ספר מקבים ד'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספר מקבים ד' הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר אירועים שונים מימי גזירות אנטיוכוס, שהוטלו על היהודים על ידי אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס" בשנת 167 לפנה"ס. הספר השתמר בגרסאות אחדות של תרגום השבעים, אך לא נכלל בקאנון של הכנסיות הנוצריות, מלבד הכנסייה הגאורגית.

זמנו ומקומו של החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקבים ד' מתוארך לתקופה שבין המאה ה-1 לפנה"ס למאה ה-1 לספירה. הוא נתחבר ביוונית, ככל הנראה באזור סוריה, ומחברו היה יהודי הלניסטי, שהושפע מן הפילוסופיה היוונית ומרעיונות סטואים בני התקופה.

בניגוד לספרי מקבים א' ו-ב', מקבים ד' אינו עוסק כלל במרד החשמונאים, אלא ברדיפה הדתית שקדמה לו. שמו המקורי של החיבור היה, ככל הנראה, "על שלטונה הבלעדי של התבונה" (περι αυτοκρατορος λογισμος), וכך הוא מכונה בכתביהם של אבות הכנסייה הירונימוס ואוסביוס מקיסריה. הללו אף ייחסו אותו, שלא בצדק, ליוסף בן מתיתיהו, והוא נכלל בכמה מהדורות מוקדמות של חיבוריו.

למרות השימוש ברעיונות ובתבניות סגנוניות הלניסטיות, החיבור פונה בבירור לקהל יהודי. האופי הלשוני והרטורי של החיבור, השימוש התכוף בגוף ראשון והפנייה לנמען בגוף שני רבים מציעים שהטקסט נכתב כדרשה שנועדה להינשא בציבור, והיו ששיערו שמקבים ד' אינו אלא דרשה לכבוד חנוכה. אך העובדה שהטקסט אינו מצטט פסוקים מקראיים מקשה על ההנחה שמדובר בדרשה שנועדה להינשא בבית הכנסת, ועל כן דחו חוקרים רבים את ההשערה.

מבנה החיבור ותוכנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר בנוי כדרשה פילוסופית המהללת את עליונות השכל והאמונה על היצרים. בהתאם לסטנדרטים מקובלים של הרטוריקה ההלניסטית, הוא מורכב מפתיח ומשני חלקים מרכזיים. בפתיח מעלה המחבר את הטענה הפילוסופית בדבר שלטון התבונה האמונית על היצרים; בחלק הראשון (פרקים 3-1) הוא מפתח אותה ומגדירה באופן מפורט יותר; ובחלק השני (פרקים 18-4) הוא מציג דוגמאות נרטיביות המוכיחות את תקפותה. שתי הדוגמאות המרכזיות הן סיפור האם ושבעת בניה, שבו מעודדת האם היהודיה את בניה להפר את צו אנטיוכוס ולמות בעינויים כדי לא לעבור על מצוות התורה, וסיפורו של אלעזר הזקן, שמסר את חייו על קידוש השם, כשסירב לאכול בשר טרף בפרהסיה.

מבחינה סגנונית, מדובר בחיבור יהודי-הלניסטי מובהק, המשלב מוטיבים יהודיים במוטיבים השאולים מן הפילוסופיה היוונית, ועושה שימוש בתבניות אופייניות לרטוריקה היוונית. תורת משה מוצגת בו כתורה הפילוסופית של היהודים, ומצוותיה הן אמצעי להשגת התכלית הסטואית של ריסון היצרים, שליטה עצמית ושלמות רוחנית.

השפעתו וחשיבותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסורת היהודית לא השתמרה כל התייחסות למקבים ד', אך בנצרות הקדומה מילא החיבור תפקיד חשוב. במאות הראשונות לספירה, כאשר נרדפו הנוצרים בשל אמונתם, שימשו אלעזר והאם ושבעת בניה מופת לדבקות באמונה בתקופה של גזרות דתיות. בדרשות של אבות כנסייה רבים, בהם אוגוסטינוס וגרגוריוס מנזיאנוס, הם הוצגו כפרוטו-מרטירים שהעידו במותם על כוח אמונתם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אן אליזבט גרדנר, מקבים ג’ ומקבים ד' והמשבר בימי המקבים, ציון נג, ג (תשמח), 1988, עמ' 291-301
  • מנחם שטרן, ימי הבית השני – חיי הדת והספרות, בתוך:אברהם מלמט, חיים תדמור, מנחם שטרן, שמואל ספראי (עורכים), תולדות ישראל בימי קדם, הוצאת דביר, תשכ"ט – 1969, עמ' 285 – 286.


ספרי הברית הישנה

החומש (Pentateuch): בראשיתשמותויקראבמדברדברים
ספרות ההיסטוריה: יהושעשופטיםרותשמואל (א' וב')מלכים (א' וב')דברי הימים (א' וב')עזרא החיצוניעזרא - נחמיהטוביהיהודיתאסתרספר מקבים א'-ב-ג-ד
ספרות החכמה: איובתהיליםמשליקהלתשיר השיריםחכמת שלמהמשלי בן סירא
נביאים גדולים: ישעיהירמיהאיכהברוךאיגרת ירמיהויחזקאלדניאל נביאים קטנים: הושעיואלעמוסעובדיהיונהמיכהנחוםחבקוקחגיצפניהזכריהמלאכי


ספרים ברקע ירוק - חלק מכתבי הקודש לפי הקאנון הקתולי והאורתודוקסי, אולם אינם חלק מכתבי הקודש בקאנון הפרוטסטנטי. ספרים ברקע סגול - מצויים רק בקאנון האורתודוקסי
Targum.jpg
הברית החדשה
ChristianitySymbol.PNG ערך זה הוא קצרמר בנושא נצרות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.