סקרצו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סקרצואיטלקית: scherzo, ברבים: סקרצי) הוא קטע, או פרק, מוזיקלי בסגנון מסוים, המהווה לעתים חלק מיצירה גדולה יותר, כגון סימפוניה. פירוש המילה באיטלקית הוא "הלצה". לעתים משתמשים במילה "סקרצנדו" כהוראה, לבצע פסקה מוזיקלית בהלך רוח משועשע.

הסקרצו התפתח מן המינואט ובהדרגה החליף אותו כפרק השלישי (או לפעמים השני) בסימפוניות, רביעיות מיתרים, סונאטות ויצירות דומות. הסקרצו משמר את מקצב 3/4 של המנואט ואת מתכונתו המשולשת, אבל נחשב למהיר יותר. במקרים רבים, אך לא תמיד, הוא חדור עליצות ומשובה. פה ושם אפשר למצוא דוגמאות לסקרצי שאינם במקצב 3/4 המסורתי, כמו בסונאטה מס' 18 של בטהובן. הסקרצו עצמו הוא צורה כפולה מעוגלת; אבל בדומה למינואט, מנוגן בדרך כלל עם הטריו (שלישייה) הנלווה אליו, שאחריו באה חזרה על הסקרצו ויוצרת צורת ABA, או צורה משולשת. מתכונת זו חוזרת על עצמה לפעמים פעמיים או יותר (ABABA). נושא B הוא הטריו, קטע קליל יותר למספר קטן יותר של כלים, אם כי לא בהכרח לשלושה כלים כפי שמשתמע משמו, אלא במוזיקה מתקופת הבארוק המוקדמת.

יוזף היידן כתב מינואטים, הקרובים מאוד בנימתם לסקרצי, אבל בטהובן ושוברט היו הראשונים לעשות שימוש נרחב בצורה זו. בטהובן, בייחוד, היסב את הקצב המנומס של המינואט למחול נמרץ הרבה יותר, עד כדי פראות, לעתים.

רוב הסקרצי של בטהובן, כמו זה שבסימפוניה הפסטורלית כוללים שני מופעים של הטריו, שהשני בהם עובר לפעמים שינוי ואחריו, במקרים רבים, חוזר הסקרצו מקוצר בהרבה, בצורת קודה. שומאן, כפי שמציין סדריק תורפ-דייווי נהג גם הוא להביא שני טריו, אך שונים זה מזה.

הסקרצו נשאר פרק תקני בסימפוניה ובצורות הקרובות אליה במשך המאה ה-19. מלחינים החלו לכתוב סקרצי גם כיצירות נפרדות והרחיבו את ההגדרה המקובלת של הצורה. מתוך ארבעת הסקרצי המפורסמים לפסנתר של שופן, שלושת הראשונים קודרים ודרמטיים במיוחד וקשה לראות בהם הלצות. רוברט שומאן העיר עליהם, "באיזו אצטלה תתעטף הרצינות, אם בדיחות הדעת מצטעפת בשחורים?"

שימוש אחר ונבדל במילה בתחום המוזיקה מופיע במדריגלים קלי הדעת של תקופת הרנסאנס, שנקראו במקרים רבים "סקרצי מדריגלי". קלאודיו מונטוורדי, לדוגמה, כתב שני קבצים של יצירות בשם זה, הראשון בשנת 1607, השני ב-1632.