ספיריטואלז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספיריטואלז
מקורות סגנוניים: מזמורי דת נוצריים, שירי עבודה
מקורות תרבותיים: עבדים ממוצא אפריקאי בארצות הברית
כלים: שירה
פופולריות מיינסטרים: בינלאומית
נגזרות: גוספל, בלוז

ספיריטואלזאנגלית Spirituals או Negro Spirituals) הם שירי עם בעלי אופי דתי שנוצרו והושרו על ידי עבדים אפרו-אמריקאים בארצות הברית והתבססו על מסורות מוזיקליות ותרבותיות שהובאו מאפריקה.

חלק משירים אלו הפכו ברבות השנים לשירי עם אמריקאים והתפרסמו גם ברחבי העולם. לספיריטואלז היה חלק מרכזי בהתפתחות הסוגות המוזיקליות של הגוספל והבלוז.

מקור השם והמוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח ספיריטואל (בעברית: רוחני) נגזר מהמונח "Spiritual Song" המופיע בתרגום המלך ג'יימס לאיגרת אל האפסים "וּתְהִי שִׂיחַתְכֶם אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ תְּהִלּוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וְשִׁירוֹת רוּחָנִיּוֹת שִׁירוּ וְזַמְּרוּ לַאדֹנָי בִּלְבַבְכֶם" (פרק ה', פסוק 19) ‏‏‏[1]. אצל הנוצרים הלבנים היה המונח "Spiritual Song" בשימוש עד המאה ה-19, אך לא המונח "Spiritual". המונח ספיריטואל הופיע לראשונה בכתב בארצות הברית בשנות ה-60 של המאה ה-19, ובו תואר שימוש של העבדים בשמות העצם, ספיריטואל לשיר המושר בישיבה או בעמידה במקום אחד, ו-"Spirituals Shouts" למוזיקה שמתאימה לכעין ריקוד.

כיום, יש למונח ספיריטואלז, לעתים קרובות, פירוש מרחיב הכולל בתוכו גם עיבודים מוזיקליים עדכניים יותר לשירים אלו, דבר שגורם לעתים לבלבול בין הספיריטואלז והגוספל לדוגמה, וכן כולל מושג זה, שירים שנכתבו לאחר שוויון הזכויות לאפרו-אמריקאים, שהושג בארצות הברית במאה ה-20, שהם דומים בסגנונם לספיריטואלז המקוריים.

למרות שניתן לאתר בספיריטואלז מספר מרכיבים קצביים וקוליים השייכים למקורות אפריקאים, עובדה היא כי תבנית מוזיקלית זו היא ייחודית לארצות הברית והתפתחה כנראה כתוצאה מיחסי גומלין בין מרכיבים מוזיקליים ודתיים אפריקאים מקוריים ובין מרכיבים מוזיקליים ודתיים שמקורם באירופה. במקומות אחרים בהם שהו עבדים שהובאו מאפריקה ודתם הומרה לנצרות, דוגמת האיים הקריביים ואמריקה הלטינית, לא התפתחה סוגה מוזיקלית דומה.

התפתחות הספיריטואלז[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבדות בקולוניות הבריטיות באמריקה (שהפכו מאוחר יותר לארצות הברית) החלה בתחילת המאה ה-17, ונמשכה עד מחצית המאה ה-19, עת התקבל התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית האוסר על העבדות. בראשיתם, היו הספיריטואלז ביטויים של אמונה דתית. אולי הם אף שימשו כסוג של מחאה חברתית-פוליטית שמוסכה על ידי הידמות לתרבות האמריקאית הלבנה.

במשך כל שנות העבדות בקולוניות האמריקאיות ובארצות הברית התקיימו נסיונות שיטתיים לעקור מהעבדים האפריקאים את מנהגיהם המקוריים ולסגל להם תרבות נוצרית לבנה. מאחר שנאסר עליהם לדבר בשפות האם שלהם, יצרו העבדים טקסים דתיים סודיים שנועדו לתת מענה לצרכיהם הרוחניים והתרבותיים. באותן "התקהלויות חורש" (bush meetings) היו המתפללים חופשיים לחדש את הריטואלים הדתיים האפריקאים. הם נהגו להתכנס במעגלים שנקראו "מעגלי צעקה" (Shouting Ring) ושם, תוך דיבור, צעקה ושירה בשפות האם ודשדוש סביב למעגל, הביאו עצמם להתעלות רוחנית. בצורה זו החלו להווצר ולהיות מאולתרים שירי השדה והעבודה שנקראו "שירי שורות" (Line Singing) (בהם זמר מוביל שר את השורה המובילה ושאר הקהל עונה לו) והרמוניות מורכבות יותר שכללו מלל שעסק במאבק והתגברות, אמונה, הסתפקות במעט ותקווה. שירים אלו הפכו ברבות הזמן לספיריטואלז.

הגבלות הוטלו על הביטוי העצמי הדתי של העבדים. שורות הספסלים בכנסייה היקשו על קהל המתפללים להפגין את רגשותיו הדתיים בריקוד. במקרים רבים נאסר השימוש בכלי נגינה ועבדים נצטוו לחדול מה"פגניזם" שהופגן בהתעלותם הרוחנית בטקסים הדתיים. עם זאת, העקרונות הנוצריים שלימדו כי זה אשר סובל על פני האדמה יזכה לגמול מאלוהים בגן העדן, דיברו לליבם של העבדים שמצאו בכך תקוה ויכלו להשוות את סבלם לסבלו של ישו. זו גם הייתה אחת הסיבות לכך שהעבדים אימצו, בקלות יחסית, את הדת הנוצרית.

בשעה שבעלי העבדים השתמשו בעקרונות הנצרות כדי ללמד את העבדים לשאת את סבלם בכניעה, לסלוח ולציית לאדוניהם, התפתחה במקביל בקרב העבדים סוג של תאולוגית שחרור (אנ'). סיפורם של משה ובני ישראל המשתחררים משעבוד ביציאת מצרים, חוצים את נהר הירדן ומגיעים אל הארץ המובטחת, יחד עם הרעיון של אלוהי התנ"ך המכה את אויביו ומגן על עם הבחירה, השפיעו בצורה עמוקה על העבדים וחלק גדול מהספיריטואלז עוסקים בסיפורים ובדימויים תנכיים. בצורה זו, הפכה הנצרות לכלי לביטוי שאיפות השחרור של העבדים בארצות הברית.

טענות למסרים חבויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרים רבים ובאתרי אינטרנט נטען כי שירים כמו “Wade in the Water” כוללים הוראות מפורשות לעבדים נמלטים כיצד להתחמק מרודפיהם ובאיזה נתיב עליהם לבחור בדרכם לחופש. לכאורה, ממליץ שיר זה לעזוב את האדמה היבשה ולבחור את דרך המים כאסטרטגיה להטעות את כלבי הדם הרודפים. נטען גם כי השירים “The Gospel Train” ו-“Swing Low, Sweet Chariot” מכילים רמזים מוסווים לעבדים לגבי דרך הבריחה. מקורות רבים אף טוענים כי השיר "Follow the Drinking Gourd" מכיל למעשה מפת קוד לנתיב הבריחה. טענות אלו, הנפוצות מאוד, אינן עומדות במבחן של בדיקה רצינית. לדוגמה, אין שום עדות אמיתית לשימוש ב"שירים מקודדים".

עם זאת, הספיריטואלז היו מקור למסרים סמליים רבים, כולל תקווה, נחמה, וגאולה בעולם הבא, וכן דרך לביטוי תשוקה, רחמים, התלהבות, השראה ותקווה לשחרור על ידי הימכרות למשחררי עבדים או על ידי הגעה למדינות מצפון לקו מייסון דיקסון או לקנדה על ידי מסילת הרכבת המחתרתית. הספיריטואלז, בעיקר שירי הדת שביניהם, שיקפו תקוות ורגשות אלה. העבד המשוחרר פרדריק דאגלס טען: "בקהלים שנכחו בפגישות התחיה ובפגישות המחנה, היו כושים רבים. אלה מצאו במסרי הגאולה הלוהטים, תקווה וסיכוי להיחלץ מייסוריהם הארציים."‏[2]

Gonna shout trouble over
When I get home.
No mo' prayin' an' no mo' dyin'
When I get home.
Meet my father

When I get home.

By and by, I'm goin' to lay down this heavy load.

By and by, by and by, I'm goin' to lay down this heavy load.

"לעתים קרובות הייתי מוכה-תדהמה, מאז הגעתי לצפון, בשמעי אנשים שהיו מסוגלים לדבר על השירה בקרב העבדים כעדות לשביעות-רצונם ולאושרם", כתב דגלס, "קשה לשער טעות גדולה יותר. עבדים שרים בעיקר כאשר הם אומללים ביותר. שירי העבד מייצגים את צער-ליבו, והוא חש הקלה באמצעותם, ממש כפי שללב הדואב מוקל על ידי הבכי." ב-1867 טענה אספנית לבנה של שירי-עם שחורים, לוסי מק'קים (McKim), ששירי עבדים אינם מבטאים רק מצוקה, אלא גם מנחמים את השר על מצוקתו. שירים אלו "הם התגלמותם של הצער והסבל הרגשי והגופני של גזע מוכה, 'שסתום הביטחון' של מחאתם ומרידתם נגד הדיכוי. 'גן-עדן' עבור העבד אינו רק, או בעיקר, מענק על מעלה שבו, אלא מפלט מהשוט. Heab`n shall-a be my home`’ הוא הנחמה עבור `Poor Rosy, Poor Gal`". "השירים היו תיעוד, לא לשביעות-רצונם של העבדים, אלא לערך שהם ייחסו לחוויית הרגעים האינטנסיביים של חייהם יחד", כנסיון להתעלות על מצוקות היום-יום ועל טראומת העקירה, הבידוד מבני-משפחה, וההשפלה.‏[3]

העבד ואדונו ביקשו שניהם ליצור עבור העבד, כל אחד מסיבותיו הוא, סביבה בטוחה לביטוי רגשות, מעין "אזור סטרילי". המשעבד ביקש למנוע מתחים ומרידות, ולשמור על כוח האדם שלו מרוצה ככל האפשר, שכן עבד מרוצה הוא עבד יעיל יותר. העבדים נזקקו לדוגמאות של חסד ונחמה, כאישוש וכאישור לצפוי להם אחרי המוות: מנוחה נצחית לצד האל.

I'm gonna lay down this world,
I'm gonna shoulder up my cross
Going home, to the Promised Land

And be free.

בין ימי החגיגה המועדפים היו פסח וחג המולד. בעלי העבדים הטמיעו בעבדיהם ריטואלים של חגים אלו, בעלי תכנים של חרות וגאולה, מתוך הנחה - שהתבררה כמוצדקת - שהשראתם הרוחנית של ריטואלים אלו, תחפה על המצוקה הפיזית. התקווה שהציעו החגים נעדרה מחיי העבד ולמרות זאת לא הפכו העבדים את הסתירה הזו למניע למרד אלא בעיקר השתמשו בה למקור לנחמה. בין הסיבות הבולטות לשירתם מנו עבדים רבים את הרצון "לסלק את הבעיות" ו"כאות הודיה על כך שהאל וישו סלחו על החטאים."

העבד מצא נחמה בדמיון גן העדן, גאולת האל, סיפורי הברית הישנה, או במחשבה על השחרור, אם באפריקה, בצפון החופשי של הברית או בקנדה. הספיריטואלז שאבו השראה מסיפורי הברית הישנה, מסבלות העברים כעבדים, ומעלילותיהם בדרך לשחרור. השיר "Dese bones gwine to rise again" היה מחווה ושאב השראה מחזון העצמות היבשות של יחזקאל, והשיר "And Moses said to Pharaoh: let my people go" שאב השראה מסיפור יציאת מצרים כסמל לגאולה אישית:

O my Lord delivered Daniel,
O why not deliver me too?
He delivered Daniel from de lion’s den,
Jonah from de belly ob de whale,
And de Hebrew Children from de fiery furnace,
And why not every man?

There is a land of pure delight,

Where saints immortal reign. Infinite day excludes the night,
And pleasures banish pain.

There everlasting spring abides.
And never-with'ring flow'ers;
Death, like a narrow sea divides
This heav'nly land from ours.

Sweet fields beyond the swelling flood,
Stand dress'd in living green;
So, to the Jews, old Canaan stood,
While Jordan rolled between.‏[4]


עבדים שחוו חזיונות גאולה הפיצו אותם במהירות, על פני מרחבים ניכרים, בהתאם למסורת התרבותית האורלית האפריקנית, וכך גרמו לעבדים רבים לחקותם, בין אם באופן אופורטוניסטי, בין אם באופן כֶּן. חזיונות הגאולה שימשו כתשתית סמלית ונראטיבית לחזיונות אפוקליפטיים של מלחמת שחורים בלבנים, חזיונות שתיארו מלחמה זו כמלחמה כוללת, בה ינצחו השחורים ולא יִוַתרוּ לבנים. המצע הנראטיבי לחזיונות אלה כלל שימוש באלוהים, בשטן ובמעמד "יום הדין". חזיונות אלו, הגם שעשויים היו להתפרש בעיני הלבנים כקריאה למרד, חיזקו את תחושת הקהילה והאחדות בקרב העבדים, גם אם לא זו הייתה מטרתם המקורית של המְנַצְרים הלבנים, בעלי העבדים.

היו עבדים שביססו תקוות לשחרור על תסריטים ארציים הקשורים בנצרות, תסריטים שלחזיונות לא היה בהם תפקיד: הם קיוו שהמלך ג'ורג' השלישי יוציא צו לפיו כל נוצרי הוא חופשי; הם הסתמכו על דוקטרינות כנסייתיות בעניין המעמד האנושי והמוסרי שמקנה ההטבלה, וניסו למצוא דרך לעגן מעמד שוויוני זה באופן חוקי ומשפטי, עד שמועצותיהן של שלוש עשרה המושבות קבעו, בשורת חוקים שהתקבלו בשליש האחרון של המאה ה-17, שההתנצרות, אין בה כדי לשנות מעמד חוקי של עבד; היו שיזמו מרידות, והסתמכו על המסגרת הנוצרית שאפשרה להם להתכנס, לכאורה לשם פולחן, על-מנת לתכנן מרידות ואף לבחור מנהיגים. (מורגן קורא לכך "אינטרפרטציה רדיקלית של הבפטיזם").‏[5] היו מטיפים שעודדו פרשנות זו, של "יציאת בני ישראל של הזמן הזה מעבדות לחירות", כגון דייוויד מרגייט (Margate), מתודיסט שחור מאנגליה, אשר הזכיר, בדרשה שנשא ב-1774 בדרום קרוליינה, את גורלם של המצרים, הנוגשים, שטבעו בים האדום, ברמז ברור לתקופתו שלו. בתגובה דרשו ממנו בני המושבות הלבנים שיחזור לאנגליה, וכך אכן עשה, כעבור שנה.

לאחר שנכשלה תוכניתם הראשונה של פרדריק דגלס וחבריו לברוח מעבדות ב-1835, כתב: "תכופות היינו עולצים, שרים המנונות ומצהירים הצהרות של שמחה, שנימתן נשמעה מנצחת, ממש כאילו כבר הגענו לארץ של חירות וביטחון. אך משקיף בוחן אולי היה מבחין בשירתנו החוזרת של

‘O Canaan, sweet Canaan,
I am bound for the land of Canaan,’

בדבר-מה נוסף, מעבר לתקווה להגיע לגן-עדן. התכַּוונו להגיע לצפון – והצפון היה כנען שלנו [הדגשתו של דגלס]".‏[6]

השיר הבא ביטא באופן מפורש יותר את שאיפות החרות:

Run to Jesus, shun the danger,
I don’t expect to stay much longer here.

אפילו את השיר “We`ll soon be free / When de Lord will call us home”, אשר כוונתו לעולם הבא, פירש עבד צעיר כך: “de Lord means for say de Yankees.”. השחרור שהתכוון אליו העבד, היה זה שיבוא מידי הצפוניים.

הרייט טובמן, שפחה שברחה וסייעה לאחר מכן לשחורים נוספים לברוח, השתמשה בשיר כדי להודיע לעבדים אודות קרבתה:

Dark and thorny is de pathway
Where de pilgrim makes his way;
But beyond dis vale of sorrow
Lie de fields of endless days.‏[7]

איסוף השירים ופרסומם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוסף הראשון וזה הנחשב כחשוב ביותר מבין אוספי הספיריטואלז המוקדמים, הוא "Slave Songs of the United States" שיצא לאור ב-1867 על ידי ויליאם פרנסיס אלן, צ'ארלס פיקרד וייר ולוסי מק'קים גריסון.

אוסף מוקדם נוסף של ספיריטואלז פורסם על ידי קולנל תומאס ונטוורת' היגינסון, ששרת כמפקד בגדוד של עבדים משוחררים במלחמת האזרחים האמריקאית, במאמר בכתב העת "Atlantic Monthly" ב-1869. באותה שנה נכלל קובץ הספיריטואלז הזה גם בספר הזכרונות שלו "memoir Army Life in a Black Regiment".

בשנות ה-50 של המאה ה-19 שכר הכומר אלכסנדר ריד, שהיה מפקח בבית ספר בטריטוריות האינדיאניות (שהפכו מאוחר יותר לאוקלהומה), מספר עבדים משוחררים משבט הצ'וקטו האינדיאני (שמקורו באזור ג'ורג'יה, אלבמה, מיסיסיפי ולואיזיאנה), לשם עבודות סביב בית הספר. הוא שמע שניים מהם, "דוד ואלאס" ו"דודה מינרווה" ויליס, שרים שירים דתיים אותם הלחינו. בין שירים אלו היו גם: "Swing Low, Sweet Chariot", "Steal Away to Jesus", "The Angels are Coming", "I'm a Rolling" ו-"Roll Jordan Roll". ריד, שעזב את הטריטוריה האינדיאנית עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית, נכח ב-1871 בתוכנית מוזיקלית שהועלתה על ידי קבוצה של זמרים אפרו-אמריקאים מאוניברסיטת פיסק. על אף שהקבוצה שרה מוזיקה פופולרית, סבר ריד כי השירים ששמע בטריטורית צ'וקטו יתאימו להם. ריד ואשתו שכתבו את השירים כפי שזכרו אותם ושלחו אותם לאוניברסיטת פיסק. הג'ובילי סינגרס השמיעו לראשונה את שירי העבדים הללו בכינוס דתי שנערך באותה שנה וב-1872 פורסמו השירים לראשונה בספר מאת תומאס פ. סטיוארד שנקרא "Jubilee Songs as Sung by the Jubilee Singers of Fisk University". מאוחר יותר נודעו שירים אלו בשם "ספיריטואלז שחורים" (Black spirituals) כדי להבדילם מסוגי מוזיקה ספיריטואליסטית אחרים. ואלאס ויליס מת בשנת 1883 או 1884.

רשימת ספיריטואלז מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Down by the Riverside
  • Follow the Drinking Gourd
  • Go Down Moses
  • Go Tell It on the Mountain
  • Joshua Fit The Battle Of Jericho
  • Kumbaya
  • Michael Row the Boat Ashore
  • Nobody Knows the Trouble I've Seen
  • Sometimes I Feel Like a Motherless Child
  • Swing Low, Sweet Chariot

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אגרת פולוס השליח אל-האפסיים, תרגום על ידי פרנץ דליטש, 1877 [1]
  2. ^ Frazier, E. Franklin., The Negro Church in America (N. Y.: Schocken, 1963), p. 8
  3. ^ Gates, Henri Louis, The Classic Slave Narratives (N.Y: Mentor, 1987), p. 263.
  4. ^ Southern Eileen, The Music of Black Americans: A History (N. Y.: Norton. 1971, p. 88)
  5. ^ Morgan Phillip, Slave Counterpoint (N. C.: The Univ. of N. C. Press, 1998, pp. 648-649)
  6. ^ Levine Lawrence W., "Slave Songs and Slaves Consciousness", in T. K. Hareven (ed.), Anonymous Americans: Explorations in Nineteenth-Century Social History (Englewood Cliffs, N.J.: Prentice-Hall, 1971), p. 163)))
  7. ^ Southern Eileen, The Music of Black Americans: A History (N. Y.: Norton. 1971, p. 130)