאן. ב-6 בספטמבר חטפו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין שלושה מטוסי נוסעים והנחיתו שניים מהם בירדן, וכעבור שלושה ימים נחטף מטוס נוסף והונחת בירדן. הנוסעים הוחזקו כבני ערובה, והפלסטינים הצהירו שהחטיפות נעשו על מנת ללמד את ארצות הברית לקח על תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל. הצבא הירדני הגיב בהפצצה של בסיסי המחבלים, במיוחד באזור אירביד. ההפצצה הפכה את האירועים למלחמה כוללת, שהתפרסה על פני שטחים רחבים במדינה, בעיקר בצפון ירדן.

הסלמה ומעורבות בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות התדרדרות היחסים בין הממשל הירדני לארגונים הפלסטינים החליט המלך חוסיין לפזר את ממשלת ירדן ולהקים ממשלה צבאית בראשותו של מוחמד דאוד אל-עבאסי, אשר אף כי היה פלסטיני במוצאו נודע בנאמנותו הבלתי מסויגת לשלטון הירדני. בכך ביקש חוסיין מצד אחד להפגין את נחישותו לשמור על קיומה וריבונותה של ירדן למול הארגונים הפלסטינים, ומאידך למנוע ניכור מוחלט בין הצדדים ולאפשר את קיומו של משא ומתן עתידי בין הצדדים. כמו כן הכריז המשטר הירדני על "מצב חירום לאומי", והורה ליחידות צבא ירדן לפתוח במתקפה כללית כנגד הכוחות הצבאיים של הארגונים הפלסטינים.

במסגרת המתקפה החזיתית של צבא ירדן כנגד הכוחות החמושים של הארגונים הפלסטינים בלט חוסר האיזון הצבאי בין הצדדים. חרף תמיכתם של רבים מתושבי ירדן בארגונים, ומאמציהם הניכרים בתקופה שקדמה לסכסוך להצטייד בנשק חם, מצאו עצמם הארגונים הפלסטינים בנחיתות רבה למול הצבא הירדני. למול סדר כוחות של כ-35,000 חיילים מצבא ירדן, עלה בידי הארגונים הפלסטינים להעמיד בין 15,000 ל-20,000 איש, אשר אימוניהם של רבים מתוכם היו חלקיים בלבד. כמו כן, למול הנשק הכבד שהופעל בידי צבא ירדן נאלצו אנשי הארגונים להסתפק בעיקר בנשק קל, כאשר מספר כלי הנשק הכבדים שהיו בידי הארגונים היה נמוך במידה ניכרת מזה שעמד לרשות צבא ירדן. יתרונות אלו, אשר גובו בניצחונות מקומיים של צבא ירדן, הובילו לתחושה כי הארגונים הפלסטינים עתידים להפסיד במערכה במידה ולא יזכו לתמיכה ולגיבוי מגורמי חוץ‏[1].

בעקבות מצבם הקשה של הארגונים הפלסטינים חצו כוחות שריון סורים את הגבול הסורי-ירדני בתאריך 18 בספטמבר, יומיים לאחר מכן הכוח הסורי מנה בין 250 ל-300 טנקים שאיימו על השלטון הירדני. המלך חוסיין, שחשש כי הסיוע הסורי עשוי להטות את הכף בלחימה לצד הארגונים הפלסטינים, פנה בבהילות לארצות הברית ולאנגליה בבקשת סיוע או התערבות בינלאומית. ארצות הברית נענתה בחיוב לבקשה, אך כיוון ששינוע כוחות צבא אמריקאים היה עתיד להיות תהליך ממושך אשר עלול להסתיים מאוחר מדי, פנתה ארצות הברית לידידתה באזור, ישראל, וביקשה את התערבותה המהירה, תוך הבטחת ערבויות שארצות הברית תעמוד לימינה אם הסכסוך יסלים וברית המועצות תתערב אף היא בנעשה באזור.

כוחות הצבא של ארצות הברית הוכנסו לכוננות גבוהה והצי השישי החל להזיז שלוש נושאות מטוסים לאזור שבין כרתים לישראל. ישראל ריכזה כוחות שריון באזור הגולן, ואף ביצעה יעפי דמה מעל טורי השריון הסורי על מנת להעביר מסר של איום.[2] בד בבד, הזהירה ארצות הברית את ברית המועצות כי אם סוריה, בת חסותה, לא תסיג את כוחותיה מירדן, יתערב צה"ל בעימות. כלל המהלכים המדיניים והצבאיים של ישראל ושל ארצות הברית הביאו לכך שב-22 בספטמבר החלה תנועת טנקים סורים חזרה לסוריה. כוחות שריון וארטילריה ירדניים הסבו נזקים קשים לכוחות הסורים תוך כדי נסיגתם.

בסופו של דבר, התערבותה של סוריה לטובת הפלסטינים לא הביאה לשיפור במצבם. הכוחות הסורים שפלשו לאזור אירביד נהדפו בחזרה, והארגונים הפלסטינים הוכו מכה ניצחת על ידי צבא ירדן. שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות הברית הביא למפנה ביחסים ובשיתוף הפעולה ההדדי בין הצדדים. רבים מן הפלסטינים העדיפו להסגיר עצמם לישראל ולהסתכן במאסר, על פני היחס הצפוי להם מצבא ירדן. בסיומו של החודש הקרבות דעכו, בין היתר בעקבות מותו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ביום 28 בספטמבר, אשר נחשב בידי רבים מאנשי הארגונים לתומך מובהק שלהם כנגד השלטון הירדני, אולם רק באמצע יולי 1971 הקרבות הסתיימו סופית לאחר הקרב על עג'לון, מעוזם האחרון של הארגונים הפלסטינים, שהסתיים בתבוסתם המוחצת של הארגונים, ובמאסר רבים מבכיריהם‏[3].

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר ההרוגים הפלסטינים בקרבות של ספטמבר 1970 נאמד לפי הירדנים ב-2,500, ואילו יאסר ערפאת עצמו העריך אותם ב-3,400 הרוגים ו-10,800 פצועים. ישראל העריכה אותם במספר גבוה הרבה יותר: כ-20,000. השושלת ההאשמית הבטיחה את שלטונה בירדן, ואילו המחבלים הפלסטינים מצאו מקום חדש לפעילותם - לבנון.

סיום אירועים אלו לא היה סוף לפעולות האיבה בין הפלסטינים וירדן. כתוצאה מהאירועים הקימו הפלסטינים את ארגון ספטמבר השחור שאחת ממטרותיו הייתה ללחום בירדן. ב-28 בנובמבר 1971 הצליחו ארבעה מאנשי "ספטמבר השחור" להתנקש בחייו של וצפי אל-תל, ראש ממשלת ירדן בעת פעולות האיבה. הרצח היה ראוותני ובוטה, כשבמהלכו אחד המחבלים הפלסטינים כרע על ברכיו, ליקק מהרצפה ושתה את דמו של אל-תל בעודו גוסס. כמו כן, הכריזו הפלסטינים ב-28 בפברואר 1971 על ירדן כחלק מפלסטין.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 236-237
  2. ^ אירועי ספטמבר, באתר "יד לשריון"
  3. ^ מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 238-239