סקסולוגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סקסולוגיה היא תחום ידע מחקרי וטיפולי העוסק במיניות, בדרך כלל מיניות האדם. העוסקים בו נקראים סקסולוגים. תחום זה כולל את כל היבטי המיניות, כולל ניסיון לאפיין "מיניות נורמלית" על מגוון ביטויה וכן פאראפיליות. ניתן לחלק את הסקסולוגיה לשני ענפים עיקריים, האחד מתעד את מיניות האדם, והאחר מתעד את ההתנהגות המינית של אורגניזמים אנימאלים, קרי, שאר בעלי החיים. העוסק בתחום זה נקרא סקסולוג.

הסקסולוגיה המודרנית היא רב-תחומית באופיה וכוללת שימוש בידע משטחים שונים כדי להאיר ולבאר את מיניות האדם, כולל ביולוגיה, רפואה, פסיכולוגיה, סטטיסטיקה, אפידמיולוגיה, פדגוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ולעתים אף קרימינולוגיה. התחום אף עוסק בתיאור מיניותן של קבוצות אוכלוסייה מיוחדות, כגון נכים, ילדים, וקשישים וכן עוסק במחקר על סטיות מיניות כגון התמכרות למין, התעללות מינית בילדים, ועוד. תחום הסקסולוגיה הוא תיאורי ברובו. העיסוק בשאלת הלגיטימיות של ביטויים מיניים שונים, קיים אך שולי.

ציוני דרך בסקסולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבה מינית לפני הגעת הסקסולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים מספר מדריכי מין עתיקים, ביניהם ספרו של אובידיוס "אמנות האהבה", הקאמה סוטרה האננגה ראנגה ועוד.

המאה ה-19 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראשיתה, קמו לסקסולוגיה מתנגדים, בדרך כלל היו אלו בעלי אוריינטציה דתית.

אחד מחוקרי מיניות האדם הראשונים, קודם למאה ה-20 היה ריכרד פון קראפט-אבינג, שספרו "פסיכופתיה סקסואליס", התפרסם בשנת 1886 ומתעד רשימה ארוכה של סטיות מיניות.

בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 פיתח זיגמונד פרויד את התאוריה של המין ‏[1] אשר התבססה על יסוד מחקר של מטופליו. וילהלם רייך ואוטו גרוס, היו ממשיכיו של פרויד, אף שהשקפותיהם נדחו על ידו.

מגנוס הירשפלד ייסד בשנת 1919 את המכון לסקסולוגיה בברלין. כאשר עלו הנאצים לשלטון, אחת מפעולותיהם הראשונות הייתה הריסת המכון ושריפת ספרייתו, ב-8 במאי 1933.

בשנת 1947 אלפרד קינסי ייסד את המכון למחקר מיני באוניברסיטת אינדיאנה, בעיר בלומינגטון, הקרוי היום על שם מייסדו "מכון קינסי לחקר המין, המגדר והרביה". קינסי פרסם שני ספרים חלוציים בחקר מיניות האדם.

מאסטרס וג'ונסון פרסמו בשנת 1966 את ספרם פורץ הדרך, "התגובה המינית האנושית" ובשנת 1970 את ספרם "חוסר ההתאמה המינית האנושית". ספריהם הפכו לרבי מכר ובשנת 1978 הם יסדו את "מכון מאסטרס וג'ונסון".

פריץ קליין פיתח את "רשת האוריינטציה המינית של קליין" שהיא שיטה רב-ממדית לתיאור נטיות מיניות מורכבות, הדומה ל"סולם קינסי", אולם מודדת שבעה ממדים נפרדים של נטייה מינית וזהות ומאפשרת שינוי לאורך זמן‏[2]. בשנת 1978 פרסם קליין את ספרו "האופציה הביסקסואלית", מחקר פסיכולוגי ייחודי על ביסקסואליות. בשנת 1998 הוא יסד את "המכון האמריקאי לביסקסואליות" כדי לעודד ולתמוך במחקר ובחינוך על ביסקסואליות.

ג'ון מוני, מחלוצי האטיולוגיסטים של מגדר ונטייה מינית, פרסם בשנת 1986 את הספר מפות אהבה, המתיימר להסביר איך נוצרת נטייה מינית, קרי פיליה, כלפי קטגוריה מציאותית מסוימת, למשל, כלפי דמות אנושית בעלת מאפיינים גבוליים ויחסיים (Relative), או אפילו אובייקט מסוים כגון בובת מין. לפי מוני, מפת אהבה מתעצבת בעיקר בתקופת הילדות, אך גם בגיל ההתבגרות, אז המיניות הכי גמישה לשינויים כביכול. בשנת 1989 פרסם מוני, יחד עם מרגרט למאז', את הספר "מפות אהבה מושחתות" (Vandalized Lovemaps), המשלים קודמו, ותעד מס' מקרים בהם התפתחה מפת אהבה פגומה, בגלל התעללות מינית שבעליה עברו בילדותם.

היקף תחום הסקסולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקסולוגיה בהגדרתה הנוכחית היא תחום ידע ייחודי למאות ה-20 וה-21. סקסולוגיה עושה שימוש במספר תחומי מחקר:

סקסולוגיה אף עוסקת בנושאים ציבוריים, כגון הוויכוח הציבורי על הפלות, בריאות הציבור, אמצעי מניעה, התעללות מינית ושיטות הפריה.

הסמכה לעיסוק בסקסולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סקסולוג

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • John money, Sin, Science, and the Sex Police: Essays on Sexology & Sexosophy, Prometheus Books; 1St Edition edition (December 1998)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]