ספרות זולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספרות זולה
Pulp fiction he.jpg
עטיפת ה-DVD העברי של הסרט, ובה מיה ואלאס בגילומה של אומה תורמן
שם במקור: Pulp Fiction
בימוי: קוונטין טרנטינו
הפקה: לורנס בנדר
תסריט: קוונטין טרנטינו
רוג'ר אבארי
עריכה: סאלי מנק
שחקנים ראשיים: ג'ון טרבולטה
סמואל ל. ג'קסון
אומה תורמן
הרווי קייטל
טים רות'
אמנדה פלאמר
וינג ריימס
אריק סטולץ
רוזנה ארקט
ברוס ויליס
צילום: אנדריי סקולה
חברת הפצה: מירמקס
בואנה ויסטה
הקרנת בכורה: מאי 1994, פסטיבל קאן
משך הקרנה: 154 דקות
שפת הסרט: אנגלית
ספרדית
צרפתית
תקציב: 8 מיליון דולר
הכנסות: $213,928,762
פרסים: פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר
פרס גלובוס הזהב
פרס סאטורן
דף הסרט ב-IMDb

ספרות זולהאנגלית: Pulp Fiction) הוא מותחן פשע משנת 1994 של הבמאי האמריקני קוונטין טרנטינו, שזכה בשבחי הביקורת ובפרס דקל הזהב לצד הצלחה קופתית מרשימה. נחשב על ידי רבים לסרט ששינה את פני הקולנוע ההוליוודי, בכך שסייע לביסוסו של הקולנוע העצמאי בארצות הברית. הנרטיב המקוטע של הסרט, הדיאלוג השנון השאוב ממקורות שונים, האירוניה והשילוב של הומור קליל בתוך סצנות של אלימות קשה, זוויות הצילום הבלתי שגרתיות, והמחוות והאזכורים הבלתי פוסקים לתרבות הפופ, הפכו לאלמנטים ששימשו מאז בסרטים רבים. טרנטינו ושותפו לכתיבת התסריט רוג'ר אבארי זכו בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר, בפרס גלובוס הזהב לתסריט הטוב ביותר, והסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר.

שמו של הסרט מתייחס לסוג של מגזינים שכונה "ספרות זולה" והיה נפוץ בארצות הברית באמצע שנות ה-20, שהיו ידועים בתיאורים גרפיים בוטים של אלימות ומין שנכללו בהם, ומאפיינים גם את מבנהו ותוכנו של הסרט.

בסרט קיים עניין מרכזי - סיפור של שוד במסעדה, אך אירועי הסרט מתרחשים באופן בלתי רציף לפני השוד ואחריו, ולעתים מוצג אותו אירוע עצמו מנקודות ראות שונות, תוך מסירת פרטים נוספים שלא הועברו כשהוצג בפעם הקודמת. צורה זו של נרטיב בלתי רציף, המפורק לגורמים ומורכב שוב באופן המוסיף עומק ומשמעות, הפכה לפופולרית בסרטי שנות ה-90 וזכתה לחיקויים רבים. הסרט נבחר לאחד מעשרת הסרטים בעלי עלילה לא לינארית הטובים ביותר של אתר הקולנוע "The Script Lab"‏‏[1]. ב-2013 הוכרז הסרט בידי ספריית הקונגרס כסרט לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.

פסקול הסרט הצליח אף הוא מבחינה מסחרית ואמנותית. הפסקול כלל להיטים ונעימות משנות ה-70, חלקם מוכרים וידועים (כ"בנו של המטיף" בביצוע דאסטי ספרינגפילד), וחלקם הפכו ללהיטים שנים רבות לאחר הקלטתם בזכות הופעתם בפסקול (כ"מיסירלו" נעימת הגיטרות העצבנית, שביצע דיק דייל).

קווי העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הסרט מורכבת מכמה קווי עלילה העוסקים בדמויות משולי עולם הפשע בלוס אנג'לס. הסיפור אינו מוצג באופן כרונולוגי - הוא מפורק לחלקים, מסודר מחדש, ומוצג לצופה מנקודות מבט שונות.

בסרט ישנם ארבעה קווי עלילה עיקריים – וינסנט וג'ולס, מיה ואלאס, בוץ' קולידג', פאמפקין והאני באני. כל הארבעה קשורים זה בזה, אך וינסנט (המגולם על ידי ג'ון טרבולטה) הוא היחיד הבא במגע עם כל חמש הדמויות האחרות המובילות את קווי העלילה.

סדר העלילה המופיע בסרט הוא:

  1. השוד במסעדה (חלק ראשון)
  2. וינסנט וג'ולס
  3. וינסנט וגה ואשתו של מרסלוס ואלאס
  4. שעון הזהב
  5. הבעיה עם בוני
  6. השוד במסעדה (חלק שני)


הסדר הכרונולוגי של העלילה הוא:

  1. וינסנט וג'ולס
  2. הבעיה עם בוני
  3. השוד במסעדה (על שני חלקיו)
  4. וינסנט וגה ואשתו של מרסלוס ואלאס
  5. שעון הזהב

גם תיאור כרונולוגי זה אינו מושלם, שכן סצנות רבות מופיעות באופן חופף בחלקים שונים, ומוצגות לעתים מנקודות מבט שונות. כך, לדוגמה, הפרק "וינסנט וג'ולס" מסתיים בקרב יריות המוצג מנקודת ראותם של וינסנט וג'ולס, אך הפרק "הבעיה עם בוני" מציג את אותו קרב עצמו מנקודת ראותו של אדם שהסתתר באמבטיה ושומע את האירועים. העובדה שישנו אדם המסתתר באמבטיה ועד לאירועים, אינה ידועה לווינסנט ולג'ולס, כמו גם לצופי הסרט, עד שהקרב מוצג שוב בסרט מעל שעה אחר כך.

התיאור להלן הוא תיאור כרונולוגי ככל האפשר של קווי העלילה העיקריים.

וינסנט וג'ולס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוצחים השכירים וינסנט וגה (ג'ון טרבולטה) וג'ולס וינפילד (סמואל ל. ג'קסון) נשלחים לדירה בלוס אנג'לס על מנת לחלץ ממנה מזוודה השייכת לראש ארגון הפשע אליו הם שייכים, מרסלוס ואלאס (וינג ריימס). תוכנה של המזוודה אינו מוצג בסרט, אך כשהיא נפתחת בוקע ממנה אור צהבהב. המזוודה משמשת כ"מקגאפין" (כביטויו הידוע של אלפרד היצ'קוק), כלומר ככלי העוזר בקידום העלילה אך אין כל חשיבות לתוכנו, אף שבמהלך השנים הועלו ספקולציות רבות באשר לתוכנה של המזוודה.

במהלך נסיעתם ללוס אנג'לס מספר וינסנט לג'ולס כי מרסלוס ביקש ממנו לארח חברה לאשתו בזמן שהוא נמצא מחוץ לעיר. ג'ולס מזהיר את וינסנט מפניי מרסלוס, הנחשב לרכושני מאוד כלפי אשתו. ג'ולס אף מספר לווינסנט כי פעם מרסלוס זרק מישהו מהחלון מאחר שהעניק לאשתו מסאז' בכפות רגליה.

ג'ולס ווינסנט מגיעים לדירה שבה נמצאת המזוודה והמחזיקים בה, ולאחר שיחה ארוכה ומוזרה שעורכים שני הרוצחים עם שלושת האנשים בדירה, יורים השניים והורגים את מחזיק המזוודה ואת אחד משותפיו.

הבעיה עם בוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שג'ולס ווינסנט מחסלים שניים מבין שלושת האנשים שבדירה, צץ במפתיע שותף רביעי שהסתתר בשירותים, ויורה לעברם בפראות, אך מחטיא בכל ניסיונותיו, ווינסנט וג'ולס הורגים גם אותו. הם לוקחים עמם מהדירה את השותף האחרון, נער בשם מרווין (פיל לאמר), ששימש כמודיע וסייע להם לחלץ את המזוודה. בעודם נוסעים כשהמזוודה בידיהם, וינסנט פולט בטעות כדור מאקדחו והורג את מרווין, שדמו ניתז על המכונית ועל שני הרוצחים.

השניים מנסים למצוא דרך להיפטר מהגופה, ומגיעים לדירת ידיד בשם ג'ימי דימיק (מגולם בידי טרנטינו עצמו). ג'ימי הנסער רוצה לסייע להם, אך הוא מודאג שמא אשתו, בוני, תגלה על קשריו עם אנשי העולם התחתון ותתגרש ממנו. הוא מתרה בג'ולס ווינסנט שיסיימו את עבודתם ויסתלקו מביתו בטרם תשוב בוני הביתה. לשם כך מוזעק למקום, בעזרתו של מרסלוס, עבריין מומחה בשם וינסטון וולף (הארווי קייטל) המסייע להם לנקות את המכונית ולהיפטר מהגופה. מאחר שחליפותיהם של וינסנט וג'ולס התלכלכו בדם, הם נאלצים לשאול מג'ימי חולצות טריקו ובגדים אחרים מוזנחים למראה.

השוד במסעדה (חלק 1)[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוג פושעים זעירים ולא-יוצלחים, המכנים זה את זה בשמות חיבה, פאמפקין (טים רות') והאני באני (אמאנדה פלאמר), יושבים במסעדה, ומגיעים למסקנה שהמקום שכדאי ביותר לשדוד הוא מסעדה, כיוון שהשוד בה פשוט ביותר. לדעתם, העובדים אינם בעלי עניין ברווחי המסעדה ולכן לא יתנגדו לשוד, וכן, הלקוחות הרבים במסעדה נושאים ארנקים, שבמקרים רבים מכילים כסף רב, שגם אותם ניתן לשדוד בנקל.

השוד במסעדה (חלק 2)[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינסנט וג'ולס מגיעים למסעדה לאחר שסיימו להעלים את גופתו של מרווין, כשהם מחזיקים במזוודה שלמענה ביצעו שלושה מעשי רצח. הם מתיישבים ומזמינים ארוחה, וג'ולס מספר לווינסנט כי לאחר שניצל ממוות בדרך נס, כאשר האדם שהסתתר בשירותים ופרץ החוצה ביריות לא פגע בו, בכוונתו לעזוב את עסקי הפשע ולהפוך למטיף דת נודד. וינסנט יוצא לשירותים במסעדה, ובאותו רגע מחליטים פאמפקין והאני באני לשדוד את המסעדה. ג'ולס מסרב לדרישתו של פאמפקין למסור לידיו את המזוודה של מרסלוס ואלאס, ולאחר שווינסנט יוצא מהשירותים, נוצר במקום תיקו מקסיקני שבו מאיימים שני זוגות הפושעים זה על זה באקדחים. ג'ולס מצליח לפרוק את פאמפקין מנשקו ולקבל בחזרה את ארנקו ואת המזוודה. מכיוון שהחליט לעזוב את עולם הפשע, ג'ולס מעניק לפאמפקין את הכסף שהיה בארנקו, 1,500 דולר, ונותן לפאמפקין ולהאני באני ללכת לדרכם. אחריהם גם ג'ולס ווינסנט יוצאים מהמסעדה.

סצנה זו היא הסצנה הפותחת את הסרט וגם זו המסיימת אותו. בסצנה הראשונה בסרט פאמפקין והאני באני יושבים במסעדה ומתכננים את השוד, והסצנה מסתיימת כשהם קופצים על השולחנות עם אקדחים שלופים וזועקים "כולם להירגע, זה שוד, אם מישהו מכם יזוז, נירה בו".
הסצנה המסיימת את הסרט מתחילה בכך שווינסנט וג'ולס נכנסים למסעדה, ומתחילים לשוחח, ורק בהמשך מסתבר שזוהי אותה המסעדה שבה מתבצע השוד בסצנת הפתיחה, ואכן תוך שניות ספורות מזנקים פאמפקין והאני באני על השולחנות, וכך נקשרת סצנת הפתיחה של הסרט לסצנת הסיום שלו.

וינסנט וגה ואשתו של מרסלוס ואלאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבקשתו של מרסלוס ואלאס (וינג ריימס), ראש ארגון הפשע שאליו שייכים וינסנט וג'ולס, יוצא וינסנט לבלות עם אשתו של מרסלוס, מיה ואלאס (אומה תורמן). השניים מבלים במסעדה המציגה נושאים משנות ה-50, ומלצריה מחופשים לכוכבי קולנוע קלאסיים משנים אלו, כמו מרילין מונרו ואחרים. לאחר מכן הם משתתפים בתחרות ריקודי טוויסט שנערכת במסעדה, וזוכים. וינסנט מחזיר את מיה לביתה, שם היא לוקחת מנת יתר של סם, ומאבדת את הכרתה. וינסנט יודע שחייו תלויים בהצלת חייה של מיה, והוא לוקח אותה לביתם של סוחר הרואין ואשתו (אריק סטולץ ורוזנה ארקט), המביאים להחייאתה של מיה באמצעות זריקת אדרנלין המוחדרת דרך עצם החזה ישירות ללבה. וינסנט מחזיר את מיה לביתה, והם נשבעים זה לזה שלעולם לא יגלו לאיש את מה שקרה באותו יום.

שעון הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתאגרף המזדקן בוץ' קולידג' (ברוס ויליס) מקבל את הצעתו של מרסלוס ואלאס לפיה יקבל סכום כסף נכבד אם יסכים להפסיד בקרב האגרוף באותו ערב. הסצנה שבה משכנע ואלאס את בוץ' למכור את הקרב מתרחשת באותו יום שבו התרחש השוד במסעדה, שכן למקום מגיעים וינסנט וג'ולס, כשהם לבושים בחולצות הטריקו המוזנחות שלבשו במסעדה.

לפני הקרב, בוץ' נזכר בילדותו, עת קיבל מידיד של אביו שעון זהב שעבר מדור לדור במשפחה. הידיד (כריסטופר ווקן) מספר לבוץ' על המאמצים הגדולים שעשה אביו להעביר אליו את השעון, לאחר שנפל בשבי במלחמת וייטנאם שממנו לא שרד.

בקרב עצמו, בוץ' בוגד במרסלוס, מהמר על עצמו בסכום גדול, ומנצח בקרב (ואף הורג בטעות את יריבו). הוא יודע שעליו להיעלם, שכן מרסלוס לא יסלח לו על בגידתו, וצפוי להורגו.

בוץ' פוגש את חברתו פביאן (מריה דה מדיירוס) במקום מסתור שתוכנן מראש, אך מגלה כי פביאן, המוצגת כאישה סהרורית ומטושטשת, שכחה להביא עמה את שעון הזהב. הוא שב לדירתו על מנת להביא את השעון. בדירה הוא מוצא את השעון, וכן תת-מקלע. מתברר שווינסנט הגיע לדירה על מנת לחפש אותו. וינסנט יוצא מן השירותים כשבידו ספר, ובוץ', שמזהה אותו כאחד מאנשיו של מרסלוס, יורה בו בתת-מקלע והורג אותו.

לאחר מכן, כאשר בוץ' נמצא ברכבו ומנסה לשוב למקום המסתור, הוא פוגש במקרה את מרסלוס ואלאס. בוץ' דורס את מרסלוס ברכבו, אך זה מתאושש במהירות ופותח בירי כלפיו. בוץ', שמכוניתו נהרסה בהתנגשות, בורח רגלית כשבעקבותיו מרסלוס, עד שהוא מגיע לחנות משכונות, שבה הוא אורב למרסלוס ומתגבר עליו בקרב מהלומות קצר. להפתעת שניהם, שולף המוכר רובה ציד ומהמם את שניהם במכות. מתברר שהחנות משמשת לפעילות BDSM, ומרסלוס ובוץ' נשבים ונכבלים בידי בעל החנות וחברו, "Z". בעל החנות וחברו מחליטים לאנוס תחילה את מרסלוס. בזמן שהם מבצעים בו את זממם, מצליח בוץ' להשתחרר מהחבלים הכופתים את ידיו, ופונה לברוח מן החנות. ברקע הוא שומע את מרסלוס נאנק מכאבים בזמן שהוא נאנס, ולכן הוא מחליט לסכן את חייו ולשחרר את מרסלוס מהחוטפים האנסים. בוץ' מתגבר על החוטפים בעזרת חרב סמוראי יפנית שמצא בחנות. בתמורה לשחרור, מעניק מרסלוס לבוץ' "חנינה", בתנאי שיעזוב את העיר לצמיתות. בוץ' מגיע למקום המסתור, אוסף את פביאן, ונעלם ברכיבה על אופנוע שהיה שייך ל"Z", חברו של בעל החנות.

אמצעים לקידום העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזוודה המסתורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שניים מקווי העלילה הראשיים (סיפורם של וינסנט וג'ולס והשוד במסעדה) מונעים על ידי המזוודה המסתורית, הניסיונות לחלצה, ולאחר מכן לשמור עליה. מזוודה זו היא בעלת מאפיינים מסתוריים. הקוד לפתיחתה הוא "666" ("מספר החיה" המיסטי מהברית החדשה), וכאשר היא נפתחת אין הצופים רואים את תוכנה אלא רק זוהר צהוב וחזק, המוחזר ממנה אל פניהם של השחקנים.

כשנשאל על כך השיב טרנטינו כי אינו יודע מה היא תכולת המזוודה, וכי היא "מקגאפין", אמצעי לקידום העלילה שאין לו כל משמעות או תוכן משל עצמו. רוב הצופים מניחים כי המזוודה מכילה זהב, דבר המסביר את האור הצהוב הבוקע ממנה (בפועל השתמש טרנטינו בנורה צהובה המחוברת לסוללה, שהוכנסה למזוודה), ואת העובדה שכאשר פאמפקין פותח את המזוודה, במהלך סצנת השוד במסעדה, הוא נדהם ואומר "האם זה מה שאני חושב שזה? יופי". עם זאת במרוצת השנים העלה קהל מעריצי הסרט הסברים נוספים, לרבות ההסבר המיסטי שהמזוודה הכילה את נשמתו של מרסלוס. הסבר זה מתבסס על מספר אלמנטים: קוד הפתיחה של המזוודה הוא 666, למרסלוס יש פלסטר גדול על עורפו (שממנו, על פי האמונה, שולף השטן את הנשמה), והשטן עצמו, שנראה מאחור בלבד סוגר עסקה עם מרסלוס בסצנה שבה בוץ' ממתין למרסלוס במועדון.

הציטוט מספר יחזקאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל פעם לפני שג'ולס וינפילד מבצע רצח, הוא פוצח בציטוט בנימה פיוטית-תנ"כית שלקוח לכאורה מספר יחזקאל, פרק כ"ה, פסוק י"ז.

Cquote2.svg

דרך הצדיק נצורה מכל עבריה בעוולות האנוכיים ובעריצות הרשעים. אשרי האיש אשר בשם צדקה ורצון טוב ירעה החלשים דרך גיא צלמוות, יען כי אכן שומר אחיו הוא, ומוצא הילדים האבודים. ועשיתי בם נקמות גדולות בתוכחות חמה, בם המנסים להרעיל ולהשמיד את אחי. וידעו כי אני ה', בתתי את נקמתי בם.

Cquote3.svg
(באנגלית:

The path of the righteous man is beset on all sides by the inequities of the selfish and the tyranny of evil men. Blessed is he who in the name of charity and good will shepherds the weak through the valley of darkness, for he is truly his brother's keeper and the finder of lost children. And I will strike down upon thee with great vengeance and furious anger those who attempt to poison and destroy my brothers. And you will know my name is the Lord when I lay my vengeance upon thee.)

אין זה ציטוט אמיתי מהתנ"ך, אלא ערבוב ועירוב של פסוקים מומצאים, בהם משולב הפסוק האמיתי מיחזקאל כ"ה י"ז: "ועשיתי בם נקמות גדולות בתוכחות חמה, וידעו כי אני ה' בתתי את נקמתי בם". כמו גם מישעיה כ"ו, ז': "ארח לצדיק מישרים ישר מעגל צדיק תפלס" (המתורגם לאנגלית כ-"The way of the righteous is level; thou dost make smooth the path of the righteous" ונושאים מפורסמים מתהילים כ"ג - "ה' רועי לא אחסר... גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע".

למעשה מדובר במחווה לסרט קראטה משנת 1976 בכיכובו של סוני צ'יבה, אחד השחקנים האהובים על טרנטינו, הפותח בציטטה שגויה דומה, המיוחסת אף היא לספר יחזקאל כ"ה, י"ז.

השימוש בחדר השירותים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר השירותים משמש ליצירת נקודות מפנה בעלילה. בכל פעם שדמות משתמשת בשירותים, חל מפנה עלילתי. כאשר וינסנט וג'ולס רוצחים את המחזיקים במזוודה בדירתם, מסתתר אדם בחדר השירותים ומאזין לרצח, ולאחר מכן יוצא ומנסה לירות בהם. וינסנט שוהה בשירותים כאשר מיה נוטלת את מנת היתר, ולאחר מכן הוא שוהה שוב בשירותים כאשר בוץ' מגיע לדירתו, מוצא את תת-המקלע, ולאחר מכן הורג אותו. וינסנט משתמש בשירותים במסעדה, כאשר פמפקין והאני באני קופצים על השולחן ומכריזים על שוד.

ייתכן כי מדובר באירוניה של טרנטינו, בשל העובדה שהשירותים הם טאבו בסרטים הוליוודיים, וגיבורי סרטים אלו לעולם אינם משתמשים בשירותים, ולכן בחר להפוך את חדר השירותים ואת השימוש בו למרכיב חשוב בקידום העלילה.

מסגרת הזמן שבה מתרחש הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתרחש בלוס אנג'לס של תחילת שנות ה-90, אך הוא שואב דימויים ונושאים מחלק ניכר מהמאה ה-20 כולה.

  • מיה ואלאס מזכירה בתלבושתה, בתסרוקתה ובהתנהגותה כוכבת ראינוע, ובמיוחד את "קוטלת הגברים" של הסרט האילם, לואיז ברוקס.
  • מסעדת "ג'אק רביט סלימס" אליה יוצאים מיה ווינסנט, היא מסעדה המוקדשת לשנות ה-50, בתפריט, בעיצוב, ובלבושם של המלצרים.
  • קרב האגרוף בין בוץ' קולידג' ליריבו וילסון מזכיר את שמות נשיאי ארצות הברית מתחילת המאה ה-20, וודרו וילסון וקלווין קולידג'.
  • השלט המפרסם את קרב האגרוף מצהיר כי הקרב מתרחש ביום חמישי, 16 ביולי. בכל הרבע האחרון של המאה העשרים חל תאריך זה ביום חמישי רק בארבע שנים: 1981, 1987, 1992 ו-1998[2] (האחרונה מהארבע חלה לאחר יציאת הסרט לאקרנים). מבין ארבע שנים אלו, שנת 1992 היא המתאימה לתיאורו של בוץ', כמי שהיה עדיין ילד בזמן מלחמת וייטנאם.
  • הסצנות המתארות את קרב האגרוף, ואת הזמן שמיד אחריו, מזכירות בסגנון הצילום שלהם, המטושטש וחסר הצבע, את הסרט האפל. מוטיב מוכר מסרטי הסרט האפל הוא מתאגרף המוכר את הקרב.
  • דמויותיהם של וינסנט וג'ולס מתנהגות ולבושות בסגנון סרטי ה"בלאקספלויטיישן" של שנות ה-70, סגנון לו יצר טרנטינו מחווה בסרטו הבא, "ג'קי בראון".
  • אף שבדירתה של מיה מצויים טייפ סלילים ונגן תקליטים, ולא קומפקט דיסק כמו שניתן היה לצפות, במהלך הסרט מדבר וינסנט בטלפון סלולרי, דבר המקשר את הסרט מבחינה טכנולוגית לשנות ה-90.
  • דגני הבוקר שאוכל לאנס כאשר וינסנט מגיע לביתו, נקראים "פרוט ברוט", שייצורם הופסק בשנת 1983. עם זאת סוג זה של דגנים מופיע כמעט בכל סרטיו של טרנטינו.

השפעות על הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור אינו מוצג באופן כרונולוגי - הוא מפורק לחלקים, מסודר מחדש, ומוצג לצופה מנקודות מבט שונות, באופן המזכיר את עבודת במאי הגל החדש בקולנוע הצרפתי, כז'אן לוק גודאר ופרנסואה טריפו. השפעות נוספות על מבנה הסרט, צילומו ועריכתו ניתן לראות בסרטו של סטנלי קובריק "ההרג" משנת 1956, סרטו של אורסון ולס "מגע של רשע" משנת 1958, וסרטו של דון סיגל "הרוצחים" משנת 1964. הדיאלוג וסצנות הפעולה מושפעים ממערבוני הספגטי של סרג'ו לאונה.

הסרט רצוף במחוות לסרטים מן העבר. טרנטינו, שעבד כמוכר בדלפק של חנות להשכרת סרטי וידאו, ידוע בידע הרחב שרכש על הקולנוע האמריקני, כאשר צפה בכל הסרטים שהוצעו להשכרה בחנות שבה עבד. חלק מן ההשפעות הניכרות על הסרט הן:

  • הציטוט המדומה מספר יחזקאל מופיע לראשונה (אם כי בנוסח שונה) בסרט "קראטה" משנת 1976 בכיכובו של סוני צ'יבה.
  • סרטו של דון סיגל, "הרוצחים", מציג שני רוצחים המחליפים ביניהם דברי שנינות כשהם לבושים בחליפות מחויטות שחורות.
  • סצנת הריקוד מזכירה סצנות דומות בסרטים של ז'אן לוק גודאר "לחיות את חייה" (Vivre Sa Vie) משנת 1962 ו"Bande à part" משנת 1964, כמו גם סצנה מהסרט "שמונה וחצי" של פדריקו פליני. שם סרטו של גודאר, "Bande à part", שימש בסיס גם לשם חברת ההפקה של טרנטינו, A Band Apart.
  • הסרטים "Kiss Me Deadly" ו-"Repo Man" כוללים שימוש במזוודה שכל מה שנראה מתוכנה הוא האור הבהיר הבוקע ממנה.
  • סרטו של מרטין סקורסזה "נער אמריקני" משנת 1978 כולל דמות המספרת על הצורך להזריק אדרנלין לאחר שימוש במנת יתר של סם.
  • המסעדה "ג'ק רביט סלים" דומה מבחוץ למסעדה המוצגת בסרטו של ג'ורג' לוקאס "אמריקן גרפיטי" (1973).

הצלחת הסרט והשפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נמצא ברוב הרשימות העוסקות ב"מאה הסרטים הגדולים" וכדומה[דרוש מקור], וזכה, הן בעת הופעתו, ועדיין, לשבחי הביקורת ולאהדת הקהל. מבקרים חשובים כסיסקל ואברט הישוו את הדרך שבה התקבל "ספרות זולה" על ידי הביקורת והקהל, לדרך שבה התקבל "האזרח קיין", שיצר אורסון ולס בשנת 1941.

תחילה היה הסרט שנוי במחלוקת, לרוב בשל האלימות הקשה שבו, ובשל מה שנתפס כגזענות והשימוש הרב במילה "Nigger" (כושון), המהווה טאבו בתרבות האמריקנית.

הצלחת הסרט הביאה את האולפנים הגדולים בהוליווד ליצור שורה של סרטים שחיקו את הפורמט של הסרט: עלילה לא כרונולוגית, לצד דיאלוג שנון, נושאים הלקוחים מעולם הפשע, המוצגים בצורה אלימה. סרטים אלו לא הגיעו ברובם להצלחתו של "ספרות זולה", והמבקרים סברו שהם נחותים לעומת המקור, אם כי היו ביניהם שזכו להצלחה, כסרטו של גיא ריצ'י "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים", שהיווה למעשה השתלה של אווירת "ספרות זולה" לסצנת הפשע בלונדון.

הגישה הבלתי שגרתית של הסרט לנרטיב הקולנועי ולדרך שבה מסופר סיפור העלילה, הביאה לכך שרבים הגדירו אותו כיצירה פוסט מודרניסטית.

הסרט השפיע באופן חיובי על חיי המשתתפים בו. הקריירה של ג'ון טרבולטה, ששקעה בשנים שלפני הסרט, קיבלה תפנית חיובית, והדמות אותה הוא משחק, הרוצח השכיר וינסנט וגה, הפכה להיות אחת הדמויות המזוהות עמו ביותר. גם ברוס ויליס זכה לרענון דומה של הקריירה שלו, שנראתה כשוקעת. אומה תורמן זכתה למעמד של שחקנית מובילה בהוליווד, ושחקני אופי כווינג ריימס והרווי קייטל זכו לחשיפה שהובילה להופעתם בסרטים נוספים. סמואל ל. ג'קסון, שזה שנים הופיע בדמויות משנה, ועל אף שזכה לתשבחות ופרסים לא פרץ לתודעת הקהל, זכה לחשיפה רבה ביותר, והפך לכוכב בעקבות הופעתו בסרט זה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קוונטין טרנטינו, ספרות זולה : שלושה סיפורים --- על סיפור אחד ---, הוצאת גוונים, 2000
  • דיינה פולאן, ספרות זולה, תרגום: איה ברויר, תל אביב: רסלינג, 2003

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]