ספר איוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסל איוב של נתן רפופורט ביד ושם בירושלים (1968)

סֵפֶר אִיּוֹב הוא החלק השלישי בקובץ כתובים מתוך התנ"ך (ישנה מחלוקת בחז"ל לגבי הסדר, והאם הספר הוא השלישי). גיבור הספר הוא איוב, שבשל יראת חטאו המופלגת נקלע להתערבות בין האל לשטן באשר לגבולות אמונתו וצדקתו. סיפור המסגרת עוסק בסדרה של אסונות הניחתים על איוב, ולב הספר מכיל שיחות בין איוב לארבעת רעיו. שיחות אלו כתובות בשירה, ומשתייכות לסוגת ספרות החכמה המקראית. הספר נחשב לאחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לעיסוק בתורת הגמול, ויש לו מקום מיוחד בתאודיציה יהודית ונוצרית גם יחד.

מבנה הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר שני חלקים עיקריים: סיפור המסגרת‏[1] ותיאור הוויכוח‏[2]. בין החלקים ישנם הבדלים בולטים - המסגרת הסיפורית קלה להבנה ומציגה את איוב כצדיק, בעוד הוויכוח כתוב בשפה שירית, קשה להבנה, ושם בפי איוב טענות הגובלות בכפירה.

ההבדל הגדול היה ידוע כבר לבעלי המסורה שקבעו למסגרת טעמים רגילים, ואילו לוויכוח טעמי אמ"ת. ההבדלים אף גרמו לכמה חוקרים לטעון שסופרים שונים כתבו את החלקים, אולם הם לא הגיעו להסכמה האם השירים נכתבו כהרחבה לסיפור, הסיפור נכתב כמסגרת לשירים קדומים או שעורך מאוחר חיבר שתי יצירות שונות.

סיפור המסגרת - פתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטן תוקף את בית איוב.
ציור מאת ויליאם בלייק

פתיחת הסיפור מתארת את איוב, איש צדיק וירא אלוהים באופן מיוחד אשר ישב בארץ עוץ, והתברך בבנים ובנות ובעושר רב. מכאן עובר המספר לתאר את המתרחש בשמיים באותה עת - בני האלוהים מתאספים לפני ה' ובהם השטן, האלוהים מפנה את תשומת לבו של השטן לצדקתו הגדולה של איוב ("כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ"[3]), וזה מגיב כי צדקתו של איוב נובעת מגורלו הטוב, אך אם יסבול מעט תסור ממנו יראת ה'.

אלוהים מחליט לבחון את אמונתו של איוב ומאפשר לשטן להמיט עליו אסונות בזה אחר זה. תחילה הוא מאבד את כל אשר מסביבו - רכושו, עבדיו ואף ילדיו, אך לאחר שהוא ממשיך באמונתו וצדקותו, אלוהים מתיר לשטן לפגוע אפילו בגופו של איוב, ואיוב עצמו לוקה בשחין. אשת איוב בראותה דברים אלו מסיתה אותו לקלל את האל על כך לפני מותו, ויש הרואים בכך חלק מהנסיון של איוב, אולם איוב משיב לה:

"כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי - גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל?!"[4], ואולם "בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו"[5].

אז מגיעים אל איוב שלושת רעיו, אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי כדי לנחמו.

תיאור הוויכוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוויכוח בין איוב לרעיו. איור של גוסטב דורה
פסוק מספר איוב באתר האומשלגפלץ בוורשה

הוויכוח מתחלק לחמישה חלקים, שלושה מחזורים של ויכוח עם הרעים, מעני אליהוא (עליהם איוב אינו מגיב) ומעני ה'. במחזורי הדו-שיח בין איוב והרעים משתקפות מספר מגמות:

  • באופן כללי דבריו של אליפז, הראשון ברעים, הם הארוכים ביותר. אחר כן מופיעים דבריו של בלדד, ולבסוף דברי צופר, הממעט בדיבור ביחס לשני קודמיו (ובמחזור האחרון אינו מדבר כלל).
  • החרפת היחס - בעוד במחזור הראשון הדיון נעשה בצורה שקטה ומנומסת, הרי שבמחזורים הבאים הביטויים הופכים קשים ביותר עד שבמחזור האחרון מופיעים ביטויים כמו "הֲלֹא רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲו‍ֹנֹתֶיךָ"[6] מצד הרעים ו"יְהִי כְרָשָׁע אֹיְבִי וּמִתְקוֹמְמִי כְעַוָּל"[7] או "וְלָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ"[8] מצד איוב.
  • "היעלמות" הרעים - ככל שמתקדם הספר, מענות הרעים מתקצרים לעומת דברי איוב שמתארכים. דברי הרעים במחזור השלישי קצרים משמעותית מאלו שבמחזור הראשון, עד שנאמר "וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב"[9].

הוויכוח עם הרעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר ספר איוב הוא הוויכוח הפיוטי בין איוב לבין רעיו. פתיחת הוויכוח היא בהתמרמרותו של איוב, המקלל את היום בו נולד ומייחל למות. דבריהם של הרעים מהווים תגובה לכך, אך תוכן טענותיהם לא ברור דיו ויש לגביו פרשנויות שונות ומגוונות. עם זאת ניתן לזהות מספר קווים בולטים במענה הרעים.

הטענה הבסיסית של הרעים כנגד איוב היא כי האל שופט את העולם בצדק, ולא ניתן כלל לערער אחריו. אם נענשת, אומר אליפז, אין ספק כי חטאת, אחרת אלוהים לא היה פוגע בך. כאשר איוב מתעקש על צדקתו, הרעים מעלים את הטענה כי אין אדם הצדיק לפני ה', וכל אחד הוא בגדר חוטא הראוי לעונש, אך איוב אינו מקבל גם את הטענה הזו שכן הוא לא מוכן לקבל שצדיק כמותו יקבל עונש כה חמור.

תחילה מתנהל הדיון בשלווה יחסית, כאשר הרעים רומזים לאיוב שבכדי להנצל ממצבו הוא צריך לתקן את דרכיו. תפיסה זו היא התפיסה המקובלת במקרא, אך איוב טוען שכאן המקרה שונה, הן בשל עוצמת העונש והן בשל צדקתו המיוחדת. עם התקדמות הדיון הרוחות מתלהטות ומתפתח ויכוח סוער. לאחר שצופר, בסוף המחזור הוויכוחים הראשון‏[10], תוקף את ביטחונו העצמי של איוב וטוען כי אינו יכול לדעת את דרכי ה':

"הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא. גָּבְהֵי שָׁמַיִם מַה תִּפְעָל עֲמֻקָּה מִשְּׁאוֹל מַה תֵּדָע. אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם"[11]

מתפרץ איוב לראשונה ואומר:

"גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹכֶם לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם‏[12] כְּדַעְתְּכֶם יָדַעְתִּי גַם אָנִי לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם. אוּלָם אֲנִי אֶל שַׁדַּי אֲדַבֵּר וְהוֹכֵחַ אֶל אֵל אֶחְפָּץ. וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם. מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה"[13]

המחזור השני מלווה כולו במתח האישי שנוצר בין איוב לרעים, ואיוב מגלה דרישה נוספת:

"הֵן יִקְטְלֵנִי לא אֲיַחֵל אַךְ דְּרָכַי אֶל פָּנָיו אוֹכִיחַ. גַּם הוּא לִי לִישׁוּעָה כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא"[14].

כלומר, גם אם הייסורים הללו הגיעו לו בצדק, ואיוב הרי עדיין מאמין בצדקת ה' למרות חוסר הבנתו, הרי שמן הראוי כי יוסבר לו מהשמים מדוע סבל בצורה זו.

מענות אליהוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליהוא בן ברכאל הבוזי קובל על הרעים שאינם מצליחים לענות לאיוב ומנסה להשיב לאיוב בעצמו. הם טוענים שהוא חטא אך לעומתם איוב מעיד על עצמו שלא חטא כלל ואפילו צדיק הוא. אליהוא טוען שאיוב אמנם לא חטא ואף על פי כן הוא מתייסר וזאת בשל חשבונות שהרבה יותר רחבים ועמוקים מדעתנו. אליהוא מציב את איוב ללא מענה שהרי לעומת הרעים שטענו שחטא, שזה שקר, אליהוא מקבל את טענת איוב אלא שמותיר אותו בשאלה "למה זה קרה".

מענות אלוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נאומי אליהוא מופיע האלוהים עצמו"מִן הַסְּעָרָה"[15]. תחילה הוא מראה לו שאינו יודע דבר על שלטון ה' על פני האדמה"אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ - הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה"[16].

בנאומי ה' מתוארים סדרי עולם הטבע ובעלי החיים. אחר כך מוקדש פיוט נוסף לתיאור עוצמתן של שתי חיות כבירות: הלווייתן ובהמות.

סיפור המסגרת - סיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסופו של הספר פונה בכעס ה' לרעים: "כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב"[17] ואומר להם כי יכפר להם רק אם איוב, שנפגע מהתנהגותם בוויכוח יתפלל למענם. הם אמנם עושים כך, איוב מתפלל למענם ורק לאחר תפילתו הוא עצמו נענה ומקבל חזרה את כל אשר איבד.

המספר מתאר את שובם של רעיו ומשפחתו שנטשוהו ואת הפיצוי שהוא מקבל מה': "וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ: וַיְהִי לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן, וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים, וְאֶלֶף צֶמֶד בָּקָר, וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת"[18], היו לו בנים ובנות אשר "לֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת, כִּבְנוֹת אִיּוֹב--בְּכָל הָאָרֶץ"[19], ובסופו של דבר "וַיָּמָת אִיּוֹב, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים"[20].

טעמי המקרא בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

איוב הוא הספר השלישי בספרי אמ"ת (איוב-משלי-תהילים), ולפיכך טעמיו שונים מטעמי המקרא שברוב ספרי התנ"ך. הטעם המפסיק החשוב ביותר בכל התנ"ך הוא סוף-פסוק, וכך גם באיוב. הטעם המפסיק השני בחשיבותו בספרי התנ"ך הוא האתנח/אתנחתא, אלא שבספר איוב, כמו בתהילים ובמשלי, הטעם "עולה ויורד" גדול בכוח פיסוקו מאתנח/אתנחתא. כמו כן, באיוב יש חמישה סוגים של רביע, לעומת רוב ספרי התנ"ך בהם יש סוג אחד של רביע והוא נחשב כמפסיק משנה. חמשת סוגי הרביע בספרי אמ"ת: רביע סתם, רביע מוגרש, רביע גדול, רביע קטן ורביע מוגרש בלי גרש.

מעטים החזנים והאנשים הבקיאים בטעמי ובניגוני ספר איוב, ומעטות עוד יותר העדות ששימרו את המנגינה המקורית של הספר. אחת העדות ששימרה את הניגון היא יהדות בבל (עיראק), שנוהגת לקרוא את שני הפרקים הראשונים במנגינה של ספרי הכתובים, ואילו מפרק ג', פסוק ב' והלאה, כאשר מתחילות הקינות, קוראים במנגינה המיוחדת לספר איוב. מפרק מ"ב, פסוק ז' (סיום הקינות) חוזרים למנגינה של הכתובים.

יש נוהגים לקרוא את ספר איוב בבתי-הכנסיות בתשעה באב, לאחר התפילה.

איוב בפרשנות המסורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות חז"ל מועלות כמה וכמה דעות באשר לזמן שבו חי איוב: זמנו של אברהם, זמנו של משה‏[21], תקופת המרגלים‏[22], תקופת השופטים‏[23] או תקופת מלכות אחשוורוש[24], ואפשרות נוספת, לפיה "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה"‏[25].

כמו כן, ישנה מחלוקת תנאים לגבי האם איוב יהודי.

בתלמוד הבבלי‏[26], מסופר שרבי יוחנן, שהיה מלומד בייסורים וכנראה עסק רבות בספר איוב, היה אומר לאחר הלימוד בו:"סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים. אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם..."

ספר איוב אינו נותן תשובה ברורה וחד משמעית לשאלת סבל הצדיק. ייסורי איוב נובעים לכאורה מהתערבות בין אלוהים לשטן על יכולתו לעמוד בניסיון, אך הסבר זה בדרך כלל לא התקבל כעיקרי.

לדעת הרמב"ן ספר איוב מרמז לרעיון גלגול הנשמות שהוא הפתרון האמיתי לבעיית השכר והעונש. לעומתו, נאמר כי רעיון העולם הבא אינו מוזכר בשום מקום בספר בצורה מפורשת, ואיוב אף דוחה את הרעיון שיש תקווה לאדם לאחר מותו (למשל: "אָזְלוּ-מַיִם, מִנִּי-יָם; וְנָהָר, יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ. וְאִישׁ שָׁכַב - וְלֹא-יָקוּם"[27])

לפי פרשנות אחרת אין ספר איוב מתיימר להציע הסבר תאולוגי לבעיית "צדיק ורע לו", אלא להצביע על גדולת האל בטבע, כפי שהיא משתקפת בתיאורים שבסוף הספר, ולהוכיח באמצעותה שכל ניסיון להסבר פילוסופי-תאולוגי, לא יצלח (כפי שלא התקבלו דבריהם של רעי איוב) ובכל מקרה על האדם לחוש תחושת שפלות וענווה מול רוממותו של האלוהים. המענה לייסורים אינו הסברים וטענות למיניהם, אלא החוויה שבחשיפה לגדולת האלוהים. דבר זה מתבטא בדברי איוב לאחר שאלוהים נגלה אליו "מן הסערה": "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר"[28].

דעת הרמב"ם במורה נבוכים‏[29] ש"פרשת איוב היא פרשה מופלאה, עניינים שבכבשונו של עולם", ושעוץ הוא מלשון עצה‏[30] קרי, עצה שהספר רוצה לתת לך.

איוב בפרשנות הביקורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסברה המקובלת היא שסיפור המסגרת והחלקים השיריים של איוב נתחברו בידי מחברים שונים, כאשר השירה היא עתיקה יותר המתייחסת למסורת ספרות החוכמה של המזרח הקדום ואילו סיפור המסגרת נוסף מאוחר יותר כדי להעניק הקשר לשירה ולחתום במבט אחר על שאלת צדקת האל מזו שהשירה מספקת. הפרשנות הביקורתית שמה את ליבה לכך שיש מילים רבות בספר איוב שמשמעותן אינה ברורה, ושאין להן מקבילות במקרא. פתרון רדיקלי לקושי זה הוא ההנחה שהספר תורגם מארמית (רעיון שהועלה כבר על ידי ר' אברהם בן עזרא[31]), ובמקומות רבים נעשה התרגום ברשלנות. למשל הביטוי הקשה "אַךְ לֹא בְעִי יִשְׁלַח יָד"[32] פירושו "אכלא בעי (יבקש אוכל בארמית), ישלח יד". כתב-יד ממגילות ים המלח של תרגום ארמי לאיוב עשוי להחליש את הטענה הזו ,שכן נראה שמדובר בתרגום שנעשה מן המקור העברי. הארמיזמים בשירה עשויים להעיד על הקשר בינה לבין חיבורי חוכמה מן המזרח הקדום, וכן על קדמותה‏[33].

את חוסר הבהירות וחוסר העקביות שבתשובות הרעים ובמענה איוב, יש להסביר, לדעת כמה חוקרים, בכך שהטקסט המקורי הורכב מחדש לפי עקרונות של דמיון צורני יותר מאשר רציפות שבתוכן.

חוקרי מקרא, דוגמת דייויד נואל פרידמן ואד גרינשטיין עסקו בנסיון פילולוגי לשחזר את המשמעות המקורית של המילים היחידאיות והסתומות תוך פנייה למקבילות מלשונות שמיות עתיקות אחרות. אחרים עסקו בעיצוב הספרותי של הסיפור, למשל יאירה אמית המפרשת את סיפור המסגרת בראי סיפור עקידת יצחק. הרבדים השונים של הספר מאפשרים חרך הצצה להתפתחות ולשינויים של מסורת "ספרות החוכמה" בקרב עם ישראל בעת העתיקה. סוגיות אמוניות אלה נלוות לשאלת השכר והעונש בספרות הדויטרונימיסטית ובמהפיכה האמונית שחלה בעקבות גלות בבל, כפי שמשתקף בספר יחזקאל, פרק י"ח, וממשיכות להתפתח מאוחר יותר, כפי שניתן לראות גם מהחיבור החיצוני צוואת איוב.

מחקרים משווים הצביעו על דמיון פנומנולוגי לסיפור דומה במיתולוגיה ההודית.

השפעות זרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר איוב מופיעה דמותו של השטן וישנן טענות כי דמות זו נכנסה לסיפור בהשפעת דת הזרתוסטרה[34]. טענה זו מתבססת על אחדים מחוקרי ביקורת המקרא, לפיהם ספר איוב שייך לספרי תקופת בית שני, וככזה- נכתב לאחר שיבת ציון. בהיותם בגלות בבל, נחשפו הגולים היהודים להשפעות תאולוגיות שונות מעמי הסביבה, ואחת מן ההשפעות הבולטות הייתה השפעתה של דת הזרתוסטרה שמילאה תפקיד מרכזי בבבל ובפרס של אותה התקופה.

האמונה הזרתוסטרית מתייחסת רבות לחלוקת העולם לכוחות הטוב והרע, האמת והשקר. זרתוסטרה העמיד את מאבק הטוב והרע כנדבך מרכזי בתאולוגיה הזרתוסטרית וניתן לזהות דמיון בין רעיון זה לבין הופעתו של השטן בספר איוב והדיאלוג אותו הוא (השטן) מקיים עם האל. עם זאת, הדמיון מבליט את השוני וניתן לראות כיצד מתמודדת היהדות המונותאיסטית עם התאולוגיה הזרתוסטרית, שכן בספר איוב השטן כפוף לאל, ואינו שווה לו. זהו הבדל מרכזי מן התפיסה הזרתוסטרית, בה הטוב והרע שווים ביניהם ומנהלים מאבק תמידי.

איוב בדת הדרוזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדת הדרוזים ישנו חג, הנקרא "יום איוב" ובמרכז בחליפות "עות'מאן" נמצא הר, הנקרא הר איוב. על פי המסורת העות'מאנית-אבאדית איוב היה איש עשיר בן עות'מאן, אשר לפתע תקפה אותו מחלה לא מוסברת וחשוכת -מרפא שגרמה לטפילים לצאת מעורו. בני עירו ביקשו ממנו להתרחק על מנת שלא ידביק אותם במחלה והוא עלה לבדו על ההר שמאוחר יותר נקרא על שמו והעביר את ימיו ולילותיו בתפילות לאל שירפא אותו מיסוריו, כאשר אשתו מעלה לו מדי ערב אוכל. לאחר תקופה ארוכה נענה האל לתפילותיו של איוב ורפא אותו. כשהגיעה אשתו , לא זהתה את הגבר הצעיר והבריא שבא אליה במקום בעלה הזקן והחולה. איוב ספר לה את אשר קרה לו והם חזרו יחד אל העיר‏[35].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר עצמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אודות הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • S. R. Driver & G. B. Gray, Job (International Critical Commentary), Edinburgh: T. & T. Clark, 1921. Online copy at the Internet Archive

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרקי סיפור המסגרת הם ספר איוב, פרק א', פסוק א' עד פרק פרק ג' ופרקים נפרדים פרק ל"ב ופרק מ"ב
  2. ^ פרקי הוויכוח הם ספר איוב, פרק ג' עד פרק פרק מ"א, פסוק כ"ו(ללא פרק פרק ל"ב השייך לסיפור המסגרת)
  3. ^ ספר איוב, פרק א', פסוק ח'
  4. ^ ספר איוב, פרק ב', פסוק י'
  5. ^ ספר איוב, פרק ב', פסוק ט'
  6. ^ ספר איוב, פרק כ"ב, פסוק ה'
  7. ^ ספר איוב, פרק כ"ז, פסוק ז'
  8. ^ ספר איוב, פרק כ"ז, פסוק י"ב
  9. ^ ספר איוב, פרק ל"ב, פסוק א'
  10. ^ נמצא בסוף פרק י"א של הספר
  11. ^ ספר איוב, פרק י"א, פסוקים ז'-ט'
  12. ^ ספר איוב, פרק י"ב, פסוק ג'
  13. ^ ספר איוב, פרק י"ג, פסוקים ב'-ה'
  14. ^ ספר איוב, פרק י"ג, פסוקים ט"ו-ט"ז
  15. ^ ספר איוב, פרק ל"ח, פסוק א'
  16. ^ ספר איוב, פרק ל"ח, פסוק ד'
  17. ^ ספר איוב, פרק מ"ב, פסוק ז'
  18. ^ ספר איוב, פרק מ"ב, פסוק י"ב
  19. ^ ספר איוב, פרק מ"ב, פסוק י"ג
  20. ^ ספר איוב, פרק מ"ב, פסוק י"ז
  21. ^ בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד ב' מיחסים את כתיבת ספר איוב למשה: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב"
  22. ^ בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א' רבא מיחס את זמן כתיבת ספר איוב לתקופת המרגלים: "רבא אמר איוב בימי מרגלים היה".
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד ב': "רבי אלעזר אומר איוב בימי שפוט השופטים".
  24. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א': "איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא"
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד א'
  26. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ז, עמוד א'
  27. ^ ספר איוב, פרק י"ד, פסוקים י"א-י"ב
  28. ^ ספר איוב, פרק מ"ב, פסוקים ה'-ו'
  29. ^ מורה נבוכים חלק ג' פרק כ"ב
  30. ^ כמו הביטוי "עוצו עצה" שבספר ישעיה
  31. ^ בפירושו לספר איוב, פרק ב', פסוק י"א
  32. ^ ספר איוב, פרק ל', פסוק כ"ד
  33. ^ על מילים נדירות בשירה כסימן לקדמותה כתב שלמה מורג במאמרו "רובדי קדמות - עיונים לשוניים במשלי בלעם", תרביץ נ' (תשמ"א): 1 - 24 (התפרסם גם בספרו "מחקרים בלשון המקרא", מאגנס תשנ"ו, 45 - 69).
  34. ^ אמנם המילה "שטן" היא מילה עברית קדומה שמייצגת "פגע רע" גם בספרים קדומים, כגון בספר במדבר, פרק כ"ב, פסוקים כ"ב-ל"ב, ובספר מלכים א', פרק ה', פסוק י"ח, אך "השטן" כדמות מלאך רע מופיעה לראשונה רק בימי הבית השני.
  35. ^ ‏אלדד בק, העומאניסט, ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, 31.10.2008‏


ספרי הברית הישנה

החומש (Pentateuch): בראשיתשמותויקראבמדברדברים
ספרות ההיסטוריה: יהושעשופטיםרותשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')דברי הימים (א' וב')עזרא החיצוניעזרא - נחמיהטוביהיהודיתאסתרספר מקבים א'-ב-ג-ד
ספרות החכמה: איובתהיליםמשליקהלתשיר השיריםחכמת שלמהמשלי בן סירא
נביאים גדולים: ישעיהירמיהאיכהברוךאיגרת ירמיהויחזקאלדניאל נביאים קטנים: הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקחגיצפניהזכריהמלאכי


ספרים ברקע ירוק - חלק מכתבי הקודש לפי הקאנון הקתולי והאורתודוקסי, אולם אינם חלק מכתבי הקודש בקאנון הפרוטסטנטי. ספרים ברקע סגול - מצויים רק בקאנון האורתודוקסי
Targum.jpg
הברית החדשה