ספריית בית ספר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספריית בית ספר, אשר מקובל להתייחס אליה במאה ה-21 כ"מרכז משאבים" (School Library Media Center), מאגדת בין כתליה אוספים מגוונים באמצעי מדיה שונים ובתחומי עניין רבים המתאימים לתלמידים בגילאים וברמות אישיות שונות, לקריאה, עיון, למידה והרחבת אופקים.

על פי תפיסה זו, ספרייה-מרכז משאבים, היא המקום הטבעי לעידוד הקריאה, לרכישת מיומנויות מידע, להרחבת אופקים ולהעשרה תרבותית. מחקרים מוכיחים כי לקיומה של ספרייה-מרכז משאבים בבית הספר ולפעילותה, יש השפעה על ההישגים הלימודיים של התלמידים. ספרייות מעין אלה מצוידות בטכנולוגיות מתקדמות, מפתחות ומפעילות תוכניות מקיפות להקניית אוריינות מידע לכל הגילאים, ובזיקה לכל תחומי הדעת, והמאפשרות לכל התלמידים להשתמש באופן שיווני בכל טכנולוגיות המידע, ולרכוש מיומנויות מידעניות מתקדמות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה ה-18 ספריות בתי הספר לא הוזכרו כגורם חיוני בתהליך החינוך. הן התקיימו בחלק מבתי-הספר במדינות שונות, אך לא כגורם מרכזי או כחלק בלתי-נפרד מבית-הספר‏[1].

סוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 היו תקופות של שינויים ותהפוכות במבנה המדיני, בתפיסה הדתית, בחיי החברה ובכלכלה של מדינות אירופה וארצות הברית. לתמורות אלה הייתה השפעה על ארגון החינוך ועל תוכניות הלימודים. במאה ה-19 הוקמו ברוב ארצות המערב מערכות חינוך ממלכתיות וחילוניות שהגשימו את חובת הלימוד הכללי על ידי חינוך עממי שאת הוצאותיו שילמו בעזרת תשלומי מס. בתקופה זו, בה מטרת החינוך העממי הצטמצמה להענקת חינוך יסודי ולהקניית ידיעות כלליות בלבד, התבססו דרכי ההוראה על תרגול, שינון, חזרה ובחינה. הממשלות, אשר סיפקו את החינוך, לא חיפשו דרכים להשקיע כספים בספריות ובציודן.

עד סוף מלחמת העולם השנייה שימשה ספריית בית-הספר כגוף תומך בהוראה, משלים ספרי לימוד ותורם להעשרת תוכנית הלימודים. על כך נכתב ש"בעשרים השנים שמאז תום מלחמת העולם השנייה עוצבה דמותה של ספריית בית-הספר כמחסן ספרים-כמקום מרכזי לאחסן ספרים, כתבי-עת וחוברות לשימוש התלמידים והמורים"[2]. דו"ח ועדת סרטיין‏[3] והסטנדרטים שפורסמו ב-1925 בארצות הברית, ביטאו תפיסה זו. תפקיד הספרן היה לבחור, לחלק ולהגן על חומרים ולא בהכרח ללמד.

החל משנות ה-60 של המאה העשרים התפתחה תפיסה חדשה שקראה ל"שוויון הזדמנויות" - לכל אחד תינתן הזדמנות ללמוד על-פי כישוריו- תוך שימת דגש על הוראה ולמידה בדרך של גילוי, חיפוש, פתרון בעיות והבנה, למידה גם באמצעות החושים, שימוש בספרי לימוד כנקודת מוצא בלבד ולימוד בעזרת מקורות ידע מגוונים, ושיתוף גורמים אחרים בהוראה, מלבד המורה. "לחידושים בחינוך הייתה השפעה מכרעת על שינוי במעמדה של ספריית בית-הספר. השקט של הספרייה כמחסן ספרים פינה את מקומו לרחש של פעילות"‏[1].

בעקבות דיונים בכנס של נציגי הקונפדרציה העולמית של מורים, נוסד בשנת 1971 הארגון הבינלאומי לספרנות בתי-ספר - International Association of School Librarianship - IASL.

בשנת 1973 התקבלו קווי היסוד של הארגון, המבוססים על סעיף 7 באמנת זכויות הילד, כפי שפורסמו על ידי האו"ם: על פי קווי היסוד של הארגון "קיומה של ספרייה בבית-הספר הוא חיוני והשימוש המועיל בה הוא חלק חיוני לחינוך חובה חינם. ספריית בית-הספר היא מהותית להתפתחות אישיותו של התלמיד כחלק מההתפתחות התרבותית, הרוחנית והמוסרית של החברה...".

"תפקיד הספרייה והספרן בבית-הספר ובתהליך החינוכי עבר שינוי קיצוני. בשנות ה-80 קודמו רעיונות חדשים אודות תפקיד הספרייה והספרן בבית-הספר. מסמך מדיניות חדשני ורב השפעה Partners in Action: the Library Resource Center in the School Curriculum. Toronto: Ontario Ministry of Education, 1982 הציג את התפיסה הפילוסופית של "שותפים לפעולה" הרואה בספריית בית-הספר שותף חינוכי חשוב בכל הקשור לתוכנית הלימודים של בית-הספר. התפיסה התקבלה בברכה והורחבה במסמכי מדיניות שפותחו בוועדות הנהלה של בתי-ספר בקנדה, ארצות הברית, אוסטרליה ואירופה. בדרום אוסטרליה נכתב בשנת 1988 מסמך מדיניות הנקרא "שותפים בלמידה". הדיון העולמי‏[4] הצמיח עקרונות חינוכיים חדשניים ביחס לספריית בית-הספר, כגון: "על ספריית בית-הספר להיות שותפה פעילה בתהליך הלמידה ולהיות משולבת בתוכנית בית-הספר".

ככל שבתי-הספר התרחקו מהוראה המתבססת על ספרי לימוד פרטניים והחלו להסתמך על עקרון הלמידה המתבססת על משאבים שונים, הולכת הספרייה ונתפסת כמרכז ארגוני להעשרה במשאבים. הספרן נדרש מעתה למומחיות בזיהוי ובבחירת חומרי לימוד מתאימים, ולנטילת חלק פעיל בכל תהליך התכנון של הלימודים. אסטרטגיית CPPT‏ (Cooperative Program Planning and Teaching) רואה את המורה בכיתה ואת הספרן, שהוא בעצם מורה-ספרן, כשותפים החוברים יחדיו כדי לתכנן, ללמד ולהעריך שיעורים, אותם ניתן ללמד בכיתה או בספרייה והספרייה הופכת לאזור לימודי במסגרת התוכנית החינוכית של בית-הספר, שונה לגמרי מאותה ספרייה שהייתה חדר ספרים, או חדר עיון, מרוחקים מכל הפעילות הבית-ספרית.

מטרות קיומה של ספרייה בבית-הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאפשרת לתלמידים ולמורים נגישות לאוסף מאורגן של ספרים ומקורות מידע דיגיטאלים.
  • תומכת ומסייעת בהגשמת המטרות החינוכיות של בית-הספר ושל תוכנית הלימודים.
  • מעודדת יצירת אינטראקציה חברתית, תוך שימוש במיומנויות קריאה, כתיבה, הקשבה וצפייה.
  • מאפשרת גישה למשאבי מידע מקומיים, אזוריים, לאומיים ועולמיים- חושפת את הלומד למגוון של רעיונות, התנסויות ודעות שונות.
  • מקדמת ומעודדת קריאה חופשית, למידה עצמית ולמידת חקר לכל קהילת בית הספר ומעבר לה.
  • מספקת משאבים ופעילויות למידה שייצגו דעות, התנסויות ופרספקטיבות חברתיות ותרבותיות מגוונות, שיתרמו לחברה דמוקרטית.

הנגישות לשירותי ספרייה ולאוספים חייבים להתבסס על הצהרת האו"ם לזכויות האדם וחירותו, ללא הגבלה, צנזורה או לחצים הנובעים מסיבות אידאולוגיות, פוליטיות, דתיות או מסחריות[5].

ספריית בית-הספר מגשימה את האמור לעיל באמצעות גיבוש של מדיניות ותכנון שירותים, בחירה ורכישה של משאבים, מתן גישה פיזית ואינטלקטואלית למקורות המידע המתאימים, אספקת אמצעי הוראה והעסקת צוות מקצועי.

משאבים לספריות בתי הספר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי ספר יסודיים
בבתי ספר יסודיים אין תקן מחייב של משרד החינוך לספרנים בבתי"ס יסודיים. שכרם של הספרנים נקבע אפוא בינם לבין בית-הספר, המתווך בין הספרן והמעסיק: רשות מקומית, מתנ"ס, קרנות, הורים באמצעות עמותה, בי"ס בניהול עצמי באמצעות גוף חיצוני‏[6].
בית ספר על יסודי
בחטיבות הביניים ובתיכונים יש תקן של משרד החינוך לספרנים. הספרנים מועסקים על ידי הרשות המקומית או על ידי הבעלוּת הבית-ספרית. מכיוון שרוב בתי-הספר העל-יסודיים שייכים לרשויות המקומיות, הספרנים מועסקים על-ידן‏[7].

ציוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוספי ספרים
  • מגוון ספרי עיון ברמות שונות ומסוגים שונים, מגוון גדול ועשיר של ספרות יפה לקריאה חופשית לכל התלמידים.
  • כתבי-עת: בתחומי דעת שונים וברמות שונות

מאגרי מידע ממוחשבים: כל מאגר הספרייה, לומדות, משחקים, מאגרי מידע בתקליטורים ובאינטרנט; קשר עם מאגרי מידע חיצוניים והציוד הנדרש לשימוש בהם (מחשבים, מדפסות, מודם וכו') 4-10 עמדות מחשב נייחים או ניידים, 2 תלמידים ליד עמדה כולל חיבור לאינטרנט.

חומר אור-קולי: קלטות, סרטים, סרטונים, שקופיות ושקפים, מפות, תמונות והציוד הנדרש לשימוש בהם (טלוויזיה, וידאו, טייפ וכו')

חומר פדגוגי: חוברות, תוכניות לימודים, מדריכים וחומרים אחרים

עיתונות יומית, שבועונים וספרות פופולרית

ריהוט מדפים - יש להשתמש במדפים לפי המפרט הבא:

  1. מאפשרים ניידות של כל מדף בנפרד.
  2. מאפשרים התאמת הגובה ביניהם לגובה הספרים.
  3. מסוגלים לשאת את עומס הספרים ללא שקיעה יתירה של המדף
  4. המדף חייב לכלול מצדו האחד (הצמוד לקיר) בליטה כלפי מעלה, למניעת נפילת הספרים.
  5. המדפים חייבים לאפשר התקנת שילוט ועדיף שעל חלקם לפחות יורכב מראש פס שילוט.

שולחנות - השולחן יתוכנן בגובה המותאם לתלמידים בוגרים לפי הנחיות הריהוט של משרד החינוך.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ציפי קרליץ, "ספריית בית-הספר ומקומה בתהליך החינוך, שינויים ותמורות", יד לקורא, כרך כ', חוב' ג'-ד', תשמ"ב, עמ' 125-124
  2. ^ סנונית שהם, "ספרייה - מרכז משאבים התפתחותה של תפיסה". בתוך: ספרייה מרכז משאבים במוסדות חינוך, המכון לפיתוח מבני חינוך ורווחה, 1996
  3. ^ Standard Library Organisation and Equipment for Secondary Schools of Different Sizes. National Education Association, Department of Secondary Education, 1920
  4. ^ Quo Vadis: South Australia's School Community Libraries - Observations from a 1994 study tour”, Halifax, Canada: Dalhousie University Press, 1994
  5. ^ מנשר אונסקו ספריות בתי-ספר 1998
  6. ^ [1]
  7. ^ להיות ספרנית, באתר "ספריות באוויר", המרכז לטכנולוגיה חינוכית