סרבנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: טעויות קביעות תמוהות וחסרות בסיס ברור לכל אורך הערך.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

סרבנות, או אי-ציות, היא פעולה הננקטת על ידי אדם הנתון למרותו של מישהו אחר, ומסרב בכוונה, לפקודה או לצו חוקי. סרבנות יכולה לנבוע משיקולים אידאולוגיים, פוליטיים, או מוסריים. לרוב מתייחס המושג לסירוב לשרת בצבא או לבצע פקודות צבאיות מסוימות וכן המושג מתייחס למערכות היררכיות אחרות. לרוב משויכת הסרבנות עם אידאולוגיה ליברלית.

מעצם הגדרתה, סרבנות היא סוג מסוים של פשע, אך ההכרה בסרבנות כנובעת באופן ישיר ממוסר אנושי, הופכת אותה לתחום נפרד. כמו כן, הסרבנות היא ביטוי לפעילות פוליטית מכוונת. לרוב מקבל הסרבן את העונש המוטל בחוק על סרבנותו.

הדיון בסוגית הציות לחוק במשטר דמוקרטי מתעורר כל אימת שמדינה דמוקרטית מוצאת את עצמה במצב שבו נדמה כי קיימת סתירה בין הפעלות של המשטר הדמוקרטי הלכה למעשה ובין עקרונותיו. הסרבנות יכולה להתקיים בהקשר של מאבק פוליטי או מוסרי, והיא יכולה להיות חלק ממאמץ פוליטי רחב יותר, של מרי אזרחי. באופן ישיר, פוגעת הסרבנות בממשל, בכך שהיא מונעת את קיום פעולותיו באופן מלא. באופן עקיף, לעתים רבות הסרבנות מעוררת תנועות הקרובות לערכים שבשמם נעשה הסרבנות, ועל כן משמשת ככוח פוליטי מעבר לערכה הישיר. חלק מהסרבנים מנסים גם לפרסם את סיפורם בתקשורת, לעורר דעת-קהל חיובית לדעותיהם, ולהביא לסרבנות נוספת, או להתחזקות הזרם הפוליטי המייצג את דעותיהם (גם אם הוא לא קשור בהכרח בסרבנות).

לדוגמה : כאשר ניהלה צרפת מלחמת מאסף באלג'יריה התעוררה שאלת חובת הציות לצווי הגיוס שהוצאו אמנם מכוחה של ממשלה נבחרת דמוקרטית, אך הייתה בהם פגיעה, לדעתם של גורמים שונים בציבור הצרפתי בעיקרון הבסיסי הקשור לדמוקרטיה - זכות ההגדרה העצמית של האלג'יריים.

סרבנות יכולה להיות "סרבנות אפורה" שבה הסרבן לא מפרסם את מעשהו. באופן טבעי, סרבנות זו היא פחות מוכרת היות שהסרבן אינו מנסה להבליט אותה ואף עשוי להסוות אותה בטענות אחרות.

סוגי סרבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים סוגים רבים של סרבנות, הנובעים מתפוצתה הרחבה של התופעה במהלך ההיסטוריה.

סרבנות רציונלית מול סרבנות מצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרבנות רציונלית הנה סרבנות השואפת לקידום המצב החברתי, ומהווה תגובה מתוכננת למצב קיים, מתוך כוונה לשפר את מהלך האירועים. סרבנות מסוג זה הנה סרבנות השוקלת את התוצאות של כלל ההחלטות השונות הנוגעות לה, ומבוצעת מתוך שיקול זה.

דוגמה: מי שמדינתו מצויה במלחמה שאינה צודקת לטעמו, נחשב לסרבן רציונלי כאשר הוא מאמין כי סרבנותו תועיל למדינתו ולאנושות. במקרה זה, אם סרבנותו תביא להגברת התמיכה בלחימה דווקא, אזי לא יסרב אלא יבחר בדרך פעולה אחרת. הדוגמה הבולטת ביותר לסרבנות רציונלית הנה סרבנותו של מוהנדס קרמצ'נד גאנדי (מהטמה גנדי) בתקופת השלטון הבריטי בהודו.

סרבנות מצפונית הנה סרבנות המניחה כי הממשל עצמו אינו מהווה גורם בעל ערך מוסרי, וכי קיים מוסר עליון, אשר קיומו של הממשל אינו נמדד ביחס אליו.

בדוגמה הקודמת, הסרבן המצפוני משייך את המדינה כולה לעושה מעשה בלתי צודק, ועל כן מסרב לקחת חלק במעשה זה, בלא בחינה של תוצאות סרבנותו. הדוגמה הבולטת ביותר לסרבנות מצפונית הנה סרבנותו של נוער הפרחים בשנות ה-60 לשירות צבאי בוייטנאם.

סרבנות קונקרטית מול סרבנות מופשטת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרבנות מופשטת הנה סרבנות בביטויה הכללי, כיחס האדם לממשל. סרבנות זו תומכת בסרבנות באופן כללי, בלא התחשבות בביטוי הממשי שלה.

סרבנות קונקרטית הנה סרבנות אשר תקפה למצב חברתי נתון, בהתחשב בתהליכים הממשיים המתרחשים בו. סרבנות מסוג זה מתייחסת לרקע הקיים ולמגמות השונות. סרבנות שכזו הנה בהכרח רציונלית.

סרבנות טוטאלית מול סרבנות חלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרבנות חלקית הנה סרבנות לביצוע הוראות מסוימות של הממשל. סרבנות כזו הנה לרוב לפקודות צבאיות מסוימות (כגון: סירוב לשירות בשטחים כבושים), אך עשויה להתייחס להחלטות ממשל אחרות, כדוגמת הפרת המונופול הבריטי על ייצור המלח על ידי סרבנים הודים בהנהגת מהטמה גנדי.

סרבנות טוטאלית הנה סרבנות לכל מגע עם הרשויות, הכולל תשלום מיסים, תעסוקה, קבלת הטבות וכו', מתוך אי הכרה בלגיטימיות של הממשל על מוסדותיו. סרבנות מסוג זה עשויה להיות עקב פעולת ממשל מסוימת, כדוגמת סרבנות המס של הנרי דייוויד תורו, כביטוי להתנגדותו למלחמה במקסיקו, או מתוך תפיסה הרואה בכל צורת ממשל צורה חברתית לא מוסרית, כדוגמת סרבנותו של לב טולסטוי להחזיק אדמות. במקרה האחרון מונעת הסרבנות מתוך אמונה כי מצבה הטבעי של החברה הנו בלתי מאורגן, וכי כל ממשל הנו הפעלת כוח שאינה טבעית. בישראל מתקיימת סרבנות מסוג זה בקרב נטורי קרתא.נטורי קרתא משלמים מיסים אך אינם מוכנים לקבל הטבות מהממשל בנוסף הם מאמינים כי מצבה הטבעי של חברה אמור להיות מאורגן אך הם מאמינים כי זהות השליטים מורכבת מאנשים מסוכנים שינצלו את האזרחים הכפופים להם לטובתם האישית ויפעלו בניגוד לאינטרסים של ה"דתיים" ואולי אף כל מי שכפופים להם אך מחוסרים קרבה לשלטון

ארגון הסרבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה ארגונית, הסרבנות עשויה להיות מעשה של פרטים או של קבוצות. הבדלים אלו באים לידי ביטוי באופייה הרשמי של הסרבנות, לדוגמה: בהכרזה משותפת של קבוצת אזרחים מסוימת על סרבנות לתשלום מיסים.

כמו כן, הרקע לסרבנות עשוי להיות אישי או נובע מזרם פוליטי. מכיוון שהסרבנות לעתים אינה מוכרת באופן רשמי כמעשה של רבים, הרקע לסרבנות מכריע אם הסרבנות אישית או קבוצתית.

תנועת סרבנות הנה תנועה חברתית, שעיקר פעילותה הנו בהתנגדות לממשל מדפוס זה. תנועות כאלו משרתות לרוב מאבק חברתי רחב, הפועל גם במישורים נוספים. הדוגמה הבולטת ביותר לתנועה כזו במהלך ההיסטוריה הנה תנועתו של מהטמה גאנדי לשחרור הודו, בשנות הכיבוש הבריטי.

סרבנות אזרחית מול סרבנות צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרבנות אזרחית הנה סרבנות לביטויים האזרחיים של הממשל, כדוגמת מיסוי, עבודה במגזר הציבורי, תקנות חוקים ועוד. לרוב, התנגדות למיסוי הנה הביטוי המרכזי להתנגדות מסוג זה, שכן הוא מייצג את מקור כוחו של הממשל.

סרבנות צבאית הנה סירוב לפקודות מסוימות של הצבא, ולעתים סירוב מלא לשירות בצבא, כתוצאה מחוסר הסכמה עם מדיניות הממשלה, שאותה מבצע הצבא.

לעתים התנגדות כללית לשרת בצבא מטעמי מצפון רגשיים, מוכרת רשמית כסיבה לאי-גיוס. במקרים מסוימים אלו נחשבת הסרבנות לדעה של אדם המקבל שירות צבאי באופן כללי, אך מתנגד לכך שהוא עצמו ישרת בצבא. במקרים כאלו, הגדרת ההתנגדות אינה נחשבת לסרבנות.

סרבנות לשירות צבאי עשויה להיות ביטוי לפציפיזם, המתנגד לעצם קיומו של כוח לוחם, או ביטוי להחלטה פוליטית מסוימת בנוגע לשימוש בכוח הצבאי, כדוגמת הכרזת מלחמה או כיבוש.

סרבנות ודמוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרבנות במשטרים לא-דמוקרטיים פשוטה, שכן היא מהווה התנגדות לכוח השולט ולערכיו, בדומה לכל מרד אחר. במשטרים לא-דמוקרטיים, הסרבנות מייצגת התנגדות פאסיבית, אך היא נתפסת כהתנגדות לכל דבר על ידי השלטון ועל ידי הציבור.

במשטר דמוקרטי, מותר להתנגד לשלטון מבחינה עקרונית על סמך שני עקרונות המהווים בסיס למשטר הדמוקרטי - עקרון חופש הביטוי ועקרון חופש המצפון, עם זאת, הדמוקרטיה מחייבת שיתוף של הפרט בחיי הכלל, ושינוי של החברה מתוך גבולותיה. לכן, יחס הסרבנות לדמוקרטיה הנו מורכב. מה גם, שתופעת הסרבנות נפוצה ביותר במשטרים דמוקרטיים, מהסיבות הבאות:

  • במשטר דמוקרטי נהוגות נורמות של ביקורתיות לגיטימית של המשטר, עיקרון המביא לצמיחת תופעות סרבנות.
  • במשטר דמוקרטי קיימת תקשורת שאינה משרתת אך ורק את המדיניות הנבחרת, ועל כן מסרי סרבנות מוצאים דרך לציבור רחב, עיקרון המגביר את תופעות הסרבנות, וכן הופך כל סרבנות למשתלמת מבחינת העלאת הנושא לסדר היום הציבורי.
  • ענישת אזרחים אינה חמורה במשטרים הדמוקרטיים כמו בלא-דמוקרטיים, עיקרון המקל על הסרבנות.
  • מבחינה היסטורית, מדינות דמוקרטיות הנן גם ליברליות, ועל כן נהוגים בהן דפוסי מחשבה ליברלים המעמידים את האינטרס הפרטי במרכז, עיקרון המעודד פעולה המתנתקת מהחברה (הבאה לידי ביטוי בשלטון), על-פני פעולה המשנה את החברה מתוך שיתוף איתה (על-יד המוסדות הדמוקרטיים).

באופן טהור, סותרת הסרבנות את הדמוקרטיה, שכן הממשל הדמוקרטי מייצג כוח פוליטי בשליטת העם. במצב זה, הסרבן מפעיל כוח פוליטי נגדי, המתנגד לכוח הפוליטי של הממשל, ובכך מחליש את היסודות העממיים שבשלטון. בניסוח אחר, הופך הסרבן את עצמו לשליט-בכוח-עצמו, ובכך מהווה ניגוד לשליטת העם. עם זאת, יש המתארים מציאות שונה, בה סרבנות מקדמת את הדמוקרטיה. תומכי הסרבנות במקרה זה, לרוב טוענים כי קיימים פגמים בדמוקרטיה, המאוזנים על ידי הסרבן.

מבחינה סוציולוגית, לרוב מייצגת הסרבנות מעשה לא-שיתופי, שכן הסרבן אינו מכיר ביכולתו לעצב את החברה מתוכה, ועל כן מוציא את עצמו אל מחוץ לגבולות ההסכם החברתי, ומנסה להניע אותה על ידי פרישה זו.

דוגמאות לסרבנות במשטרים דמוקרטיים
  • הסרבנות להשתתף במלחמת וייטנאם
  • סרבנות לשתף פעולה עם ציידי עבדים (נתיב הבריחה) שהביאה לשחרור העבדים בארצות הברית

נכונות לשאת בעונש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית הסרבנים מסכימים לסבול את הסנקציה המוטלת בחוק על סרבנותם. מכיוון שברוב המקרים העונש הנו מאסר, הופך הסרבן לאסיר מצפון.

ניתן להסביר זאת בכמה דרכים:

  • הסרבנות נובעת מדפוס פעולה פאסיבי, ועל כן מדכא התנגדות פעילה למשטר. במקרים רבים, הסרבנות נובעת מתפיסת-עולם הדוגלת באי-אלימות, ועל כן הסרבן מוכן לסבול אלימות בצורת סנקציה, אך לא לגרום לה בצורת התנגדות לסנקציה.
  • הסרבן אינו מעוניין לפגוע בשלטון מעבר לאי הסכמתו עם הוראה מסוימת, אותה הוא מסרב לבצע. הסרבן מקבל את הלגיטימיות של המשטר ושל צורת הענישה שלו, אך פוסל ביצוע פעולה מסוימת הסותרת את מצפונו. כל זאת תקף, כמובן, במידה והסרבנות אינה טוטאלית.
  • הסרבן מבקש להוכיח לציבור כי הוא אכן פועל ממניעים מוסריים, ועל כן מוכן לסבול סנקציה על מנת להוכיח כי נפגע מסרבנותו. כמו כן, עמידתו בנזק המוטל עליו על ידי השלטון לו הוא מתנגד, עשויה להפוך אותו לקדוש מעונה, ובכך להגדיל את התמיכה בדעותיו.
  • הסרבן מבקש להיחשב חלק מהחברה, וטוען שבמציאות שבה הוא מסרב זכותו כפרט בחברה לסרב ולעתים משום שמדובר בשלטון שמעשיו אינם תואמים את עמדותיו הרשמיות, ועל כן הוא מנצל את צורת הענישה על-מנת לאזן את חריגתו ולזכות בשמיטת חובות, כפי שאסיר-עבריין משלם חובו לחברה, וחוזר להתקבל בה. במקרה זה, לרוב הסרבן אינו מעוניין בשינוי ממשי של המציאות, אלא רק באי-ביצוע של הוראה מסוימת.

סרבנות ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרי סרבנות ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן למצוא במקרא אירועים שונים, שבהם תופעת הסרבנות כלפי בעלי הסמכות באה לידי ביטוי.

הדוגמה הבולטת הראשונה הנה סירוב המיילדות העבריות לביצוע הוראותיו של פרעה, להמית כל זכר עברי שיוולד, והשקר לפרעה בדבר מנהגן של הנשים העבריות ללדת כחיות, בלא מיילדת (שמות פרק א').

סיפור נוסף הנו סירובם של אנשי שאול המלך, לפקודת מלכם לרצוח את כהני נוב: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי ה', כִּי גַם-יָדָם עִם-דָּוִד, וְכִי יָדְעוּ כִּי-בֹרֵחַ הוּא, וְלֹא גָלוּ אֶת-אזנו (אָזְנִי); וְלֹא-אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, לִשְׁלֹחַ אֶת-יָדָם, לִפְגֹעַ, בְּכֹהֲנֵי ה'" (ספר שמואל א' כ"ב יז).

יואב בן צרויה התחמק מביצוע פקודתו של דוד המלך לפקוד את שבטי לוי ובנימין- "כי נתעב דבר המלך את יואב" (דברי הימים א' כ"א ו).

דוגמאות נוספות במקרא ניתן למצוא בהתנגדויות שונות להכרח חיצוני לכפור באל. דוגמאות כאלו בכתובים הנן סירוב חנניה, מישאל ועזריה להשתחוות בפני פסל, כפי שחייב החוק הבבלי, כמתואר בצורה הבאה: "הו נבוכדנצר, אין אנו צריכים להשיב לך בעניין זה כי אלוהנו שאנו עובדים יושיענו ... אך גם אם לא כך יהיה, דע, הו מלך, כי לא נעבוד את אליך ולא נסגוד לצלם הזהב שהקמת" (ספר דניאל ג:א-ב, ה-ט. מתורגם לעברית), סירוב דומה של דניאל לסגוד למלך פרס, במחיר גוב האריות, וסירוב מרדכי היהודי להשתחוות להמן.

דוגמאות נוספות לסרבנות ביהדות מופיעות בערך קידוש השם. דיון בחובת הסרבנות ביהדות מופיעה בערך ייהרג ואל יעבור.

תאוריות על מקור הסרבנות ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם הטוענים שהסרבנות נפוצה ביהדות באופן יחסי יותר מאשר בתרבויות אחרות, בגלל תכונותיה של הדת היהודית הרואה את כל היהודים ככפופים לאל ולא לבני אדם אחרים: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כ"ה). אמנם, היהדות, לרוב הדעות, אינה אנרכיסטית, ומצווה על ציות למנהיג (למשל משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ג'). אולם מכיוון שגם המנהיג כפוף לאל, החובה לציית לו היא רק כאשר הוא פועל בהתאם לסמכותו שניתנה לו על ידי האל. באופן דומה, החובה לציית להורים במצוות כיבוד אב ואם היא רק כאשר ההורים אינם מצווים לפעול נגד התורה.

ישנם המסבירים את הסרבנות ביהדות בכך שהעם היהודי נוצר ממשפחות רועים שברחו מהריכוזיות של הממלכות העיקריות, בעזיבת אברהם את מסופוטמיה ועזיבת העברים את מצרים. התפתחותם האנרכית, באופן יחסי, של השבטים העבריים בכנען, בהיעדר שלטון מרכזי עד המלכת שאול, והסמכויות המצומצמות יחסית של המלך בימי בית ראשון, תואמת את התפתחות הנטייה לסרבנות אצל היהודים.

סרבנים מוכרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]