סקיילאב
| סקיילאב | |
| תחנת החלל סקיילאב כפי שצולמה על ידי צוות משימת סקיילאב 4 ב-1973 | |
| מידע סטטיסטי | |
| זיהוי NSSDC | 1973-027A |
| אות קריאה | סקיילאב |
| צוות | 3 (9 סך הכל) |
| שיגור | 14 במאי 1973
17:30:00 UTC |
| משגר | סטורן INT-21 |
| אתר שיגור | LC-39A, מרכז קנדי |
| חדירה | 11 ביולי 1979
16:37:00 UTC |
| משקל | 77,088 ק"ג |
| אורך | 26.3 מטר |
| רוחב | 17 מטר |
| גובה | 7.4 מטרים |
| קוטר | 6.6 מטרים |
| נפח (מדוחס) | 319.8 מטרים מעוקבים |
| פריגיאה | 434 ק"מ |
| אפוגיאה | 441.9 ק"מ |
| נטיית מסלול | 50° |
| זמן הקפה | 93.4 דקות |
| ימים במסלול | 2,249 |
| מתוכם מאוישים | 171 |
| מספר הקפות | 34,981 |
| גמעה | ~1,400,000,000 ק"מ |
| המידע נכון ליום החדירה - 11 ביולי 1979 | |
סקיילאב (באנגלית: Skylab) הייתה תחנת החלל הראשונה של ארצות הברית. התחנה שוגרה ותופעלה על ידי נאס"א בין 1973 לבין 1979. התחנה שוגרה כשהיא אינה מאוישת על גבי משגר סטורן 5 מותאם ב-14 במאי 1973. שלושה משימות מאוישות ששוגרו אל התחנה בין 1973 ל-1974 השתמשו בחללית אפולו (ללא רכב הנחיתה על הירח) ששוגרה על גבי משגר סטורן IB. כל משימה מאוישת כללה שלושה אסטרונאוטים ונמשכה 84 יום במהלכם בוצעו ניסויים בשרידות האדם לאורך תקופות ארוכות של חוסר כוח משקל. האסטרונאוטים יכלו לבצע ניסויים בעלי ערך מדעי, כגון חקר פעילות השמש וכיצד היא משפיעה על כדור הארץ.
סקיילאב ננטשה בידי הצוות האחרון בפברואר 1974, ומאז הייתה לנאס"א שליטה מעטה על החללית. היא הייתה אמורה להישאר בחלל עד אמצע שנות השמונים, והמעבורות היו אמורות לאפשר החזרתה לשימוש. ואולם סופות שמש חזקות גרמו לשרידי האטמוספירה בגובה בו שייטה התחנה להתעבות ועל כן גבר החיכוך בין התחנה לאטמוספירה והיא החלה לאבד גובה. בשל כך הוחלט בנאס"א להתכונן להתרסקות. צוות חירום שכלל מומחי מחשבים, מהנדסים, עורכי דין ומומחי יחסי ציבור הוצבו בהיכון במספר מרכזים של נאס"א.
[עריכה] יום ההתרסקות
קשה היה לחזות בדיוק מתי והיכן עלולה החללית ליפול. רק יומיים לפני נפילתה היו תחזיות שתיפול בקצה מחוז קורנוול בבריטניה. בהודו הכריזה המשטרה ב-22 מהמדינות על מצב חרום ומשרד התעופה האזרחית תכנן למנוע טיסות לאורכה ולרוחבה של הודו במהלך השעות הקריטיות של ההתרסקות.
האות האחרון מסקיילאב התקבל ב-11 ביולי 1979 בשעה 16:11 שעון גריניץ', פחות משעה לאחר מכן, אישרה תחנת מעקב באי אסונסיון שבדרום האוקיינוס האטלנטי כי קולטי השמש נקרעו מהחללית. החללית שמשקלה 77.5 טונות יכלה להתפרק לכ-500 פיסות. מינעל האוויר ששקל 2.3 טונות ומעטה העופרת במשקל 1.77 טון המגן על יושבי החללית מפני הקרינה היו צפויים לשרוד את החום בחזרה לאטמוספירה של כדור הארץ. מנהל כוח המשימה למעקב אחר סקיילאב מטעם נאס"א, ריצ'רד סמית', אמר כי קיבל דיווח על שרידים לוהטים שהאירו את השמים מכמה אתרים במערב אוסטרליה. עשרות תושבים מקומיים צפו בשרידים נופלים ליד אלגורי, כ-600 ק"מ צפונית לפרת'.
בסופו של דבר, סיימה סקיילאב את ההקפה ה-34,981 שלה, חלפה אחרי צפון האוקיינוס השקט, מערב ארצות הברית, דרום מרכז קנדה, צפונית למונטריאול ולמדינת מיין. ובסופו של דבר, כאמור, היא התרסקה מעל האוקיינוס ההודי ואוסטרליה. מחוז אספרנסה שבאוסטרליה, שבשטחו נחתו חלק משברי התחנה, קנס את ארצות הברית ב-400 דולר בגין השלכת פסולת ברשות הרבים. הקנס שולם רק 30 שנים מאוחר יותר, לאחר ששדרן רדיו אמריקאי גייס את הסכום הדרוש ממאזיניו, ושילם אותו בשם נאס"א.
[עריכה] ראו גם
| תוכנית החלל המאוישת של ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|