ספרות זולה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספרות זולה
Pulp fiction he.jpg
עטיפת ה-DVD העברי של הסרט, ובה מיה וולאס בגילומה של אומה תורמן
שם במקור: Pulp Fiction
בימוי: קוונטין טרנטינו
הפקה: לורנס בנדר
תסריט: קוונטין טרנטינו
רוג'ר אבארי
עריכה: סאלי מנק
שחקנים ראשיים: ג'ון טרבולטה
סמואל ל. ג'קסון
אומה תורמן
הרווי קייטל
טים רות'
אמנדה פלאמר
וינג ריימס
אריק סטולץ
רוזנה ארקט
ברוס ויליס
צילום: אנדריי סקולה
חברת הפצה: מירמקס
בואנה ויסטה
הקרנת בכורה: מאי 1994, פסטיבל קאן
משך הקרנה: 154 דקות
שפת הסרט: אנגלית
ספרדית
צרפתית
תקציב: 8 מיליון דולר
הכנסות: $213,928,762
פרסים: פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר
פרס גלובוס הזהב
פרס סאטורן
דף הסרט ב-IMDb

ספרות זולהאנגלית: Pulp Fiction) הוא מותחן פשע משנת 1994 של הבמאי קוונטין טרנטינו, שזכה בשבחי הביקורת ובפרס דקל הזהב לצד הצלחה קופתית מרשימה. נחשב על ידי רבים לסרט ששינה את פני הקולנוע ההוליוודי, בכך שסייע לביסוסה של תנועת "הקולנוע העצמאי" בארצות הברית. הנרטיב המקוטע של הסרט, הדיאלוג השאוב ממקורות שונים, האירוניה והסגנון ה"קאמפי", זוויות הצילום הבלתי שגרתיות, והאזכורים והמחוות הבלתי פוסקים לתרבות הפופ, הפכו לקלישאות ששימשו מאז במאות סרטים. טרנטינו ושותפו לכתיבת התסריט רוג'ר אברי זכו בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר ובפרס גלובוס הזהב לתסריט הטוב ביותר, והסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר.

שמו של הסרט מתייחס לסוג של מגזינים שכונה "ספרות זולה" והיה נפוץ בארצות הברית באמצע שנות ה-20, שהיו ידועים בתוכנם שכלל תיאורים גרפיים של מין ואלימות, דבר שיש בו כדי להעיד על תוכנו של הסרט.

בסרט קיים עניין מרכזי - סיפור בשוד במסעדה, אך אירועי הסרט מתרחשים באופן בלתי רציף לפני השוד ולאחריו, ולעתים מוצג אותו אירוע עצמו מנקודות ראות שונות, תוך מסירת פרטים חשובים שלא הועברו בפעם הקודמת שהוצג. צורה זו של נרטיב בלתי רציף, המפורק לגורמים ומחובר שנית, הפכה לפופולרית בסרטי שנות ה-90 וזכתה לחיקויים רבים. הסרט נבחר לאחד מעשרת הסרטים בעלי העלילה לא לינארית הטובים ביותר של אתר הקולנוע "The Script Lab".‏[1] ב-2013 הסרט הוכרז בידי ספריית הקונגרס כסרט לשימור בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית.

הפסקול של הסרט היה אף הוא להצלחה מסחרית ואמנותית. הפסקול כלל להיטים ונעימות משנות ה-70, חלקם מוכרים וידועים (כ"בנו של המטיף" בביצוע דאסטי ספרינגפילד) וחלקם הפכו ללהיטים, שנים רבות לאחר הקלטתם, בזכות הופעתם בפסקול (כ"מיסירלו" נעימת הגיטרות העצבנית, שביצע דיק דייל).

קווי העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילת הסרט מורכבת מכמה קווי עלילה העוסקים בדמויות משולי עולם הפשע בלוס אנג'לס. הסיפור אינו מוצג באופן כרונולוגי - הוא מפורק לחלקים, מסודר מחדש, ומוצג לצופה מנקודות מבט שונות.

בסרט ישנם ארבעה קווי עלילה עיקריים – וינסנט וג'ולס, מיה וולאס, בוץ' קולידג', פאמפקין והאני באני. כל הארבעה קשורים זה בזה, אך וינסנט (המגולם על ידי ג'ון טרבולטה) הוא היחיד הבא במגע עם כל חמש הדמויות האחרות המובילות את קווי העלילה.

סדר העלילה המופיע בסרט הוא:

  1. השוד במסעדה (חלק ראשון).
  2. וינסנט וג'ולס.
  3. וינסנט וגה ואשתו של מרסלוס וולאס.
  4. שעון הזהב.
  5. הבעיה עם בוני.
  6. השוד במסעדה (חלק שני).


הסדר הכרונולוגי של העלילה הוא:

  1. וינסנט וג'ולס.
  2. הבעיה עם בוני.
  3. השוד במסעדה (על שני חלקיו).
  4. וינסנט וגה ואשתו של מרסלוס וולאס.
  5. שעון הזהב.

גם תיאור כרונולוגי זה אינו מושלם, שכן סצנות רבות מופיעות באופן חופף בחלקים שונים, ומוצגות לעתים מנקודות מבט שונות. כך, לדוגמה, מסתיים הפרק "וינסנט וג'ולס" בקרב יריות המוצג מנקודת ראותם של וינסנט וג'ולס, אך הפרק "הבעיה עם בוני" מציג אותו קרב עצמו מנקודת ראותו של אדם שהסתתר באמבטיה ושומע את האירועים. העובדה רבת המשמעות שהאדם מסתתר באמבטיה אינה ידועה לווינסנט וג'ולס, כמו גם לצופי הסרט, עד שהקרב מוצג שוב, למעלה משעת הקרנה של הסרט לאחר שהוצג בפעם הראשונה.

התיאור להלן הוא תיאור כרונולוגי ככל האפשר של קווי העלילה העיקריים.

וינסנט וג'ולס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרוצחים השכירים וינסנט וגה (ג'ון טרבולטה) וג'ולס וינפילד (סמואל ל. ג'קסון) נשלחים לדירה בלוס אנג'לס על מנת לחלץ ממנה מזוודה השייכת לראש ארגון הפשע אליו הם שייכים, מרסלוס וולאס (וינג ריימס). תוכנה של המזוודה אינו מוצג בסרט, וכביטויו הידוע של אלפרד היצ'קוק המזוודה היא "מקגאפין", כלי המשמש לקידום העלילה, שאין כל חשיבות לתוכנו. במהלך השנים הועלו ספקולציות באשר לתוכנה של המזוודה, שבכל פעם שהיא נפתחת פורץ ממנה אור צהבהב.

במהלך נסיעתם ללוס אנג'לס, מספר וינסנט לג'ולס כי מרסלוס ביקש ממנו לארח חברה לאשתו בזמן שהוא נמצא מחוץ לעיר. ג'ולס מזהיר את וינסנט מפניי מרסלוס, הנחשב לרכושני מאוד כלפי אשתו. ג'ולס אף מספר לוינסנט כי פעם מרסלוס זרק מישהו מהחלון מאחר שהוא העניק לאשתו מסאז' בכפות הרגליים.

ג'ולס ווינסנט מגיעים ליעדם, ולאחר שיחה ארוכה ומוזרה שעורכים הרוצחים עם שלושת תושבי הדירה בה נמצאת המזוודה, יורים השניים במחזיק במזוודה ובאחד משותפיו.

הבעיה עם בוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחיסלו ג'ולס ווינסט שניים מבין שלושת תושבי הדירה, שותף רביעי אשר הסתתר בחדר האמבטיה צץ במפתיע ויורה לעברם בפראות, אך הוא מפספס את כל נסיונותיו ווינסנט וג'ולס הורגים גם אותו. הם לוקחים עמם את השותף האחרון, נער בשם מרווין (פיל לאמר), אשר שימש כמודיע, וסייע להם לחלץ את המזוודה. בעודם נוסעים עם המזוודה בידיהם, פולט וינסנט כדור והורג את מרווין, שדמו ניתז על המכונית ונוסעיה. השניים מנסים למצוא דרך להיפטר מהגופה, ומגיעים לדירת ידיד בשם ג'ימי דימיק (אותו מגלם טרנטינו עצמו). ג'ימי הנסער רוצה לסייע להם, אך הוא מודאג שמא אשתו בוני תגלה על קשריו עם אנשי העולם התחתון ותתגרש ממנו. הוא מתרה בג'ולס ווינסנט שיסיימו את עבודתם בטרם תשוב בוני הביתה. לשם כך מוזעק למקום, בעזרתו של מרסלוס, עבריין מומחה בשם וינסטון וולף (הארווי קייטל) המסייע להם להיפטר מהגופה. מאחר שחליפותיהם של וינסנט וג'ולס התלכלכו מדם, הם נאלצים לשאול מג'ימי בגדים רגילים ומוזנחים למראה.

השוד במסעדה (חלק 1)[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוג פושעים זעירים ולא-יוצלחים, המכנים זה את זה בשמות חיבה, פאמפקין (טים רות') והאני באני (אמאנדה פלאמר), יושבים במסעדה, ומגיעים למסקנה שהמקום הטוב ביותר שניתן לשדוד הוא מסעדה, כיוון שהשוד בה פשוט ביותר. לדעתם, העובדים אינם בעלי עניין ברווחי המסעדה ולכן לא יתנגדו לשוד. כמו כן, ישנם לקוחות רבים הנושאים ארנקים.

השוד במסעדה (חלק 2)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל המסעדה מגיעים וינסנט וג'ולס, לאחר שסיימו את העלמת גופתו של מרווין. וינסנט וג'ולס אוחזים במזוודה שלמענה ביצעו שלוש רציחות. הם מתיישבים ומזמינים את ארוחתם, וג'ולס מספר לוינסנט כי לאחר שניצל ממוות בדרך נס, כאשר האדם שהסתתר בחדר האמבטיה ופרץ החוצה ביריות לא פגע בו, בכוונתו לעזוב את עסקי הפשע ולהפוך למטיף נודד. וינסנט יוצא אל השירותים, ובאותו רגע מחליטים פמפקין והאני באני לשדוד את המסעדה. ג'ולס מסרב לדרישתו של פמפקין למסור לידיו את המזוודה של מרסלוס וולאס, ולאחר שוינסנט יוצא מהשירותים, נוצר במקום תיקו מקסיקני שבו מאיימים שני זוגות הפושעים זה על זה באקדחים. ג'ולס מצליח לקבל בחזרה את ארנקו ואת המזוודה ולפרוק את פאמפקין מנשקו. מכיוון שהחליט לעזוב את עולם הפשע, ג'ולס מעניק לפאמפקין את הכסף שהיה בארנקו, 1,500 דולר, ונותן לפאמפקין והאני באני ללכת לדרכם. אחריהם גם ג'ולס ווינסנט יוצאים מהמסעדה.

סצנה זו היא הסצנה הפותחת את הסרט והמסיימת אותו. הסצנה הראשונה בסרט מתחילה בפאמפקין והאני באני היושבים במסעדה ומתכננים את השוד, ומסתיימת בקפיצתם על שולחן כשהם שולפים אקדחים וזועקים "כולם להרגע, זה שוד, אם מישהו מכם יזוז, נירה בו". הסצנה המסיימת את הסרט מתחילה בכך שוינסנט וג'ולס נכנסים למסעדה, ומתחילים לשוחח, ורק באמצע הסצנה נראה כי זו אותה המסעדה בה מתבצע השוד בסצנת הפתיחה, ואכן תוך שניות ספורות מזנקים פאמפקין והאני באני על השולחנות, וקושרים את סצנת הפתיחה של הסרט לסצנת הסיום שלו.

וינסנט וגה ואשתו של מרסלוס וולאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבקשתו של מרסלוס וולאס (וינג ריימס), ראש ארגון הפשע שאליו שייכים וינסנט וג'ולס, יוצא וינסנט לבלות עם אשתו של מרסלוס, מיה וולאס (אומה תורמן). השניים מבלים במסעדה המציגה נושאים משנות ה-50, שמלצריה מחופשים לכוכבי קולנוע קלאסיים משנים אלו. לאחר מכן הם משתתפים בתחרות ריקודי טוויסט שנערכת במסעדה, וזוכים. וינסנט מחזיר את מיה לביתה, שם היא לוקחת מנת יתר של הרואין, ומאבדת את הכרתה. וינסנט יודע שחייו תלויים בחייה של מיה, ולוקח אותה לביתם של סוחר הרואין ואשתו (אריק סטולץ ורוזנה ארקט), המביאים להחייאתה של מיה באמצעות זריקת אדרנלין המוחדרת ישירות לליבה. וינסנט מחזיר את מיה לביתה, והם נשבעים זה לזה שלעולם לא יגלו לאיש על מה שקרה באותו יום.

שעון הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתאגרף המזדקן בוץ' קולידג' (ברוס ויליס) מקבל את הצעתו של מרסלוס וולאס לפיה יקבל סכום כסף נכבד אם יסכים להפסיד בקרב האגרוף באותו הערב. הסצנה שבה משכנע וולאס את בוץ' למכור את הקרב מתרחשת באותו היום שבו התרחש השוד במסעדה, שכן למקום מגיעים וינסנט וג'ולס, כשהם לבושים בחולצות הטריקו המוזנחות שלבשו במסעדה.

לפני הקרב, בוץ' נזכר בילדותו, עת קיבל מידיד של אביו שעון זהב שעבר מדור לדור במשפחה. הידיד (כריסטופר ווקן) מספר לבוץ' על המאמצים הגדולים שעשה אביו להעביר אליו את השעון, לאחר שנפל בשבי במלחמת וייטנאם, שבי שאותו לא שרד.

בקרב עצמו, בוץ' בוגד במרסלוס, מהמר על עצמו בסכום גדול, ומנצח בקרב (ואף הורג בטעות את יריבו). הוא יודע שעליו להיעלם, שכן מרסלוס לא יסלח לו על בגידתו, וצפוי להורגו.

בוץ' פוגש את חברתו פביאן (מריה דה מדיירוס) במקום מסתור שתוכנן מראש, אך מגלה כי פביאן, המוצגת כאישה סהרורית ומטושטשת, שכחה להביא עמה את שעון הזהב. הוא שב לדירתו על מנת להביא את השעון. בדירה הוא מוצא את השעון, וכן תת-מקלע. מתברר שוינסנט הגיע לדירה על מנת לחפש אותו. וינסנט יוצא מן השירותים כשבידו ספר, ובוץ', אשר מזהה אותו כאחד מאנשיו של מרסלוס, משתמש בתת-מקלע והורג אותו.

לאחר מכן, כאשר בוץ' נמצא ברכבו ומנסה לשוב למקום המסתור, הוא נפגש במקרה עם מרסלוס וולאס. בוץ' דורס את מרסלוס ברכבו, אך זה מתאושש במהירות ופותח בירי כלפיו. בוץ', שמכוניתו נהרסה בהתנגשות, בורח רגלית כשבעקבותיו מרסלוס, עד שהוא מגיע לחנות משכונות, שבה הוא אורב למרסלוס ומתגבר עליו בקרב מהלומות קצר. להפתעת שניהם, שולף המוכר רובה ציד ומהמם את שניהם במכות. מתברר שהחנות משמשת לפעילות BDSM, ומרסלוס ובוץ' נשבים בידי בעל החנות וחברו, "Z". בעל החנות וחברו מחליטים לאנוס תחילה את מרסלוס. בזמן שהם מבצעים בו את זממם, מצליח בוץ' להשתחרר מן החבלים הכופתים את ידיו, וניגש לברוח מן החנות. ברקע הוא שומע את מרסלוס נאנק מכאבים בזמן שהוא נאנס, ולכן מחליט לסכן את חייו ולשחרר את מרסלוס מן החוטפים. בוץ' מתגבר על החוטפים בעזרת חרב סמוראי יפנית שמצא בחנות. בתמורה לשחרור, מעניק מרסלוס לבוץ' "חנינה", בתנאי שיעזוב את העיר לצמיתות. בוץ' מגיע למקום המסתור, אוסף את פביאן, ונעלם ברכיבה על אופנוע שהיה שייך ל"Z", חברו של בעל החנות.

אמצעים לקידום העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזוודה המסתורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שניים מקווי העלילה הראשיים (סיפורם של וגה ווינפילד והשוד במסעדה) מונעים על ידי המזוודה המסתורית, הניסיונות לחלצה, ולאחר מכן לשמור עליה. מזוודה זו היא בעלת מאפיינים מסתוריים. הקוד לפתיחתה הוא "666" ("מספר החיה" המיסטי מהברית החדשה), וכאשר היא נפתחת אין הצופים רואים את תוכנה אלא רק זוהר צהוב וחזק, המוחזר מפניהם של השחקנים.

כשנשאל על כך השיב טרנטינו כי אינו יודע מה היא תכולת המזוודה, וכי היא "מקגאפין", אמצעי לקידום העלילה שאין לו כל משמעות או תוכן של עצמו. רוב הצופים מניחים כי המזוודה מכילה זהב, דבר המסביר את האור הצהוב הבוקע ממנה (בפועל השתמש טרנטינו בנורה צהובה המחוברת לסוללה, שהוכנסה למזוודה) ואת העובדה שכאשר פאמפקין פותח את המזוודה, במהלך סצנת השוד במסעדה, הוא נדהם ואומר "האם זה מה שאני חושב שזה? יופי". עם זאת במרוצת השנים העלה קהל מעריצי הסרט הסברים נוספים, לרבות ההסבר המיסטי שהמזוודה הכילה את נשמתו של מרסלוס. הסבר זה מתבסס על מספר אלמנטים: קוד הפתיחה של המזוודה - 666, למרסלוס יש פלסטר גדול על עורפו (משם השטן שולף את הנשמה לפי האמונה), והשטן עצמו, שנראה מאחור בלבד סוגר עסקה עם מרסלוס, בסצנה שבה בוץ' ממתין למרסלוס במועדון.

הציטוט מספר יחזקאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל פעם שווינפילד מבצע רצח, הוא פוצח בציטוט בנימה פיוטית-תנ"כית שלקוח לכאורה מספר יחזקאל, פרק כ"ה, פסוק י"ז.

Cquote2.svg

דרך הצדיק נצורה מכל עבריה בעוולות האנוכיים ובעריצות הרשעים. אשרי האיש אשר בשם צדקה ורצון טוב ירעה החלשים דרך גיא צלמוות, יען כי אכן שומר אחיו הוא, ומוצא הילדים האבודים. ועשיתי בם נקמות גדולות בתוכחות חמה, בם המנסים להרעיל ולהשמיד את אחי. וידעו כי אני ה', בתתי את נקמתי בם.

Cquote3.svg
(באנגלית:

The path of the righteous man is beset on all sides by the inequities of the selfish and the tyranny of evil men. Blessed is he who in the name of charity and good will shepherds the weak through the valley of darkness, for he is truly his brother's keeper and the finder of lost children. And I will strike down upon thee with great vengeance and furious anger those who attempt to poison and destroy my brothers. And you will know my name is the Lord when I lay my vengeance upon thee.)

אין זה ציטוט אמיתי מהתנ"ך, אלא ערבוב וערוב של פסוקים מומצאים, בהם משולב הפסוק האמיתי מיחזקאל כ"ה, י"ז: "ועשיתי בם נקמות גדולות בתוכחות חמה, וידעו כי אני ה' בתתי את נקמתי בם". כמו גם מישעיה כ"ו, פסוק ז': "ארח לצדיק מישרים ישר מעגל צדיק תפלס" (המתורגם לאנגלית כ-"The way of the righteous is level; thou dost make smooth the path of the righteous" ונושאים מפורסמים מתהילים כ"ג - "ה' רועי לא אחסר... גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע".

למעשה, המדובר במחווה לסרט קראטה משנת 1976 בכיכובו של סוני צ'יבה, אחד השחקנים האהובים על טרנטינו, הפותח בציטטה שגויה דומה, המיוחסת אף היא לספר יחזקאל כ"ה, י"ז.

השימוש בחדר השירותים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר השירותים משמש כנקודת מפנה בעלילה. בכל פעם שדמות משתמשת בשירותים, חל מפנה עלילתי. כאשר וגה ווינפילד רוצחים את המחזיקים במזוודה בדירתם, מסתתר אדם בחדר השירותים ומאזין לרצח, ולאחר מכן יוצא ומנסה לירות בווגה ווינפילד. וגה שוהה בשירותים כאשר מיה נוטלת את מנת היתר, ולאחר מכן הוא שוהה שוב בשירותים כאשר בוץ' מגיע לדירתו, מוצא את התת-מקלע, ולאחר מכן הורג אותו. וגה משתמש בשירותים במסעדה, כאשר פמפקין והאני באני קופצים על השולחן ומכריזים כי המדובר בשוד.

ייתכן כי המדובר באירוניה של טרנטינו, המשחק על העובדה כי השירותים הם טאבו בסרטים הוליוודיים, וכי גיבורי הסרטים הללו לעולם אינם משתמשים בשירותים, ולכן בחר להפוך את חדר השירותים והשימוש בו למרכיב חשוב בקידום העלילה.

מסגרת הזמן שבה מתרחש הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתרחש בלוס אנג'לס של תחילת שנות ה-90, אך הוא שואב דימויים ונושאים מחלק ניכר מהמאה ה-20 כולה.

  • מיה וולאס מזכירה בתלבושתה, בתסרוקתה ובהתנהגותה כוכבת ראינוע, ובמיוחד את "קוטלת הגברים" של הסרט האילם, לואיז ברוקס.
  • מסעדת "ג'אק רביט סלימס" אליה יוצאים מיה ווגה, היא מסעדה המוקדשת לשנות ה-50, בתפריט, בעיצוב, ובלבושם של המלצרים.
  • קרב האגרוף בין בוץ' קולידג' ליריבו וילסון מזכיר את שמות נשיאי ארצות הברית מתחילת המאה ה-20, וודרו וילסון וקלווין קולידג'.
  • השלט המפרסם את קרב האגרוף מצהיר כי הקרב מתרחש ביום חמישי, 16 ביולי. בכול הרבע האחרון של המאה העשרים, תאריך זה חל ביום חמישי, בארבע שנים בלבד: בשנת 1981, 1987, 1992 ו-1998[2] (האחרונה מהארבע חלה אחרי יציאת הסרט לאקרנים). מבין ארבע שנים אלו, שנת 1992 היא המתאימה לתיאורו של בוץ', כמי שהיה עדיין ילד, בזמן מלחמת וייטנאם.
  • הסצינות המתארות את קרב האגרוף, ואת הזמן שמיד לאחריו, מזכירות בסגנון הצילום שלהם, המטושטש וחסר הצבע, את הסרט האפל. מוטיב מוכר מסרטי הסרט האפל הוא מתאגרף המוכר את הקרב.
  • דמויותיהם של וגה ווינפילד מתנהגות ולבושות בסגנון סרטי ה"בלאקספלויטיישן" של שנות ה-70, סגנון לו יצר טרנטינו מחווה בסרטו הבא, "ג'קי בראון".
  • על אף שבדירתה של מיה מצויים טייפ סלילים ונגן תקליטים, ולא קומפקט דיסק כמו שניתן היה לצפות, במהלך הסרט מדבר וגה בטלפון סלולרי, דבר המקשר את הסרט מבחינה טכנולוגית לשנות ה-90.
  • דגני הבוקר שאוכל לאנס כאשר וינסנט מגיע לביתו, נקראים "פרוט ברוט", וייצורם הופסק בשנת 1983. עם זאת סוג זה של דגנים מופיע כמעט בכל סרטי טרנטינו.

השפעות על הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור אינו מוצג באופן כרונולוגי - הוא מפורק לחלקים, מסודר מחדש, ומוצג לצופה מנקודות מבט שונות, באופן המזכיר את עבודת במאי הגל החדש בקולנוע הצרפתי, כז'אן לוק גודאר ופרנסואה טריפו. השפעות נוספות על מבנה הסרט, צילומו ועריכתו ניתן לראות בסרטו של סטנלי קובריק "ההרג" משנת 1956, סרטו של אורסון וולס "מגע של רשע" משנת 1958, וסרטו של דון סיגל "הרוצחים" משנת 1964. הדיאלוג וסצנות הפעולה מושפעים בבירור ממערבוני הספגטי של סרג'ו לאונה.

הסרט רצוף במחוות לסרטים מן העבר. טרנטינו, שעבד כמוכר בדלפק של חנות להשכרת סרטי וידאו, ידוע בידע האנציקלופדי שרכש על הקולנוע האמריקני, כאשר צפה בכל הסרטים שהוצעו להשכרה בחנות. חלק מן ההשפעות הניכרות על הסרט הן:

  • הציטוט המדומה מספר יחזקאל מופיע לראשונה (אם כי בנוסח שונה) בסרט קראטה משנת 1976 בכיכובו של סוני צ'יבה.
  • סרטו של דון סיגל, "הרוצחים", מציג שני רוצחים המחליפים ביניהם שנינויות כשהם לבושים בחליפות מחויטות שחורות.
  • סצנת הריקוד מזכירה סצנות דומות בסרטים של ז'אן לוק גודאר "לחיות את חייה" (Vivre Sa Vie) משנת 1962 ו"Bande à part" משנת 1964 . כמו גם סצנה מהסרט "שמונה וחצי" של פדריקו פליני. שם סרטו של גודאר, "Bande à part", שימש בסיס גם לשם חברת ההפקה של טרנטינו, A Band Apart.
  • הסרטים "Kiss Me Deadly" ו "Repo Man" כוללים שימוש במזוודה שכל מה שנראה מתוכנה הוא האור הבהיר הבוקע ממנה.
  • סרטו של מרטין סקורסזה "נער אמריקני" משנת 1978 כולל דמות המספרת על הצורך להזריק לידיד אדרנלין, לאחר שהשתמש במנת יתר של סם.
  • המסעדה "ג'ק רביט סלים" דומה מבחוץ למסעדה המוצגת בסרטו של ג'ורג' לוקאס "אמריקן גרפיטי" (1973).

הצלחת הסרט והשפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נמצא ברוב הרשימות העוסקות ב"מאה הסרטים הגדולים" וכדומה[דרוש מקור], וזכה, הן בעת הופעתו, ועדיין, לשבחי הביקורת ולאהדת הקהל. מבקרים חשובים כסיסקל ואברט הישוו את הדרך שבה התקבל "ספרות זולה" על ידי הביקורת והקהל, לדרך בה התקבל "האזרח קיין", שיצר אורסון וולס, עם הופעתו בשנת 1941.

בעת הקרנתו לראשונה היה הסרט שנוי במחלוקת, לרוב בשל האלימות הגראפית שבו ובשל מה שנתפס כגזענות, והשימוש הרב במילה "Nigger” (כושון), המהווה טאבו בתרבות הקולנועית האמריקנית.

הצלחת הסרט הביאה את האולפנים הגדולים בהוליווד ליצור שורה של סרטים שחיקו את הפורמט של הסרט: עלילה לא כרונולוגית, לצד דיאלוג שנון, נושאים הלקוחים מעולם הפשע, המוצגים בצורה אלימה. סרטים אלו ברובם לא הגיעו להצלחתו של "ספרות זולה" והמבקרים סברו שהם נחותים לעומת המקור, אם כי היו ביניהם שזכו להצלחה כסרטו של גיא ריצ'י "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים", שהיווה למעשה השתלה של אווירת "ספרות זולה" לסצנת הפשע בלונדון.

הגישה הבלתי שגרתית של הסרט לנרטיב הקולנועי, לדרך בה מסופר סיפור העלילה, הביאה לכך שרבים יגדירו אותו כיצירה פוסט מודרניסטית.

הסרט השפיע באופן חיובי על חיי המשתתפים בו. הקריירה של ג'ון טרבולטה ששקעה בשנים שלפני הסרט לשפל המדרגה, קיבלה תפנית חיובית, והדמות אותה הוא משחק, הרוצח השכיר וינסנט וגה, הפכה להיות אחת הדמויות המזוהות עמו ביותר. גם ברוס ויליס זכה לריענון דומה של הקריירה שלו, שנראתה כשוקעת. אומה תורמן זכתה למעמד של שחקנית מובילה בהוליווד, ושחקני אופי כוינג ריימס והרווי קייטל זכו לחשיפה שהובילה להופעתם בסרטים נוספים. סמואל ל. ג'קסון, שזה שנים הופיע בדמויות משנה, ועל אף שזכה לתשבחות ופרסים לא פרץ לתודעת הקהל, זכה לחשיפה הרבה ביותר, והפך לכוכב בעקבות הופעתו בסרט זה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קוונטין טרנטינו, ספרות זולה : שלושה סיפורים --- על סיפור אחד ---, הוצאת גוונים, 2000
  • דיינה פולאן, ספרות זולה, תרגום: איה ברויר, תל אביב: רסלינג, 2003

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]