ספר מקבים א

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניצחונו של יהודה המכבי, באיור מעשה ידי גוסטב דורה

ספר מקבים א', הידוע גם בשם ספר חשמונאים א', הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המספר על מרד החשמונאים בממלכה הסלאוקית, ועל ימיה הראשונים של ממלכת החשמונאים, תקופה המתחילה בגזירות אנטיוכוס ומסתיימת בעלייתו של יוחנן הורקנוס.

שני ספרי המקבים, ספר מקבים א' וספר מקבים ב' נכתבו סמוך לתקופת מרד החשמונאים. נראה שמקבים א' נכתב בעברית בארץ ישראל, על ידי מחבר שהכיר היטב את המקומות שעליהם כתב. לעומת זאת, ספר מקבים ב' הוא ספר שנכתב כנראה בפזורה היהודית מחוץ לארץ ישראל, כנראה במצרים בשפה היוונית. יוסף בן מתתיהו מעיד, שבימי הבית הייתה בידי העם "מגילה של חשמונאים", שבה היו קוראים על מלחמותיהם של החשמונאים ועל ניצחונם ההיסטורי במאבק מול היוונים.

ספר מקבים א', כמו יתר הספרים החיצוניים, לא נתקבל ביהדות כחלק מן התנ"ך, ועל כן אבד מקורו העברי.

הספר מהווה מקור היסטורי חשוב ביותר להכרת התקופה. בספר 16 פרקים.

מעמדו של הספר בדתות השונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקתולים והיוונים אורתודוקסים מקבלים את הספר כקאנוני, וכוללים אותו בביבליה שלהם. בעיני הפרוטסטנטים הוא נחשב לאפוקריפה, ואילו ביהדות הספר נחשב כ"ספר חיצוני" אך הוא מוכר כאמיתי מבחינה היסטורית, ומשמש מקור חשוב להכרת התקופה.

מקורו ושפת כתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר חשמונאים א' נחשב לחיבור ההיסטוריוגרפי החשוב ביותר והאיכותי ביותר שבין ההיסטוריוגרפיה המקראית לכתבי יוסף בן מתתיהו. אין ספק בלב החוקרים כי ספר זה נכתב בעברית (ונוסח זה שלו אבד) אך שרד בתרגומו ליוונית בלבד. הירונימוס ואוריגנס מעידים בספריהם כי ראו את המקור העברי, אך ייתכן וראו רק תרגום לארמית. שם מחברו אינו ידוע, אך ניכר על פי נוסחו כי מחברו היה היסטוריון מיומן, בן בית במורשת ההיסטוריוגרפית המקראית, אך גם חי ופועל בהשפעת רוחות הזמן של ימיו. הוא הכיר את אתרי הקרבות שעליהם כתב, והעריץ את משפחת מתתיהו החשמונאי. נראה שהוא היה מקורב אליה, ושסייע בידי בניה המושלים ביהודה, ובמיוחד בידי שמעון מייסד השושלת, שצאצאיו אחריו ירשו את כס השלטון.

הירונימוס כותב כי בכתב היד היווני ממנו תרגם את ספר מקבים היה הספר מכונה "סרבת סרבניאל". הירונימוס לא הבין את משמעותו של הביטוי, ולכן כינה את הספר "ספר המקבים", אך כפי הנראה הוא טעה בפיענוחו והשם המקורי היה "ספר בית סרבני אל", או כפי שהוא מופיע בכתב יד מהמאה ה-11 "ספר הסרבנות של המקבים", והדבר כרוך כפי הנראה בכינוי "מסרבי מירון" שניתן למשמרת יהויריב, שאליה השתייך מתתיהו הכהן.

מגמת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר מקבים א' מזוהה כבעל מגמה התומכת בשושלת מלכי בית חשמונאי. למשל, מפרק ה' 62, מנמק כותב הספר את הפסדם של יוסף בן זכריה ועזריה במילים: "הם לא היו מזרע האנשים ההם אשר נתנה תשועת ישראל בידם". הספר גם מדגיש את הסיוע של אלוהים למקבים בזכות ברית אבות ולא מציג את הסיוע כמותנה בהיותם של הנושעים ראויים לתשועה. בנוסף, עיקר ההתייחסות למלחמה למען יכולת קיום המצוות בספר נוגע ליכולת לעבוד במקדש‏[1].

תוכן הספר ומשמעותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מכסה את כל תולדות מרד היהודים ביוונים הסלאוקים, החל משנת 175 לפנה"ס ועד 134 לפנה"ס, ומסביר שישועת העם באה מידי אלוהים באמצעות משפחת החשמונאים ובמיוחד בני מתתיהו יהודה, יונתן ושמעון התרסי.

האירועים בספר מתרחשים ביהודה שהייתה אז פרובינציה קטנה בשלטון האימפריה הסלאוקית שכבר החלה להחלש מול כוחה העולה של האימפריה הרומית.

פרק א'[עריכת קוד מקור | עריכה]

137 שנים למניין השטרות עולה אנטיוכוס אפיפנס על כס המלוכה. המתיוונים מסתייעים בו לתפוס את השליטה בירושלים ובונים בה גימנסיון. על-מנת ליצור אחדות בקרב נתיניו, הוא מחליט לאסור כל אוטונומיה דתית לעמים הנשלטים עליו, מלבד הלניזם. אנטיוכוס שולח את צבאו לעלות על ירושלים, הוא הורג בה עם רב, שורף אותה ומשכן את אנשי צבאו במצודת העיר. הוא שודד את כלי המקדש ואוצרותיו וגוזר גזרות קשות האוסרות על עבודת בית המקדש, מחייבות את בני העם לעבוד עבודה זרה, אוסר על קיום מצוות ברית מילה ומחייב את בני יהודה לאכול מאכלים אסורים.

בשנת 145 למניין השטרות, נבנה "שיקוץ משומם" על מזבח בית אלוהים והוקמו במות בכל ערי יהודה. ספרי התורה שנמצאו נשרפו, תינוקות שנימולו ואמותיהם הוצאו להורג, ורבים מסרו נפשם ובלבד שלא לאכול מאכלות אסורים.

פרק ב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים ההם קם במודיעין מתתיהו, כהן מירושלים וחמשת בניו. היוונים מגיעים למודיעין לזבוח בה לאליליהם. מתתיהו הורג את מחללי השם, הורס את הבמה, ונס אל ההרים עם בניו. רבים מצטרפים אליו ומתבצרים בהרים. היוונים עולים על המתבצרים ביום השבת וטובחים בהם כי היהודים סירבו להלחם. מתתיהו ובניו נחושים בדעתם להלחם בצורר ומצהירים כי להבא יתגוננו גם ביום השבת. מתתיהו קרב למות וקורא לעם ללכת בעקבות אבות האומה ולהלחם למען אלוהים והעם. מתתיהו מבקש מתומכיו להשמע לשמעון בנו כמנהיגם וליהודה כמצביאם.

פרק ג'[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה המכבי מנצח את אפולוניוס וסירון שרי צבא אנטיוכוס. אנטיוכוס ממנה את ליסיאס להילחם ביהודים. זה שולח צבא עצום בפיקוד גורגיאס, תלמי בן דורומינס וניקנור להילחם ביהודה המכבי. צבאו של גורגיאס נערך לקרב מול צבא יהודה באמאוס. יהודה קורא לאנשיו להילחם בגויים למען העם והמקדש.

פרק ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה מביס את צבא גורגיאס ושרידיו נמלטים לארץ פלשתים. ליסיאס נערך לקרב חוזר מול יהודה בבית צור וניגף בפני יהודה המכבי. יהודה עולה לירושלים, רואה את המקדש בחורבנו, מטהר את בית המקדש ומחדש אותו, בונה מזבח חדש, וחוגג את חנוכת המזבח במשך שמונה ימים. יהודה מצווה על עם ישראל לחגוג מדי שנה את חג החנוכה במשך שמונה ימים בכ"ה בכסלו. יהודה מבצר את הר הבית ומציב בו חיל משמר.

פרק ה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגויים מסביב זועמים על חידוש עבודת המקדש, ומתחילים להרוג ביהודים תושבי ממלכותיהם. יהודה נלחם באדום, בעמון ובאנשי הגלעד בהנהגת טימותיאוס. אולם, מן הגליל מגיעות ידיעות רעות על מצוקת היהודים באזור. יהודה מפצל את צבאו לשלושה כוחות משימה. האחד, בראשות שמעון, יוצא לגאול את תושבי הגליל. השני, בראשות יהודה עצמו ואחיו יהונתן, יוצא למתקפה בגלעד, והשלישי נשאר להגן על ירושלים.

משלחתו הצבאית של יהודה בגלעד מצליחה להביס את הגלעדים, לכבוש את עירם קרני גלעד ולשרוף את מקדשם. גם שמעון בגליל מצליח במשימתו, אולם הכח שנשאר בירושלים, בנסותו לחקות את מעשי הגבורה של יהודה המכבי, נכשל במשימתו וסופג תבוסה מכאיבה. יהודה מביס את בני עשו וכובש את חברון, כובש ובוזז את אשדוד וערי פלשתים נוספות, וחוזר ליהודה.

פרק ו'[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחיצת אלעזר על ידי הפיל, איור מתוך תנ"ך מקלין משנת 1815.

מרוב עצב ודיכאון על נפילת הר הבית בידי יהודה, שנוספת אליה תבוסתו בעילם, לוקה אנטיוכוס בדיכאון קשה. הוא משוכנע כי הוא נוטה למות בגלל הרעה שעשה ליהודים. ממליך את בנו, אנטיוכוס החמישי, למלך, ואת אחד מאנשיו, פיליפוס, לעוצר.

יהודה המכבי צר על מצודת ירושלים, אולם מתיוונים מקרב העם מזעיקים את המלך אנטיוכוס לבוא לעזרתם. אנטיוכוס עולה על יהודה בחיל עצום שכולל פילים, פרשים, חיילים עוטי שריון קשקשים. אלעזר, שרואה פיל גדול ומפואר, סבור בטעות כי זהו פילו של המלך היווני. הוא תוקע את חרבו בפיל מתחתיו, והפיל נופל עליו וממיתו. אנטיוכוס מגיע להר הבית וצר עליו.

המגנים נמצאים במצב קשה ביותר מחמת הרעב, אך אנטיוכוס, על פי בקשת שריו וכדי שיוכל להתפנות לדיכוי מרידות במקומות אחרים, מציע ליהודים שלום ומבטיח להם להתיר להם לקיים את מצוות דתם. היהודים מסכימים ומניחים את נשקם, אולם אז מפר המלך את ההסכם והורס את חומות הר הבית.

פרק ז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמטריוס הראשון סוטר בורח מרומי ומשתלט על מלכות הסלאוקים ואנטיוכוס מוצא להורג. המלך ממנה את בכחידס לנקום בבני ישראל. אל בכחידס נספח אלקימוס, שביקש ממנו התמנות לכהן גדול. בכחידס טובח ביהודים וממנה את אלקימוס לשלוט על יהודה ככהן גדול.

לאחר עזיבת צבאו החזק של בכחידס חוזר יהודה ונוקם במשתפי הפעולה. בכחידס שולח ליהודה את שר צבאו ניקנור. זה מנסה להפיל בפח את יהודה אך הדבר אינו עולה בידו. ניקנור עולה לבית המקדש ומציב ביהירות לכוהנים אולטימטום: מסרו את יהודה המכבי לידי או שאחריב את בית המקדש. הכוהנים מתפללים לאלוהים לנקמה ברשע. יהודה מביס את ניקנור ליד בית חורון. העם שמח מאוד ומחליט לחגוג מדי שנה את יום ניקנור בשלושה עשר באדר.

פרק ח'[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק מתחיל בתיאור גדולתה של האימפריה הרומית, הישגיה הצבאיים והמדיניים, נאמנותה לבעלי בריתה ומשטרה הנאור והמצליח. יהודה המכבי שולח שני שליחים, את אבפולימוס בן יוחנן ואת יסון בן אלעזר כשליחים לרומא על-מנת לכרות ברית עם הרומאים. יהודה ורומי כורתים ברית לסיוע הדדי בעת מלחמה.

פרק ט'[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך דמטריוס שומע על נפילת ניקנור ולא מוותר. הוא שולח שוב צבא גדול בפיקודם של בכחידס ואלקימוס. הצבא מגיע מכיוון סוריה, הורג יהודים רבים בבקעת ארבל ומגיע בחודש הראשון לשנת 152 לשלטון היוונים לירושלים. הצבא הסלאוקי עולה על ירושלים בכוח של עשרים אלף איש ובאלפיים פרשים בעוד לרשות יהודה המכבי החונה באלעשה עומדים רק 3000 איש. הישראלים רואים את הצבא היווני העצום ורבים מהם נמלטים בבהלה. הפעם אוחזת יראה גם ביהודה המכבי, אולם הוא אוזר עוז ויוצא לקרב נגד בכחידס. למרות מלחמת הגבורה, מובס חילו של יהודה והוא נופל בקרב. יונתן ושמעון קוברים את יהודה במודיעים ומספידים אותו.

לאחר מות יהודה עולה שוב כוחם של משתפי הפעולה עם היוונים. בכחידס ממנה אותם למושלי הארץ והם רודפים ומסגירים את תומכי יהודה המכבי לידי השלטון הסלאוקי. אנשי יהודה המכבי מתכנסים ובוחרים ביונתן לעמוד בראש המרד. לבכחידס נודע דבר המינוי והוא מבקש להמית את יונתן.

יונתן שולח את יוחנן אחיו לבקש סיוע ומחסה לרכושם של האחים החשמונאים, מבני נביות, שבט ערבי הקרוב למידבא . בני ימרי תופסים והורגים את יוחנן. יונתן ושמעון עוברים את הירדן, פושטים על בני ימרי והורגים בהם כדי לנקום את נקמת אחיהם, אולם בחזרתם, עלה עליהם בכחידס לקרב נוסף. למרות שהם מצליחים לגרום לבכחידס אבדות כבדות, נאלצים יונתן ואנשיו לסגת לעבר הירדן המזרחי. היוונים מציבים חיל מצב בירושלים ומבצרים רבים ביריחו, אמאוס, בית חורון, בית אל, תמנתה פרעתון, תפוח, בית צור, גזר ועוד. בשנת 153 מצווה אלקימוס להרוס את חומת חצר המקדש הפנימית, אולם אשר הוא מתחיל במעשיו הוא חולה, מאבד את יכולת הדיבור ומת. בכחידס שב אל המלך דמטריוס ויהודה שוקטת במשך שנתיים.

משתפי הפעולה מקרב היהודים מזעיקים את בכחידס לבוא ולתפוס בשבי את יונתן, אולם מזימתם מתגלה. יונתן ושמעון מתבצרים במדבר, ובכחידס לא מצליח להתגבר עליהם. בכחידס מסכים לכרות הסכם שלום עם יונתן ועוזב את הארץ יונתן מתיישב במכמש ומתחיל לשלוט בישראל.

פרק י'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 160 לשלטון יוון, עולה אלכסנדר באלאס, בנו של אנטיוכוס אפיפנס, על עכו, כובש אותה וממליך עצמו על המדינה הסלאוקית. דמטריוס רוצה לדכא את המרד ויוצא נגדו למלחמה. שני הצדדים, אלכסנדר ודמטריוס מתחרים ביניהם על תמיכתו של יונתן. דמטריוס משיב ליונתן את בני הערובה ששהו במצודת ירושלים ומאפשר לו לחזור לעיר. הנוכרים שהשאיר בכחידס בארץ נמלטים ורק בבית צור נשארים מתייוונים. אלכסנדר מגדיל לעשות ושולח ליונתן אדרת ארגמן ועטרת זהב וממנה אותו לכהן גדול. דמטריוס מתחרה באלכסנדר על ידי מתן הטבות כספיות והנחות במסים, שחרור כל השבויים היהודים, מתן ימי חופשה רבים ליהודים בשבתות, בחגים ובראשי חודשים, מתן שכר לשלושים אלף אנשי צבא יהודים, סיפוח עכו וסביבותיה ליהודה ומימון לבניה מחדש של חומות ירושלים. יונתן לא נופל בפח ולא מאמין להצעותיו הנדיבות של דמטריוס.

יונתן ואנשיו תומכים באלכסנדר באלאס הגובר על דמטריוס ומשתלט על הממלכה הסלאוקית. אלכסנדר מתחתן עם קלאופטרה, בתו של תלמי מלך מצרים. בכך לא תמו התלאות.

דמטריוס, בנו של דמטריוס סוטור, עולה על סוריה. דמטריוס שולח צבא בראשות אפולוניוס לארץ יהודה וזה מגיע ליבנה. אפולוניוס מתגרה ביונתן וקורא לו לצאת נגדו למלחמה בשטח מישורי בעמק ולא להסתתר בערים. יונתן נענה לאתגר ויחד עם שמעון הם מצליחים להביס את צבאו של אפולוניוס. יונתן כובש את אשדוד ושורף את היכל דגון הנמצא בו, והורג רבים מאויביו לרבות אלפי אזרחים בערים ששרף. אלכסנדר מתרשם מביצועי ידידו ומעניק לו את עקרון במתנה.

פרק י"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

תלמי מלך מצריים קושר עם דמטריוס ומנצל את העדרותו של אלכסנדר כדי לתפוס את השלטון גם באנטיוכיה. אולם בעקבות מותו תופס דמטריוס את השלטון. יונתן מחדש את הברית עימו ואף שולח לו חיל סיוע. בהמשך תופס את השלטון באנטיוכיה טריפון בשם אנטיוכוס בן אלכסנדר. גם הוא מכיר ביונתן ככהן גדול ושליט יהודה. יונתן נלחם בעזה וכן בצבא דמטריוס מורד באזור קדש.

פרק י"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

יונתן מחדש את הברית עם רומא וכן עם ספרטה. הוא יוצא למסע מלחמה באזור חמת ומנצח את צבא דמטריוס. שמעון ממשיך לבסס את שלטונו בחוף פלשת ולבצר את ירושלים ויהודה. טריפון לוכד את יונתן בעזרת מעשה רמיה.

פרק י"ג[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמעון עולה לשלטון במקום יונתן. טריפון נכשל בנסיונו להשתלט על יהודה. הוא חוזר לארצו, הורג את המלך אנטיוכוס ותופס את השלטון. שמעון כורת ברית עם מתחרהו דמטריוס, כובש את גזר וכן את מצודת ירושלים.

פרק י"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמעון כובש את יפו, וכך יש לממלכת יהודה נמל ימי. ראשי ספרטה שולחים לשמעון אגרות ידידות. שמעון שולח לרומי שי - מגן זהב גדול, כדי לקיים את הברית עם רומי. בני העם מחליטים, כהכרת תודה למשפחת החשמונאים על פעלם למען עם ישראל, למנות את שמעון נשיא וכהן גדול לעולם, וכן להיות שר הצבא והאחראי על המקדש.

פרק ט"ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיוכוס בן דמטריוס שולח מכתב לשמעון ובו הבטחה לשמור על כל הזכויות שניתנו לו בעבר, וכן לכבד את שמעון ואת עם יהודה כבוד גדול. אנטיוכוס צר על טריפון. הרומאים שולחים מכתבים לכל מלכי האזור, ובהם דרישה שלא להילחם עם היהודים ולא לסייע לנלחמים בהם. שמעון שולח אלפיים חיילים לסייע לאנטיוכוס במצור שלו על טריפון, אך הוא מסרב לקבלם, ואף שולח לשמעון שליח המאשים אותו בהשתלטות על ערי ממלכתו - יפו וגזר. שמעון משיב לו: "לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש נכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה, ואנחנו כאשר הייתה לנו עת - השיבונו את נחלת אבותינו". טריפון בורח, ואנטיוכוס מנסה לרדוף אחריו. בינתיים הוא שולח את קנדביוס עם כוחות צבא ליהודה, וזה מתחיל "להרגיז את העם, ולנחול ביהודה, ולקחת את העם בשבי, ולהרוג".

פרק ט"ז[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמעון מנה את בניו, יהודה ויוחנן הורקנוס להילחם בקנדביוס. הם נלחמים עימו באזור מודיעים, ומנצחים בקרב. תלמי בן חבובו, חתנו של שמעון, הורג את שמעון ובניו במהלך משתה (מלבד יוחנן, שלא היה נוכח במשתה זה), מתוך מגמה לעשות הפיכה ולעלות לשלטון. הוא שולח שליחים כדי להרוג גם את יוחנן הורקנוס, אך הדבר נודע ליוחנן והוא הורג את האנשים שנשלחו להמית אותו. בסיום הספר - הפניה ל"ספר ימי כהונתו הגדולה" של יוחנן הורקנוס, שם מתוארים "דברי יוחנן ומלחמותיו וגבורותיו אשר עשה, ובניין החומות אשר בנה, ומעשיו".

השפעת הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר מקבים א', פרקים א-יג, היה המקור העיקרי של יוסף בן מתתיהו בכותבו את ההיסטוריה של תקופת החשמונאים והפרקים המקבילים בספרו "קדמוניות היהודים" מבוססים על ספר מקבים א' כמקור עיקרי או אף יחיד‏[2].

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, מקור הספר בעברית אבד. אחד ההסברים הוא שבעקבות מרידות היהודים התכופות (המרד הגדול, מרד התפוצות ומרד בר-כוכבא), החליט השלטון הרומאי כי סיפור החשמונאים הוא המקור למרדנות היהודים ולשאיפות השחרור הלאומי שלהם ואסר על המשך הפצתו[דרוש מקור]. קיימים בידינו מספר תרגומים שנעשו מן המקור העברי ליוונית עוד לפני תקופת הנצרות, ובהם תרגום השבעים, Codex Sinaiticus, Codex Alexandrinus, Codex Venetus.

הספר הופיע בתרגום לעברית של אברהם כהנא בשנת 1937, עם מבוא ופירוש מפורט, עם פירוש קצר של א. ש. הרטום, בשנת 1958. בשנת 2004 הופיע תרגום חדש הכולל פירוש מפורט ומבוא מקיף של אוריאל רפפורט בהוצאת יד בן צבי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקור העברי של ספר מקבים א' אבד במרוצת הדורות, ונשתמרו נוסחים יוונים שלו מתרגום השבעים (הספטואגינטה). בראשית המאה הרביעית לספירה הוא תורגם ללטינית על ידי הירונימוס במהדורת הוולגטה שלו (לדבריו, הוא נסמך על מקור עברי של החיבור), ובהמשך תורגם הספר לשאר השפות. לעברית תורגם הספר לראשונה במאה ה-19 (1850).

מהדורות בעברית (מתורגמות)

  • מגילת חנוכה, חגי בן ארצי, הוצאת ספריית בית אל, 2007 (תורגם לאנגלית ולצרפתית)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ישעיהו גפני, לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א', ציון, שנה מ"ה, חוב' ב, תש"ם, עמודים 85-91
  2. ^ ישעיהו גפני, לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א', ציון, שנה מ"ה, חוב' ב, תש"ם, עמודים 81-85
  3. ^ ספר מקבים א, מבוא, תרגום ופירוש: אוריאל רפפורט, סדרת ספרים: "בין מקרא למשנה", הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשס"ד 2004. (הקדמה, עמ' 2) ‏ISBN 9652172219
  4. ^ ספר מקבים א, מבוא, תרגום ופירוש: אוריאל רפפורט, סדרת ספרים: "בין מקרא למשנה", הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשס"ד 2004. (הקדמה, עמ' 1) ‏ISBN 9652172219



ספרי הברית הישנה

החומש (Pentateuch): בראשיתשמותויקראבמדברדברים
ספרות ההיסטוריה: יהושעשופטיםרותשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')דברי הימים (א' וב')עזרא החיצוניעזרא - נחמיהטוביהיהודיתאסתרספר מקבים א'-ב-ג-ד
ספרות החכמה: איובתהיליםמשליקהלתשיר השיריםחכמת שלמהמשלי בן סירא
נביאים גדולים: ישעיהירמיהאיכהברוךאיגרת ירמיהויחזקאלדניאל נביאים קטנים: הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקחגיצפניהזכריהמלאכי


ספרים ברקע ירוק - חלק מכתבי הקודש לפי הקאנון הקתולי והאורתודוקסי, אולם אינם חלק מכתבי הקודש בקאנון הפרוטסטנטי. ספרים ברקע סגול - מצויים רק בקאנון האורתודוקסי
Targum.jpg
הברית החדשה