ספינת תותחים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספינת תותחיםאנגלית: gunboat, בצרפתית: canonnière) היא כלי שיט מלחמתי החמוש בתותח אחד או יותר, ומותאם במיוחד להרעשת מטרות ולשיטור בקרבת החוף, בנהרות ובמקומות מוגבלים לשיט, בהם אוניית מלחמה רגילה אינה יכולה לפעול. ספינות התותחים הראשונות הונעו במשוטים או במפרשים.

תולדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת אוניות המפרשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם של "יול תותחים" שבדי, שתוכנן על ידי הארכיטקט פרדריק הנריק אף כאפמן

ספינת התותחים בתקופת המפרשים הייתה על פי רוב כלי שיט פתוח, ללא סיפון, שנשא תותח חלק-קדח יחיד בחרטום ולפעמים שניים-שלושה תותחים שכאלה. מהן שהיו בעלות תורן אחד או שניים והונעו על ידי מפרשים, ואחרות הונעו על ידי משוטים. דגם הספינה הנפוץ ביותר בתקופה זו היה בעל תורן יחיד ואורכו כ-15 מטרים. ספינות מדגמים אחרים נשאו שני תותחים או כמה תותחי סביבול (swivel gun) על מעקות הסיפון.

יתרונה של ספינת התותחים, שנשאה תותח יחיד אם כי כבד למדי (לדוגמה, 32 ליטראות), היה ביכולתה לפעול במים רדודים או מוגבלים לתמרון שהיו חסומים בפני אוניות גדולות יותר. אומנם פריגטה יכולה הייתה להשמיד ספינת תותחים בכדור תותח אחד בלבד, אך אם ניצבו למולה בשפך נהר שש ספינות תותחים, הייתה מצליחה להטביע את כולן רק תוך אבידות ונזקים כבדים. זאת ועוד, בנייתן של ספינות תותחים הייתה קלה ומהירה; הספינות שנלחמו בקרב ולקור (Valcour) ב-1776 באגם צ'מפליין היו ברובן ספינות תותחים שנבנו במקום.

כל הציים המלחמתיים בתקופת המפרשים החזיקו בספינות תותחים. השימוש בהן נפוץ במיוחד בים הבלטי בשלהי המאה ה-18, מאחר שהתאימו מאוד לשיט במפרצונים ובארכיפלגים הרבים של שבדיה, פינלנד ורוסיה. היריבות בין שבדיה לרוסיה הגדילה עוד יותר ציי ספינות תותחים והאיצה את פיתוחם של דגמים חדשים. במלחמת רוסיה-שבדיה (1788-1790), סכסוך ששיאו היה קרב סוונסקסונד, נטלו חלק למעלה מ-30,000 איש ומאות ספינות תותחים, גליאות וספינות משוטים אחרות. מרבית כלי השיט הללו פותחו מ-1770 ואילך על ידי הארכיטקט הימי פרדריק הנריק אף כאפמן (Chapman) עבור צי מימי החופים השבדי (skärgårdsflottan). הציים היריבים של דנמרק ורוסיה העתיקו את דגמי הספינות הללו ושכללו אותם, והם נפוצו גם לים התיכון ולים השחור.‏[1]

שני הדגמים הנפוצים ביותר של ספינות תותחים פורשׂות היו "סלופ התותחים" ו"יול התותחים". הראשונה והגדולה בין השתיים, שנקראה בשבדית kanonslup, הייתה באורך 20 מטרים ולה שני תותחי 24 ליטראות, אחד בירכתיים והשני בחרטום. "יול התותחים" (kanonjolle) הייתה באורך 15 מטרים ולה תותח יחיד של 24 ליטראות. ציי מלחמה רבים בים הבלטי הוסיפו להחזיק בספינות תותחים עד המחצית השנייה של המאה ה-19.‏[2] במלחמת קרים, ליד טורקו בצפון מזרח פינלנד, התמודדו אוניות בריטיות עם ספינות תותחים רוסיות גדולות יותר שאורכן 22 מטרים. כלי שיט אלה היו ספינות המשוטים המלחמתיות האחרונות שירו מתותחיהן בקרב ימי.‏[3]

ספינות תותחים מילאו חלק משמעותי בתוכניתו של נפוליאון לפלוש לאנגליה ב-1804. ממלכת דנמרק-נורבגיה עשתה בהן שימוש נרחב במלחמת ספינות התותחים (1807-1814). בשנים 1803-1812 נקט הצי האמריקני מדיניות המשתיתה את עיקר כוחו על ספינות תותחים חופיות ואף ניסה דגמים שונים. אך לאחר שבמלחמת 1812 כמעט ולא הייתה בהן תועלת, הן הוחזרו לתפקידן המקורי ככלי שיט ייעודיים.

תקופת אוניות הקיטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינת התותחים המדחפית "אליאנס" של הצי האמריקני, 1900 לערך
ספינת התותחים "פנתר" של הצי הקיסרי הגרמני, המפורסמת בשל חלקה במשבר אגאדיר
ספינת התותחים הבריטית "אפיס" מדגם "אינסקט" (נושאת תותחים מקוטר גדול שהותקנו בה ב-1939)

בתחילת המאה ה-19, עם ראשית השימוש במנוע הקיטור להנעת אוניות, בנה הצי המלכותי הבריטי וכמוהו ציי מלחמה אחרים מספר רב של כלי שיט קטנים שהונעו על ידי גלגלי משוטות צדיים ולימים על ידי מדחף. בתחילה הוסיפו כלי שיט אלה לשאת מערך מפרשים שלם, וההנעה בקיטור הייתה לעזר בלבד.

במהלך מרידות שנת 1837 בקנדה העילית ובקנדה התחתית, הציב הצי המלכותי בימת אונטריו ובנהר סנט לורנס שתי ספינות תותחים עשויות עץ ומונעות במשוטות. ב-1844 הציב הצי האמריקני בימות הגדולות את "מישיגן", ספינת תותחים עשויה ברזל ומונעת בגלגלי משוטות.

"פון דר טאן" הייתה ספינת התותחים הראשונה בעולם שהונעה על ידי מדחף. היא נבנתה ב-1849 במספנות קונראדי בקיל עבור הצי הקטן של שלזוויג-הולשטיין. הדחקה היה 120 טון, הייתה בשעתה האונייה החדישה ביותר בצי, והשתתפה בהצלחה במלחמת שלזוויג הראשונה.

בשנות החמישים של המאה ה-19 בנתה בריטניה מספר רב של ספינות תותחים עשויות עץ, שאחדות מהן השתתפו במלחמת קרים, מלחמת האופיום השנייה והמרד ההודי. ב-1854, במהלך מלחמת קרים, בנה הצי המלכותי את ספינות התותחים מדגם "ארו" (Arrow-class) והועיד אותן להרעשת מטרות חוף בזירת הים הבלטי.‏[4] עוד באותה שנה נבנו שש ספינות נוספות מדגם "גלינר" (Gleaner-class) ולאחריהן 20 ספינות מדגם "דפר" (Dapper-class).‏[5] במאי 1855 נפרשו 6 ספינות תותחים מדגם "דפר" בים אזוב, שם הועסקו בפשיטה ובהשמדת מחסנים לאורך החוף.‏[6] הצי הבריטי שנשלח לים הבלטי ביוני 1855 כלל 18 ספינות תותחים; הספינות שימשו לתקיפת מתקני חוף, והן פעלו יחד עם אוניות מלחמה גדולות יותר, מהן קיבלו את אספקת המזון והפחם שלהן.‏[7]

ספינות התותחים זכו לעדנה מחודשת במלחמת האזרחים של ארצות הברית. צי האיחוד וצי הקונפדרציה הסבו במהירות ספינות משוטות צדיות להובלת נוסעים לצורכיהן המלחמתיים ואף בנו ספינות תותחים חדשות, כמו למשל "מיאמי". בדרך כלל הן חומשו ב-12 תותחים או יותר, לעתים בעלי קוטר גדול למדי, ועל פי רוב היו משוריינות בדרך זו או אחרת. בתקופה זו החלו הבריטים משיקים סדרות חדשות של ספינות תותחים, שהחליפו את הספינות המיושנות מימי מלחמת קרים. אז גם החלו בונים ספינות בעלות מבנה מעורב – מצלעת ברזל וליווח מעץ.‏[8]

בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 כלל השם "ספינת תותחים" כלי שיט מגדלים שונים: ספינות תותחים נְהָרִיוֹת (river guboats) , מוניטורים נהריים (river monitors), ספינות תותחים להגנה חופית (כמו אוניית הצי הקיסרי הגרמני "פנתר") ומוניטורים גדולי-ממדים להפגזת מטרות בחוף. בשנים 1880-1870 בנתה בריטניה ספינות תותחים להגנת חופים שזכו לכינוי "מגהצים" (flat-iron gubnoats) על שום צורתם.‏[9] באותם מקומות בהן נמצאו תחנות מעטות לתדלוק בפחם, הוסיפו ספינות התותחים לשאת גם מערך מפרשים שלם; אה"מ "גֶּנֶט", סלופ השמורה במספנה ההיסטורית בצ'טם שבאנגליה, היא דוגמה לספינת תותחים מסוג זה.

בארצות הברית קיבלו ספינות אלה את סימן הזיהוי PG; הדחקן היה בדרך כלל פחות מ-2000 טון, אורכן כ-61 מטרים, השוקע 3.0-4.6 מטרים ולעתים פחות מכך, והן נשאו תותחים שקוטרם עד 5-6 אינץ' (130-150 מ"מ). אחד המאפיינים החשובים של כלי שיט אלה הייתה יכולתם לפעול בנהרות ולהגיע אל מטרות בפנים היבשת, משימה שלא הייתה אפשרית לפני המצאת המטוס. בתקופה זו השתמשו המעצמות הימיות בספינות תותחים לפעולות שיטור בקולוניות או כדי לכפות את רצונן על מדינות חלשות כמו סין הקיסרית (ראו, למשל: פטרול היאנגצה). זהו מקורו של המושג מתחום היחסים הבינלאומיים "דיפלומטיה של ספינות תותחים" (gunboat diplomacy). ספינות תותחים שחומשו בטורפדות, נקראו טרפדות תותחים (torpedo gunboats).

חלק גדול מצי ספינות התותחים הבריטי הוצא מן השירות בשנים הראשונות של המאה העשרים במסגרת הרפורמות של אדמירל ג'ון פישר.‏[10] אחדות עדיין מילאו תפקידים שונים בתחילת מלחמת העולם הראשונה.‏[11] ספינות התותחים המבצעיות האחרונות, שסיירו בנהרות מערב אפריקה, הוצאו מן השירות ב-1926.‏[12]

ברם, בשל כורח הנסיבות הצטייד הצי המלכותי מחדש בספינות תותחים במהלך מלחמת העולם הראשונה. היו אלה 12 ספינות קטנות ונמוכות שוקע מדגם "אינסקט" (Insect), בעלות הדחק של 635 טון, מהירות מספיק כדי להתמודד עם זרמיהם החזקים של נהרות גדולים ולהן חימוש כבד יחסית. הן הוצבו במהלך המלחמה ולאחריה בנהר הדנובה ברומניה, בפרת ובחידקל במסופוטמיה, בנהר דווינה הצפוני בצפון רוסיה וביאנגצה בסין. הבריטים, וכמוהם גם מעצמות מערביות אחרות, הוסיפו להחזיק את ספינותיהם בסין עד לאחר מלחמת העולם השנייה, כדי להגן על האינטרסים שלהם במקום. ספינות תותחים נוספות, גדולות יותר, נבנו בשלהי שנות השלושים לשירות במזרח הרחוק. מהן שהפליגו בכוחות עצמן ליעדן, ואחרות הובלו כשהן מפורקות והורכבו מחדש בשנחאי.

ספינות התותחים הבריטיות במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב ספינות התותחים הבריטיות הוחזרו במלחמת העולם השנייה מן המזרח הרחוק ונפרשו באוקיינוס ההודי ובים התיכון, שם סייעו לצבא הנלחם בצפון אפריקה ובדרום אירופה. אלו שנותרו במזרח הרחוק הועברו לידי הסינים (אה"מ "סנדפייפר", ששמה הוחלף ל"יינג האו") או נפלו לידי היפנים.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Anderson, Roger Charles. Oared Fighting Ships: From classical times to the coming of steam. London. 1962.
  • Chapelle, Howard. The History of the American Sailing Navy. Norton, 1949.
  • Friedman, Norman. US Small Combatants: An Illustrated Design History. Naval Institute Press, 1987.
  • Glete, Jan. Navies and Nations: Warships, Navies and State Building in Europe and America, 1500-1860. Almqvist & Wiksell International, 1993.
  • Preston, John Antony. Send a Gunboat! The Victorian Navy and Supremacy at Sea, 1854-1904. Conway Maritime Press, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Glete (1993), p.p. 710-711; מונה את הציים האירופיים שהשתמשו בספינות תותחים מונעות במשוטים.
  2. ^ Anerson (1962), pp. 97-99.
  3. ^ Anderson (1962), p. 98.
  4. ^ Preston (2007), pp. 19–22.
  5. ^ Preston (2007), pp. 19–22.
  6. ^ Preston (2007), pp. 26–27.
  7. ^ Preston (2007), p. 28.
  8. ^ Preston (2007), pp. 68–69.
  9. ^ Preston (2007), pp. 162–163.
  10. ^ Preston (2007), pp. 122–124.
  11. ^ Preston (2007), pp. 128–129.
  12. ^ Preston (2007), pp. 131.