ספרטקוס (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספרטקוס
Spartacus sheetA.jpg
בימוי: סטנלי קובריק
הפקה: קירק דאגלס
שחקנים ראשיים: קירק דאגלס, ג'ין סימונס, לורנס אוליבייה, צ'ארלס לוטון, פיטר יוסטינוב, ג'ון גאוין, טוני קרטיס
מוזיקה: אלכס נורת'
חברת הפצה: סרטי יוניברסל
הקרנת בכורה: 1960
משך הקרנה: 184 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 12,000,000$
דף הסרט ב-IMDb

ספרטקוס הוא סרט שביים סטנלי קובריק ויצא לאקרנים בשנת 1960. הסרט מבוסס על רומן באותו שם מאת הווארד פאסט, אודות חייו ההיסטוריים של ספרטקוס ומלחמת העבדים השלישית. בסרט מככבים קירק דאגלס כמנהיג העבדים המורדים ספרטקוס ולורנס אוליבייה כיריבו, הגנרל הרומי והפוליטיקאי מרקוס ליקיניוס קראסוס. בסרט מככבים אף פיטר יוסטינוב, (שזכה בפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר בגלמו את סוחר העבדים לנטולוס בטיאטוס), ג'ון גאוין כיוליוס קיסר, ג'ין סימונס, צ'ארלס לוטון, הרברט לום, וודי סטרוד, טוני קרטיס, ג'ון דאל, וצ'ארלס מקגראו. הכותרות עוצבו על ידי סול בס.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילתו של הסרט בכריית מכרות הנעשית על ידי עבדים בפרובינציה הרומית של לוב. ספרטקוס (קירק דאגלס), תראקי חסון גוף נחלץ לעזרתו של איש קשיש שקרס תחתיו. חייל רומאי אומר לספרטקוס לשוב לעבודתו, ומיד מותקף כתגובה וננשך בקרסול, ככל הנראה בגיד אכילס. כעונש על כך, נקשר ספרטקוס ונידון למוות מהרעבה. סוחר עבדים, לנטולוס בטיאטוס (פיטר יוסטינוב), מגיע ותר אחר מתגייסים לבית הספר לגלדיאטורים אשר בבעלותו, המכונה גם לניסטה. הוא בוחן מספר עבדים כשהבעת גועל נסוכה על פניו, עד שלבסוף נח מבטו על ספרטקוס, מזהה את רוחו האיתנה. בטיאטוס מפליג לקפואה, שם שוכנת הוילה הכפרית שלו, המשמשת גם כבית ספר לגלדיאטורים.

לאחר סצינות מספר בהן אנו מתבוננים באימוני גלדיאטורים ובחיי בית הספר, קרסוס (לורנס אוליבייה) מגיע עם מלוויו, שואף להשתעשע על ידי צפייה בצמד גליאטורים נלחמים עד מוות. ספרטקוס נבחר, אולם הוא מובס, אך המנצח (וודי סטרוד) מסרב להרוג אותו, ובמקום זאת משליך את קלשונו לעבר גלריית הצופים המוגבהת ומנתר על מנת לתקוף את הרומאים. קראסוס מחסל את העבד במהירות ומתכונן לעזוב. ברגע שהוא עוזב, הוא רוכש את השפחה היפה וריניה, שבה ספרטקוס התאהב.

בעקבות האובדן ספרטקוס פותח בקטטה עם אחד השומרים. הקטטה מתפתחת למרידת הגלדיאטורים בבית הספר. הגלדיאטורים מצליחים להמלט ובהדרגה משתלטים על קפואה ועל כל המחוזות הסמוכים. עבדים מקומיים רבים נוהרים על מנת להצטרף למתקוממים.

בסנאט הרומי הסנאטור הפלבאי סמפרוניוס גרקכוס (צ'ארלס לוטון) מתמרן בעורמה את בן חסותו וידידו של קראסוס מרקוס גלאברוס (ג'ון דאל) שיקח את חיל המשמר של רומי על מנת להכניע את המרד, ויותיר את הדרך פנויה לבן בריתו של גרקכוס, יוליוס קיסר (ג'ון גאוין) לתפוש את הפיקוד על העיר רומי. בינתיים רוכש קראסוס עבד חדש, אנטוניוס (טוני קרטיס), מורה ילדים בעברו מסיציליה, ומנסה לפתות אותו. אנטוניוס נס במהרה מאדונו ומצטרף לספרטקוס.

ספרטקוס סוקר מתגייסים חדשים, ומציב אותם בתפקידים המותאמים לכישוריהם. אנטוניוס מציג עצמו כמשורר וכלהטוטן, אולם ספרטקוס בכל זאת חפץ בו בצבאו, מעיר בעקיפין על הקשר בין פוליטיקה לאומנות. ספרטקוס מתאחד מחדש עם וריניה, שנמלטה מבטיאטוס החסון. הוא רדף אחריה, אולם היה שמן מכדי לתופשה. לאחר השמידו את חיל המצב של רומא, מתווה ספרטקוס את תוכניתו לנוס דרך הים, להפליג בספינות ששודד הים הקיליקיים (המכונים "שלזיים" על ידי הדמויות בסרט), ששילמו מהביזה שצבא העבדים חמס.

רומא שולחת צבאות שוב ושוב על מנת להכניע את המרד (המכונים בסרט בתיאטרליות "שמונה צבאות"), ברם ספרטקוס מכניע את כולם. קראסוס מתפטר מן הסנאט, לכאורה כדי לחלוק עם חברו גלאברוס את חרפת הגלות שהיא מנת חלקו. גרקכוס חושד כי הוא סתם מחכה למצב שיקרה בדרכו כשסנאטים הנואשים יכתירוהו לדיקטטור, וכך ינטרל את מפלגתו הפלבאית היריבה של גרקכוס. גרקכוס מתמרן לסייע ביד העבדים להימלט על מנת שההזדמנות של קראסוס תחמוק מידיו. יוליוס קיסר בוגד בגרקכוס וקרסוס מפשפש עמוק בארנקו על מנת לשים לאל את התוכנית.

ברגע שהעבדים לשעבר מגיעים לחוף, הם מגלים כי הקיליקיים שוחדו בידי קראסוס. ספרטקוס דוחה את הצעת הציר הקיליקי (הרברט לום) להבריח אותו, את משפחתו (וריניה שהיא אשתו כעת ובנם), ולפנות לאסיה על מנת לחיות כמלכים. כמובן שהתראקי הישר אינו מוכן לנטוש את צבא העבדים שלו. ספרטקוס מוצא עצמו לכוד בין שלוש צבאות רומיים (פומפיוס) בקלבריה, לוקולוס בברונדיסיום והמשמר הפרטוריאני). הפתרון היחידי הוא לפלס את דרכם לרומא באמצעות לחימה. בינתיים, קראסוס מקבל את מבוקשו. בסצינות מקבילות, נושא ספרטקוס נאום ממושך בפני העבדים, בעוד קראסוס מותרה מפני שלילת הזכות הפטריצית. קראסוס שוכר את בטיאטוס על מנת שיסייע בידו לזהות את ספרטקוס לאחר הימלטותו הצפויה.

הקרב מסתיים במפלתו המוחלטת של צבא המורדים ובלכידתם של שבויים רבים, בכללם ספרטקוס. קראסוס מבטיח לשבויים שהם לא ייענשו רק אם הם יזהו את ספרטקוס או את גופתו. בסצנה רבת עוצמה, הם קמים בזה אחר זה ומצהירים ("אני ספרטקוס"), לכן קראסוס דן את כולם לצליבה, בזה אחר זה לאורך כל הדרך משדה הקרב לשערי רומא, לאורך הדרך האפית. הוא מותיר אחרונים את אנטוניוס ואת ספרטקוס, בחושדו כי האחרון הוא האיש אחריו הוא תר.

בינתיים מבחין בטיאטוס כי נקמתו של קראסוס מונעת מבעדו את המכירה הפומבית המיוחלת של העבדים הניצולים. וריניה נלקחת לביתו של קראסוס, שם הוא מנסה ללא הועיל לפתות אותה. בצעדו האחרון לפני שהוא מבצע התאבדות, משדל גראקכוס עטוי הכלימה בשלמונים רבים את בטיאטוס לחטוף את וריניה מקרסוס, ואז מעניק חופש לה ולבנה, כותב במו ידיו מסמך שחרור עבורם. מתוסכל מדחייתה של וריניה, מורה קראסוס לספרטקוס ואנטוניוס להתעמת בדו-קרב עד מוות, קצר רוח על מנת לחכות לחגיגות של יום המוחרת. הוא מכריז כי המנצח ייצלב. כל אחד מהגברים מנסה להרוג את האחר, על מנת לחסוך מרעהו את המוות האיטי והמייסר על גבי הצלב. ספרטקוס מנצח והוא נצלב על חומותיה של רומא. קראסוס מודה בפני קיסר כי הוא חושש כעת מפני ספרטקוס, מפני שיהיה לו הכוח של מרטיר.

בטיאטוס ווריניה עוזבים לגאליה דרך הדרך האפית ומוצאים את ספרטקוס תלוי גוסס על הצלב האחרון בדרך. וריניה מראה לספרטקוס את בנו הרך הנולד ונודרת נדר כי הוא יגדל כאדם חופשי. ראשו של ספרטקוס צונח קדימה, ווריניה שבה לכרכרה ורוכבת הלאה.

ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות ספרטקוס הומרצה חלקית מכשלונו של קירק דאגלס לזכות בתפקיד הראשי בסרט בן חור, של ויליאם ויילר. דאגלס עבד עם ויילר קודם לכן על סיפור בלשי, והיה מאוכזב כשצ'רלטון הסטון לוהק לתפקיד במקומו. על מנת לא להיות מובס, הוא החליט לגנוב את ההצגה מויילר, ויצר אפוס משל עצמו, ספרטקוס, עם עצמו בתפקיד הראשי.

פיתוח התסריט[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור, נשכר הווארד פאסט לעבד את הרומן שלו לידי תסריט, אולם הוא התנסה בקשיים בעבודה על ניסוחו של התסריט, והוחלף בדלטון טרמבו מהרשימה השחורה, שעבד תחת שם העט "סם ג'קסון". אנשים מסוימים חשו כי עיבודו של טרמבו לספרטקוס מוצג כצורה של קומוניזם מוקדם שנלחם נגד ממסד של רומאים עשירים על ידי שחרור העבדים. ההסרטה הופרעה בשל ראייתם השונה של קובריק וטרמבו: לקובריק, במאי צעיר באותו הזמן, לא הייתה את מידת השליטה שתהיה לו מאוחר יותר בסרטים, והתוצר הסופי הוא יותר תוצאה של תסריטו האופטימיסטי של טרמבו מאשר סימן ההיכר הציני של סטנלי קובריק.

לאחר ההפקה, נודע לדאגלס שקובריק התכוון לקחת אשראי על כתיבת הסרט במקום טרמבו. דאגלס רב הכוח התנגד באופן פומבי להוצאתו של טרמבו, וברגע ששמו של טראמבו הופיע בקרדיטים, סתם הדבר את הגולל על הרשימה השחורה של הוליווד.

תהליך עשיית הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרטקוס נועד במקור להיות מבוים על ידי אנתוני מאן. יומיים לאחר תחילת הצילומים פיטר האולפן את מאן מחמת חוסר מנהיגותו וסטנלי קובריק נשכר להחליפו. עד לשלב זה בקריירה שלו, ביים קובריק ארבעה סרטים באורך מלא, שניים מהם היו הפקות הוליוודיות עתירות תקציב. ספרטקוס נהפך להיות הפרויקט הגדול ביותר של קובריק עד אותה עת, עם תקציב של תריסר מיליוני דולרים וליהוקם של 10,500 אנשים, הישג מרשים לבמאי כה צעיר (אף על פי שחוזהו לא העניק לו שליטה מוחלטת על הסרט).

ספרטקוס צולם במצלמות Super Technirama 70, שהיוו שינוי עבור קובריק, אשר העדיף להשתמש ב-square format ratio. קובריק גילה כי הסרטה באוויר הפתוח מחוץ לאולפן או באתרים אמיתיים מהווה הסחת דעת ולכן העדיף לצלם באולפן. הוא סבר כי השחקנים יוצאים נשכרים מעבודה באולפן חסין קול, שם הם מסוגלים להתרכז ביתר קלות. על מנת ליצור אשליה של קהלים גדולים אשר משחקים תפקיד כה חיוני בסרט, השתמש צוותו של קובריק בציוד בן שלושה ערוצי קול על מנת להקליט 76,000 צופים במהלך משחק בין נבחרות הפוטבול של אוניברסיטת מישיגן ואוניברסיטת נוטרה דאם כשהם צועקים "יחי, קראסוס!" וכן "אני ספרטקוס!".

הסצינות האינטימיות צולמו בהוליווד, אולם קובריק התעקש כי כל סצינות הקרבות יצולמו במישור רחב מחוץ למדריד. השתמשו בשמונת אלפים חיילים מאומנים שהשתייכו לחיל הרגלים הספרדי בתור הצבא הרומאי. קובריק ביים את הצבאות מראש מגדלים שנבנו במיוחד לשם כך. לבסוף הוא הוכרח לחתוך את כל סצינות הקרב העקובות מדם שהוסרטו למעט אחת, מחמת תגובה שלילית של הקהל בהקרנה מוקדמת של הסרט.

המוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התכליל המקורי לספרטקוס הולחן ובוצע על ידי אלכס נורת' שהיה מועמד שש פעמים לפרס האוסקר. הוא נחשב לאחת מעבודותיו המשובחות ביותר, ודוגמה מאלפת לצורה שבה סגנונות הלחנה של מוזיקה מודרנית מעובדים לשימוש בטכניקות מרכזיות בהוליווד. הפרטיטורה של נורת' הינה אפית, ובכך הולמת את שיעור קומתו של הסרט. לאחר מחקר נרחב על המוזיקה של התקופה, ליקט נורת' אוסף של כלי נגינה עתיקים, שאומנם לא היו רומאים אוטנטיים, אך מעניקים לסרט נופך דרמטי רב עוצמה. כלים אלה קרויים Sarrusophone, חלילית ישראלית, אבוב סיני, לאוטה, מנדולינה, חליל יוגוסלבי, קיתארה, דולצימר, וחמת חלילים. הכלי המככב של נורת' היה ה-Ondioline, המזכיר גרסה מוקדמת יותר של סינתיסייזר אלקטרוני, שזו לו הפעם הראשונה שהשתמשו בו בסרט. רוב המוזיקה הולחנה ללא מרכז טונאלי, והיא מפלרטטת עם טונליות בדרכים שרוב מלחיני הסרטים לא הסכינו עימן. בנושא אחד משתמשים לייצג הן עבדות והן חופש, אולם הוא מקנה הדגשים שונים לסצנות השונות. שיר הנושא של ספרטקוס ווריניה (מושר בידי טרי קאליה) הוא הנגיש ביותר בסרט, ורעם הלמות תופים מושמע עבור דמותו של קראסוס.

אורכו של פסקול האלבום הוא פחות מארבעים וחמש דקות ואין הוא מייצג את הפרטיטורה. לכותב היצירה היו תוכניות להקליט בשנית חלקים נרחבים מן המוזיקה בצוותא עם חברו של נורת' ועמיתו ג'רי גולדמסיט, אולם הפרויקט השתהה עד אשר הלך גולדסמיט לעולמו בשנת 2004. היו בוטלגים למכביר, אולם אף לא אחד מהם הנפיק צליל איכותי בטיבו.

הליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידים ראשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קירק דאגלס מגלם את דמותו של ספרטקוס. ספרטקוס הוא עבד תראקי המשועבד בלוב, אשר נרכש על ידי סוחר הלודרים ובעל בית הספר לגלדיאטורים לנטילוס באטיאטוס ומתאמן כגלדיאטור.
  • לורנס אוליבייה כקרסוס. קראסוס הוא פטריקי שבלבו אהבה אובססיבית לעיר רומא. הוא נאבק על כוח בסנאט הרומאי, ושם את לבו רק מעט על המרד של ספרטקוס. זוכה פרס אוסקר סר לורנס אוליבייה נחשב על ידי רבים כשחקן הקלאסי הגדול ביותר במאה ה-20. אוליביה, שנשכר על ידי דאגלס (שהכירו מעבודתם יחדיו על המחזה "תלמידו של השטן"), מציע שהוא ישחק את ספרטקוס ונתקל באי הסכמתו של דאגלס. הוא הסכים לקבל על עצמו את התפקיד השני.
  • ג'ין סימונס כוריניה. וריניה היא שפחה המשרתת אצל בטיאטוס ומתאהבת בספרטקוס. סימונס, שהייתה המועמדת לפרס האוסקר, שיחקה בתפקידים בולטים רבים בקולנוע הבריטי ("תקוות גדולות", "הנרקיס השחור", ו"המלט" של אוליביה) שאחריהם עשתה תפנית מוצלחת להוליווד. זהו לה אחד מתפקידיה המובילים הרבים.
  • צ'ארלס לוטון כגרקכוס. גרקכוס הוא סנטור רומאי פטריוטי המהווה יריבו היחידי של קראסוס. זוכה פרס האוסקר לוטון ירד קמעא מגדולתו בשנות השלושים. היה זה אחד מתפקידיו החשובים האחרונים, לפני מותו ב-1962.
  • פיטר יוסטינוב כבטיאטוס. לנטולוס בטיאטוס הוא סוחר עבדים פיקח ומניפולטיבי, אשר רוכש את ספרטקוס, ומשלם על כך ביוקר. פיטר יוסטינוב זכה באוסקר הראשון שלו עבור התפקיד בסרט (השני יהיה על תפקידו בסרט "טופקאפי" בשנת 1964). יוסטינוב היה סופר, במאי ומספר סיפורים ידוע. מבין סרטיו של קובריק שבהם השתתף, זוהי הופעתו היחידה שזיכתה אותו בפרס אוסקר.
  • ג'ון גאווין כיוליוס קיסר. קיסר הוא בן חסותו הצעיר והשאפתני של גרקכוס, שמשיג פיקוד על המשמר הפרטוריאני לאחר התוהו ובוהו שהשתרר במהלכו של מרד ספרטקוס. גאוין ידוע היום במיוחד בשל הופעתו בסרט "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק, שם הוא מגלם את מאהבה של מריון קריין. מאוחר יותר הוא יכהן כשגרירה של ארצות הברית במקסיקו.

תפקידים משניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נינה פוש היא הלנה גלאברוס. הלנה היא אחותו הערמומית והתכמנית של מרקוס פובליוס גלאברוס. כוכבה של פוש שהייתה מועמדת לפרס האוסקר דרך בשמי הסרטים כאשר השתתפה בסרט האפי "עשרת הדיברות" של ססיל ב. דה-מיל.
  • ג'ון איירלנד כקריקסוס. קריקסוס הוא אחד מסגניו הנאמנים ביותר של ספרטקוס, ומשרת אותו עד להיטבחו בקרב הסופי. איירלנד שהיה מועמד לפרס האוסקר מגלם בדרך כלל דמויות בתפקידים משניים, בדומה לזה שהוא שיחק בספרטקוס.
  • הרברט לום כטיגראנס לבאנטוס. לבאנטוס הוא שודד ים סיציליאני אשר נאלץ לבגוד בספרטקוס. הרברט לום היה צ'כי שהיגר להוליווד, שזכה לבסוף בתהילתו הגדולה כמפקח דרייפוס בסדרת הסרטים הארוכה "הפנתר הוורוד" של בלייק אדוארדס.
  • ג'ון דאל כמרקוס פובליוס גלאברוס. גלברוס הוא בן חסותו הנאיבי של קראסוס, שבלא יודעין משחק לידיו של גראקכוס. המועמד לפרס האוסקר דאל היה שחקן אמריקני שעבד בעיקר בתיאטרון. תפקידו המפורסם ביותר על גבי המרקע היה כברנדון שאו, אחד מן הרוצחים בסרט "חבל" של אלפרד היצ'קוק.
  • צ'ארלס מקגראו כמרסלוס. מרסלוס הוא הלודר המחוספס והאכזרי של לנטילוס בטיאטוס, שנטפל אל ספרטקוס במיוחד. מקגראו נודע ביותר בשל גילומו את דמויות הרשע בסרטים, בדומה לזה שהוא משחק בספרטקוס.
  • טוני קרטיס כאנטוניוס. אנטוניוס הוא עבד צעיר הנוטש את אדונו, קראסוס ומצטרף לספרטקוס. בסיום הסרט נאלצים ספרטקוס ואנטוניוס להילחם זה בזה עד מוות בקרב גלדיאטורים. קרטיס שהיה מועמד לפרס האוסקר זכה להצלחה עצומה זמן קצר קודם לכן בסרט "חמים וטעים" של בילי ויילדר ודאגלס רצה אותו בסרט על מנת להוסיף "אבק כוכבים".

גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט יצא לאקרנים מחדש בשנת 1967 (בגרסה הקצרה בעשרים ושלוש דקות מזו המקורית), ושוב ב-1991 כשהחזירו את אותן עשרים ושלוש הדקות המקוצצות, בתוספת ארבע עשרה דקות שנחתכו מן הסרט בגרסה המקורית. התוספת כוללת מספר קטעי קרבות אכזריים כמו גם סצנת אמבטיה שבה הגנרל הפטריצי קראסוס (אוליבייה) מנסה לפתות את עבדו אנטוניוס (קרטיס) בהשתמשו באנלוגיה של "לאכול צדפות" ו"לאכול חלזונות" על מנת להביע את דעתו שהעדפה מינית הינה עניין של טעם יותר מאשר מוסר. כאשר הסרט שוחזר, שנתיים לאחר מותו של אוליבייה, חסרה הייתה הקלטת הדיאלוג המקורי של סצנה זו, ולכן היא דובבה מחדש. עלה בידו של טוני קרטיס, שהיה אז בן שישים ושש, להקליט את חלקו, אולם את קולו של קראסוס דובב למעשה אנתוני הופקינס, חקיין מוכשר אשר היה בן חסותו של אוליבייה בראשית הקריירה שלו והתוודע היטב לקול שלו.

אי דיוקים היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ייתכן מאוד שהאירועים בסצנה המפורסמת "אני ספרטקוס!" וכל הסצינות שלאחר מכן עם ספרטקוס מעולם לא אירעו, כי האמונה הרווחת היא שספרטקוס נהרג בקרב.
  • למעשה, מרקוס קראסוס מאוד לא התאווה לרדוף אחרי ספרטקוס וצבאו. רווחת הסברה כי סצנת הקרב הגדולה בסמוך לסיום החלה כאשר ספרטקוס ניסה לארוב לקרסוס. מעבר לכך, היה זה קראסוס לבדו שניצח בקרב נגד ספרטקוס. כל תפקידו של פומפיוס התמצה בהריגתם של חמשת אלפים עבדים אשר נסו מן הקרב הסופי.
  • ישנם פחות קרבות במציאות מאשר הוקרנו על גבי המרקע. למשל, לאחר שהובס בצפון, נס ספרטקוס לדרום, ובמקום להתעמת עימו, בונה קראסוס חומה לאורך המגף האיטלקי על מנת שתעצור בעדו.
  • לא ייתכן שיוליוס קיסר פיקד על המשמר הפרטוריאני, היות שהוא לא היה קיים באותה תקופה.
  • בסרט נולד ספרטקוס לחיי עבדות. ככל הנראה שירת ספרטקוס האמיתי בצבא הרומאי וערק, נתפש ונמכר לעבדות בתור עונש. עובדות הללו עשויות להיתפס כפחות זוהרות מאשר הרואיות, ולכן הוחלפו בסרט וסייעו להסביר את מנהיגותו הלא טבעית למראית עין, והתפישה של כיצד בנה ספרטקוס ופרש אסטרטגיית כוחות גדולים.
  • בסרט ישנה דמות המכונה גראקכוס. הוא מתואר כחבר סנאט ומתנגד לקרסוס. למרות שייתכן שהיה באותה תקופה גראקכוס שהתנגד לקרסוס, אין כל ראיה שתתמוך בכך. הגראקכי החשוב ביותר היה טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס וגאיוס סמפרוניוס גרקכוס, אשר שניהם היו דמויות פוליטיות מהפכניות. חייהם השתרעו במהלך השנים 163 עד 121 לפני הספירה. מרד העבדים שהסרט מתייחס אליו מתרחש בשנים 73 לפנה"ס עד 71 לפנה"ס. משמעות הדבר היא כי הדמויות בסרט הינן ככל הנראה בדויות. השימוש בדמות היה ככל הנראה כאמצעה עלילתית מכיוון שהשם מקושר לפופוליזם, נושא אשר חוזר ונשנה במהלך הסרט. דבריו בסרט מתוות את אישיותו כמעדיפה תועלתנות פוליטית על פני חוקים ומנהגים מסורתיים אשר הינם גם מאפיין של גרקכי. הערה: משפחתו של גרקכוס הייתה ממשפחת פלבאים ברומא. צורת הרבים של גרקכוס היא גרקכי.

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסי אוסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט היה מועמד בשש קטגוריות לפרס אוסקר וגרף ארבעה פרסים:

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרים כמו רוג'ר אברט סברו כי הסרט משופע בשגיאות שגרמו לו להתיישן. מבקרים ראו בסרט ייחסו לשגיאות המרובות של הסרט סיבות שונות כגון התערבות התאחדות הסרטים של אמריקה (MPAA), שכפתה צנזורה מוסכמת תחת קוד הייז; החלפתו של הבמאי המקורי, אנתוני מאן, לאחר שבוע הצילומים הראשון, צוות שנקלע לריב (לוטון מול אוליביה, הבמאי המחליף קובריק מול הכוכב והמפיק בפועל דאגלס); פסקול קולני ומסיח את הדעת מן העלילה.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סצנה מפורסמת בסרט מכלילה את העבדים שנשבו מחדש ואשר מתבקשים להצביע על מי מהם הוא ספרטקוס ובתמורה לכך תינקט נגדם מידת הרחמים. במקום זאת, כל אחד ואחד מהם מכריז על עצמו כעל ספרטקוס וכך הם חולקים עימו את גורלו. סצנה או מאורע דומה מכונה לעתים 'רגעו של ספרטקוס' בהתייחס לסצנה ייחודית.
  • בפרק 'הגומי' מן הסדרה סיינפלד, הדמויות העיקריות במופע רואות את ספרטקוס בתיאטרון מחודש.
  • בסרט קלולס מביא כריסטיאן את הסרט ספרטקוס לביתה של שר מכיוון "שיש לו משהו עם טוני קרטיס".
  • בפרסומת משנת 2006 אנו מתבוננים בחייל בצבא הרומי הנתקל בארוחת צהרים בשקית שכתוב עליה "ספרטקוס". הוא שואל את העבדים הנאספים: "האם יש פה ספרטקוס?" כשהעבדים נוכחים לדעת כי השקית מכילה פפסי, כל אחד מהם טוען להיותו ספרטקוס. לבסוף, שותה הצנטוריון את המשקה.
  • בסרט "בריאן כוכב עליון" של מונטי פייתון, משחרר פונטיוס פילאטוס את בריאן כמחווה של רצון טוב. הוא יורד מהצלב אשר הושם עליו וישוחרר לחופשי. דמותו הממשית של בריאן (אותו מגלם גרהאם צ'אפמן) אינה שמה את לבה לדבר, ולכן הנצלבים המצויים בקרבת מקום טוענים להיותם בריאן במקומו (הרי זהו הומאז' לסצנה בספרטקוס). מישהו מרחיק עם זה הלאה ומצהיר "אני בריאן, וכן גם אשתי!".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]