סרגיי יסנין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סרגיי אלכסנדרוביץ' יסנין, משורר רוסי

סרגיי אלכסנדרוביץ' יסניןרוסית:Сергей Александрович Есенин ‏ (3 באוקטובר 1895[1] - 27 בדצמבר 1925) היה משורר לירי רוסי. בוריס פסטרנק אמר על יסנין, ש"יקד מאותה אנרגיה אמנותית" כמו מוצרט. "נתפּרסם בּשיריו עדינֵי הרישוּם האַקְוָרֶלִי מחַד וּבהִתפּקרוּת פּסימיסטית-מרזֵחית מאידך" (אלכסנדר פן).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ילדותו ונעוריו בכפר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית ילדותו של יסנין בקונסטנטינובו, כעת מוזיאון

יסנין נולד בכבן בכור למשפחת איכרים בכפר קונסטנטינובו (כיום "יסנינו") באזור ריאזן ברוסיה, על הנהר אוקה, 200 ק"מ דרומה ממוסקבה.

כשמלאו לו שנתיים בלבד, בגלל חוסר אמצעים, הוריו, אלכסנדר ניקיטיץ' יסנין (1967-1875) וטטיאנה פיודורובנה ,(1955-1875), החליטו לעבור לעיר ולמסור אותו לידי סביו מצד האם,פיודור ונטליה טיטוב. ילדותו בבית הדתי האדוק של הסבים (הם היו חסידי הדת הפרבולסבית "לפי הפולחן הישן") הייתה מאושרת, נהנה מאוד גם מחסותם האבהית של שלשת דודיו העדיין רווקים שלימדו אותו לאהוב את הנוף ואת החיים בטבע. הסביבה הכפרית הטביעה חותם משמעותי על זהותו. כל חייו החשיב עצמו יסנין "משורר הכפר" (בדימויים שונים - מ"מלאך רועה צאן", ל"נביא כפרי" , אחר כך "המשורר האחרון של הכפר") ‏[2] כשרבות מיצירותיו מתייחסות לאדמה ולחיי האיכרים. כשהיה בן 4 חזרה גם אמו לבית הוריה אחרי פרידה מבעלה שנשאר לעבוד במוסקבה. היא התחילה לעבוד כפועלת בריאזן. בגיל חמש כבר ידע סרגיי לקרוא ובימי לימודיו בבית הספר היסודי ביישוב הולדתו התחיל בגיל תשע גם לכתוב שירים.

בשנים 1909 -1912 עבר הנער ללמוד בפנימיה של סמינר דתי למורים בכפר (כיום עיירה) ספאס-קְלֶ‏פיקי. היה אמור להמשיך במוסקבה את לימודי ההוראה אך לא התלהב מהרעיון ועזב את הרעיון. משנות בית הספר, בהם למד את השפה הסלאבונית של השירה הכנסייתית הקדומה, רחש יסנין אהבה עמוקה לספרים המסורתיים של האומה הרוסית, לרבות כתבי הקודש של הנצרות (והתנ"ך בתוכם) וגם לאפוס הלאומי "משא מלחמת איגור" וכפי שהתוודה בקורות חייו הקצרים שכתב מאוחר יותר, סופרו האהוב עליו ביותר היה גוגול.

סרגיי יסנין וידידו ומורו, ניקולאי קליויב (מימין)

"משורר הכפר" במוסקבה ובסנקט פטרבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 17 עבר למוסקבה שם עבד בהתחלה כזבן בחנות הבשר של אביו ואחר כך בהוצאת הספרים "קולטורה" ואחר כך כעוזר מגיה בבית דפוס של אי. ד. סיטין. כעבור שנה, החל משנת 1913 למד כשנה וחצי כמאזין חופשי בקורסים של הפקולטה להיסטוריה ולפילוסופיה של האוניברסיטה העממית העירונית ע"ש שניאבסקי במוסקבה. פקד גם את חוג המשוררים ע"ש סוריקוב ובשנת 1914 פרסם שירים לראשונה בכתב-העת לילדים "מירוֹ‏ק".

בשנת 1913 חי סרגיי יסנין עם בת זוגו הראשונה, אנה איוואנובנה איזריאדנובה (1891-1946), שעבדה איתו כמגיהה בבית הדפוס במוסקבה ולשניהם נולד בן בשם יורי. פריצת המלחמה ביולי 1914 הפתיעה אותו בקרים. בהתחלת חודש אוגוסט חזר למוסקבה ועבד זמנית בבית הדפוס צ'רנישב. אחר כך הקדיש עצמו לכתיבה בלבד.

משנת 1915 בני הזוג עברו להתגורר בבירה פטרבורג, ששינתה בינתיים את שמה לפטרוגרד. באותה תקופה כתב שירים בהשראת הפולקלור הרוסי ונהיה מקורב ל"המשוררים החדשים של הכפר". קשר ידידות אמיצה במיוחד עם הבולט בהם, ניקולאי קליוייב (1937-1887). עזב את חברתו לחיים ובמשך כמעט שנתיים בילה את רוב זמנו יחד עם קליוייב. יחסיהם ידעו תהפוכות רבות. באוסף יצירותיו של יסנין נשארו שלשה מכתבי אהבה המיועדים לקליוייב, אך בלי ציון שם הנמען.

יחד עם קליויב נהג להופיע בתלבושת עממית מסוגננת, כך למשל כשהוצגו בפני הקיסרית אלכסנדרה פיודרורובנה ובנותיה בארמון בצארסקויה סלו. בשנים 1915-1917 התחבר יסנין גם עם המשורר הצעיר לאוניד קאנֶ‏גיסר (1896-1918) שנודע מאוחר יותר כרוצחו של המנהיג הבולשביקי מויסיי אוריצקי ועם ריוריק איווְנֶ‏ב.

משקל רב שקלו בקריירה הספרותית של יסנין ההיכרות עם גדול משוררי "תור הכסף" של השירה הרוסית, אלכסנדר בלוק, כמו כן עם סרגיי גורודצקי ועם אנדריי ביילי, מנהיג הקבוצה הספרותית "הסקיתים" ,הקרוב לחוגים של המפלגה הסוציאליסטית-מהפכנית. כפי שהצהיר יסנין מאוחר יותר בצורה תמציתית, ביילי העניק לו את "הבנת הצורה" ומבלוק וקליוייב למד את הליריזם. יסנין פגש גם את דמיטרי מרז'קובסקי, זינאידה גיפיוס, ויאצ'סלב איוואנוב, אנה אחמטובה, ולדימיר מיאקובסקי, ניקולאי גומיליוב, מרינה צווטאייבה שהעריכו את כשרונו. באותה תקופה הוא התחיל שורה ארוכה של הופעות בערבי שירה בפני קהל.

קובץ השירים הראשון של יסנין- "רַ‏דוּ‏ניצה" (שם של חג רוסי הקשור לפולחן המתים) (1916) והאוספים שבאו אחריו כללו שירים נוגעים ללב אודות האהבה והחיים הפשוטים, עם ביטויי אמונה פנתאיסטית בטבע, שהפכו אותו לאחד המשוררים הפופולרים בזמנו. שירה זו, שריגשה את גורקי עד בכי, עוררה בקורת אצל לב טרוצקי שראה בה "רוח של ימי ביניים".‏[3] באותה תקופה כתב יסנין שירים רבים בהשראה דתית, מתוך מעמד כמו-נבואי, שבהם דמותו של ישו מוזכרת כמגינם של העניים ושל המדוכאים.

במרץ 1916 גויס יסנין לצבא. הודות לקשריו עם חוג הקיסרית אלכסנדרה פיודורובנה שובץ בהתחלה בעורף כחובש ברכבת הצבאית -סניטרית בצארסקויה סלו. מאוחר יותר נשלח לחזית בגדוד עונשין, לדבריו, מפני שסירב לכתוב שירים לכבוד הצאר. בעת מהפכת פברואר 1917 ערק והשתתף בפעילויות של הפלג השמאלי של המפלגה הסוציאל רבולציונית. בעתון של אותה מפלגה "דלו נארודה" הכיר את המזכירה זינאידה ניקולאייבנה רייך, לימים שחקנית ואשתו של הבמאי וסבולוד מיירהולד ובאוגוסט 1917 התחתן איתה. אלו היו נישואיו הרשמיים הראשונים. נולדו להם שני ילדים, בת בשם טטיאנה, ובן -קונסטנטין. בעקבות מהפכת אוקטובר 1917, יצאה רוסיה מהמלחמה וכך שוחרר המשורר מחובת חזרתו לשרות הצבאי.

התקווה במהפכה, ה"אגגליזם" וה"אימז'יניזם"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתחלה יסנין תלה תקוות במהפכה שנראתה כי הביאה את האדם הפשוט לשלטון. פרסם שירים לשבח ה"אוונגליון" החדש, אך במהרה התאכזב מהמשטר החדש ולעתים ביקר אותו ("אוקטובר הקודר איכזב אותי"). במכתב באוגוסט 1921 כתב על כך:

"צר לי מאוד שההיסטוריה חוֹוָה תקופה של המתת האישיות, היא מעוברת לא באותו סוציאליזם שעליו חשבתי... צומצם בו מקום לבונה, מחניק לנושם הצועד על הגשר לעולם הבלתי-נראה... נחטבו התומכות תחת רגלי הבאים. אל העתיד."

[4]

בספטמבר 1918 הקים הוצאה לאור של עצמו שנקראה ברוח הזמנים "חברת עבודה של אמני המילה" "Трудовая Артель Художников Слова". זאת תקופת ידידותו הקרובה עם המשורר ה"פרולטקולטיסטי" ובאות זמן מיסטי, סרגיי קליצ'קוב (1889-1940) שהשקפתו שנקראה "אגגליזם" השפיעה על יסנין בכתיבת הפואמה שלו "מפתחות מריה", בה תיאר את העולם כספר שיש לפענחו.‏[5] אחרי שבשנת 1918 פרסם את הקובץ "ספר השעות הכפרי", בשנים 1918-1920 עשה יסנין היכרות עם אנטולי מריינגוף (1897-1962), ולקח חלק פעיל בחוג הספרותי הקרוי באירוניה עצמית "מסדר האימז'יסטים". יחד עם מריינגוף, ריוריק איבְנב, וודים שרשנביץ' ואחרים הוא פרסם ב-1919 את מנשר השקפתם הספרותית - ה"אימג'יזם" (ברוסית "אימז'יניזם").

סרגיי יסנין ואשתו השנייה איזדורה דנקן בשנת 1923

המשוררים ה"אימז'יניסטים" קראו תיגר לשירה הסימבוליסטים ולזו הפוטוריסטית והתמקדו ב"תמונות הפיוטיות" שבה ראו נפש השיר.‏[6]

לדעתם גישה זו היוותה המשך למסורת השירה העממית. מקום המפגש העיקרי שלהם היה בית הקפה "אורוות פגסוס" במוסקבה. הם קיימו ערבי שירה רבים, נטו לפרובוקציות, למשל רשמו בהפגנתיות שירים על קירות המנזר סטרסנאיה. יחד עם מריינגוף, ערך יסנין את הגליונות האחדים של כתב העת האימז'יסטי "פונדק הנוסעים אל היופי" (1922-1923). בשנת 1924 יסנין הצהיר שמתנתק מהתנועה.

באותן השנים שלאחר המהפכה למרות שהמשיך לדבוק בגאווה בזהותו כבן של איכרים מחבל ריאזן, אוהב את הטבע ואת בעלי החיים, שינה יסנין את מנהגיו ואימץ יותר ויותר דמות של דנדי חובש כובע צילינדר, ובאותו זמן מרדן, מפר סדר, "חוליגן" או "סקנדליסט", הרואה עצמו רע של אנשי השוליים - הכייסים, הקבצנים והזונות.

"את שירָ‏י לזונות אֲשַ‏מֵע/עם ליסטים יין-שרף אֶ‏גמַ‏ע"

– (תרגום של א. שלונסקי - מ"וידוי של חוליגן")

איזדורה דנקן ושנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1921 ביקר באזור הרי האורל ובאורנבורג ואחר כך במרכז אסיה. נהנה מאוד מנוף הערים באוזבקיסטן - סמרקנד ובמיוחד טשקנט, שבה התארח בין 13 במאי - 3 ביוני אצל המשורר אלכסנדר שיריאיֶ‏בֶ‏ץ. דיקלם שם בערבי שירה מול קהל או בבתי חברים, בילה בבתי התה וטייל בסביבות העיר.

אחרי שבשנת 1920 נישואיו לזינאידה רייך התפרקו, באוקטובר 1921 הכיר יסנין בסדנה של הצייר גיורגי.ב. יאקולוב את רקדנית הבלט המפורסמת איזדורה דנקן, הבוגרת ממנו ב 17 שנים, ושהפכה כעבור חצי שנה לאשתו הרשמית השנייה. הקסימה אותו בין היתר עם ריקוד הצעיף שלה על מנגינת ה"אינטרנציונל". ‏[7] התאהבו זה בזו למרות שהתקשורת ביניהם הייתה מסובכת לאור העובדה שהמשורר לא ידע שפות זרות ואיזדורה דנקן לא ידעה אלא מלים ספורות ברוסית. התחתנו ב-2 במאי 1922 וכעבור 8 ימים נסעו בני הזוג למסעות מופעים ברחבי אירופה כדי לאסוף כסף למימון בית ספר שניהלה איזדורה ברוסיה. בהגיעם לברלין בחודש יוני התמוטט סרגיי מבחינה נפשית. אחרי שהתאושש המשיכו דרכם לפריז, ולונציה, אחר כך הפליגו על האנייה "פריז" לארצות הברית, מולדתה של איזדורה. בהגעתם לניו יורק ב 1 באוקטובר 1922, בגלל היותו אזרח סובייטי עוכבו בני הזוג לחקירה באליס איילנד. שהו בארצות הברית בין אוקטובר 1922 ובין 4 בפברואר 1923.יסנין, שהתגעגע לרוסיה, פרסם בעיתון "איזבסטיה" רשמים לא מתלהבים במיוחד מאמריקה, תחת הכותרת «Железный Миргород (ה"מירגורוד של ברזל"), ניו יורק לא מצאה חן בעיניו. היא "נוראית", טען, ו"מזמינה להתאבדות".

בכלל, כמלווה את איזדורה במסעותיה עטורי הניצחון, כשהיא מוקפת מעריצות, בעוד הוא מנותק מהמולדת ומקהל קוראיו וחבריו, הרגיש יסנין מאוד אומלל ומשועמם. הירבה בבולמוסי שתייה (חברים של כל אחד מהם האשימו את הצד השני כי גרם להחרפת בעיית השתייה של רעהו ‏[8]) ובמעשי הוללות והתפרצויות זעם שעוררו שערוריות במסעדות ובבתי המלון היוקרתיים שבהם ביקרו. יש לציין כי שאף לאיזדורה לא חסרה נטייה לשתייה ולהתנהגות פרובוקטיבית. בעת שהייתם בבוסטון לרגל מופע שניהם השתוללו: איזדורה צעקה אל הקהל: "אני אדומה!" בעוד יסנין נופף דגל אדום דרך חלון השירותים וצעק ברוסית: "תחי רוסיה הסובייטית", ‏[9] לפי גרסה אחרת "יחי הבולשביזם!". אחרי שבני הזוג חזרו לפריז ונשבעו שלא ישובו לעולם לאמריקה, התנהגותו המשיכה להיות בלתי נסבלת. נעצר על ידי המשטרה אחרי ששבר שמשות ומראות במלון "קריון". שוחרר רק אחרי התערבות מהירה של ידידים בעלי השפעה ואושפז לזמן קצר בבית חולים פסיכיאטרי. אחרי מריבה נסע להבראה בברלין בהשגחתה של ז'אן, אשת אמוניה של איזדורה. באפריל אותה שנה בני הזוג השלימו זה עם זה ויצאו שוב למסעות בצרפת וגרמניה. אך ההשתכרויות והסקנדלים נמשכו. ב 5 באוגוסט 1923 חזר יסנין עם איזדורה למוסקבה והקשר ביניהם התנתק סופית באוקטובר.

בשנתיים האחרונות לחייו יסנין לא חזר להיות כפי שהיה. חיי הוללות והשתכרויות אינסופיות התלוו במשברים גופניים ונפשיים עד כדי מצבים הלוצינטוריים. בכל זאת תפוקתו האמנותית לא ירדה. הוא עצמו לא הרגיש שבע רצון מאיכות שירתו והתלונן שבמקום לכתוב שירה כתב עכשיו סתם חרוזים. כפי שהעיד ידידו אנטולי מריינגוף, נהג תמיד לכתוב במצב של פיכחות לפני מסיבות ההשתכרות. נימת שיריו נעשתה יותר פרובוקטיבית כמו ב"שירי הסקנדליסט" משנת 1923 ו"מוסקבה של בתי המרזח". בנובמבר 1925, חודש לפני מותו כתב את הפואמה "האדם השחור" ששיקפה את יסוריו הנפשיים. למרות שחש אכזבה ואף פחד מפני מגבלות החופש תחת המשטר הקומוניסטי המתחזק והולך, ושאיפתו להתקבל בשנת 1918 לשורות המפלגה הקומוניסטית נתקלו בסירוב בגלל היותו "חסר משמעת" ובעל "נטייה אינדיבידואליסטת" בולטת, הוא נענה ל"צו השעה" וכתב עדיין לכבוד המהפכה והעידן החדש - "שיר המערכה הגדולה" ,"פואמת עשרים וששת הגברים" (על הבולשביקים בקווקז) וקובצי שירים כמו "רוסיה הסובייטית" ו"ארץ הסובייטים" (1925). בשנת 1924 התנתק, כאמור, מאנטולי מריינגוף ומקבוצת המשוררים ה"אימז'יסטים". למעשה האידאולוגיה האמנותית של הזרם החדש הזה לא נלקחה על ידו אף פעם ברצינות יתירה.

בת הזוג הבאה של יסנין הייתה מעריצה שלו, העיתונאית גלינה ארתורובנה בֶ‏ניסְלַ‏בסקַ‏יה (1897-1926). באותה תקופה נולד לו בן בשם אלכסנדר מאשה אחרת, המשוררת נדז'דה דוידובנה וולפינה. כמו כן הייתה לו מאהבת נוספת אליה כתב שירים ומכתבים - השחקנית אוגוסטה מיקלַ‏שֶ‏בסקיה. על מנת להתגבר על המשבר הרגשי המתמשך שפקד בו טייל יסנין בשנים -1924-1925 בגאורגיה ובאזרבייג'ן והתגורר זמן מה במרדקן לא רחוק מבאקו. בעת מסע זה הייתה לו עוד רומן עם צעירה ארמנית בשם שּ‏גאנדוּ‏כט נֶ‏רסֶ‏סובנה טליאן, בקיצור שאגַ‏נֶ‏ה או שאגי , אותה ואת אהבתו אליה תיאר בקובץ " המוטיבים הפרסים" שכתב בעת שנפש בעיר בתומי.

המלון "אנגלטר" , כיום חלק מקומפלקס בתי המלון "אסטוריה" בפטרבורג. כאן, בחדר מס.5, בליל 27-28.12.1925 יסנין שם קץ לחייו

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1925, התחתן רשמית בשלישית עם סופיה אנדרייבנה טולסטיה, נכדה של לב טולסטוי. אולם הדיכאון גבר עליו והצטרך להתאשפז במשך חודשיים בקליניקה הפסיכיאטרית של הפרופ' פ.ב. גאנושקין במוסקבה. עדיין עשה ניסיונות התאבדות חוזרים - השליך עצמו על פסי הרכבת, ניסה לקפוץ מקומה חמישית, חתך את פרקי ידיו בסכין מטבח. אחרי השחרור מבית החולים ב-21 בדצמבר, ‏[10] חסר בית אחרי שנפרד מאשתו, תיכנן לנסוע ללנינגרד, להישאר שם עד הקיץ ולנסוע אחר כך לבקר אצל מקסים גורקי באיטליה. ב-24 בדצמבר, לקראת חג המולד התארח בסויטה במלון "אנגלטר" בלנינגרד. החברים שביקרו אצלו מצאו אותו פעיל ובמצב רוח מרומם. לא ראו סימני שכרות. סיפר שמתכנן הוצאת מהדורה של כל יצירותיו בשלשה כרכים. ‏[11] להפתעת כולם, בלילה 27- 28 בדצמבר 1925 התאבד יסנין על ידי תליה בחדרו במלון. היה רק בן 30 במותו. יום קודם לכן מסר בתוך מעטפה שיר אחרון שכתב, ("להתראות, ידידי, להתראות") למשורר מקומי וידיד, וולף ארליך, שביקר אצלו במלון. ביקש שלא יקרא אותו מיד. זה היה שיר פרידה כתוב בדמו. כשהחבר קרא אותו יסנין כבר לא היה בין החיים. ‏[12] בהתחשב בגורלם המר של רבים מנציגי האינטליגנציה הרוסית שנפלו קרבן לטרור הקומוניסטי, סביב מותו של יסנין נרקמו מהר בקרב מקורביו ובתוך העם, ופרחו אחר כך במיוחד אחרי שנות ה-1980 בחוגי הימין הרוסי, תאוריות קשר לפיהן ההתאבדות הייתה מבוימת ושלאמיתו של דבר יסנין נרצח על ידי הבולשת הבולשביקית. ‏[13]

יסנין השאיר 4 ילדים: הבכור ביניהם, יורי, בנה של אנה איזריאדנובה, טכנאי תעופה, שהוצא להורג בעת הטיהורים הסטליניסטיים כ"טרוריסט קונטרה-רבולוציונר", ב-13 באוגוסט 1937 בגיל 23, אחרי 3 חדשים של מעצר. הוא זוכה אחרי מותו, בשנת 1956. מנישואיו לזינאידה רייך נולדו טטיאנה (נ'1921) וקונסטנטין יסנין (נ' 1920), שהיה לכתב כדורגל ידוע. הבן מחוץ לנישואין שלו ושל נדז'דה וולפינה, אלכסנדר יסנין-וולפין, (נ' 1924) היה מתמטיקאי ומשורר, סבל כדיסידנט מרדיפות השלטון הסובייטי והתיישב בארצות הברית.

שירו האחרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור הרוסי בתרגומו של יעקב בסר

До свиданья, друг мой, до свиданья.
Милый мой, ты у меня в груди.
Предназначенное расставанье
Обещает встречу впереди.

До свиданья, друг мой, без руки, без слова,
Не грусти и не печаль бровей,
- В этой жизни умирать не ново
Но и жить, конечно, не новей.

שלום חבר, שלום עליך רֵעַ‏,
יקיר שלי, אתה לי היחיד,
זו הפרידה עלינו היא נגזרת,
היא מבטיחה פגישה שלעתיד

שלום חבר, בלי יד ללחוץ, בלי מלל,
אל נא תביט קודר ומיואש
אין זה חדש למות בחיים כאלה,
אך גם לחיות בזה אין כל חדש

יסנין הובא לקבורה בבית העלמין ווגאנקוב במוסקבה. גורקי הצהיר בעצב כי רוסיה איבדה את גדול משורריה.

מצבתו של יסנין בבית העלמין ווגנקובו במוסקבה

שנה אחרי מותו, חברתו לשעבר, גלינה בניסלבסקיה, תלתה את עצמה למוות על אחד העצים שמסביב לקברו.

מורשתו. כל תקופה וה"יסנין" שלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איכות שירתו של ייסנין - המוזיקליות והכנות שלה - ותכניה המעוגנים עמוקות במסורת ובנשמתו של העם הרוסי, מותו הטראגי בגיל צעיר וסיפור חייו הסוערים גרמו במהרה להתהוות מיטוס ופולחן סביב דמותו, בדומה לעוד כמה ממשורריה הגדולים של רוסיה ובראשם פושקין. הסופר ורלם שאלאמוב סיפר שבגולאג קולימה אסירים פליליים היו מקעקעים חרוזי יסנין על גופם. למרות הפופולריות שלו ואף על פי שנקבר בטקס ממלכתי, חלק גדול מכתביו לא הותרו לפרסום למשך עשרות שנים תחת הנהגתם של סטלין וחרושצ'וב בברית המועצות. תרומה לכך שיחקה עוד הביקורת מטעם אחד האידאולוגים המוקדמים של המשטר הקומוניסטי, ניקולאי בוכארין. יסנין הוקע בעיקר בגין "האינדיבידואליזם" שלו "החולני".

בשנות השישים השלטון הסובייטי החליט לנקותו מ"עוונותיו" אלה ולטפח את פולחנו כמשורר פטריוט שהילל את המולדת. רוב יצירותיו ראו אור בתקופת הנהגתו של ברז'נייב, אחרי שנת 1966.

אחרי נפילת הקומוניזם בסוף שנות ה-1980 ובשנות ה-1990 , תוך הבלטת החלק הדתי -מיסטי הניכר ביצירתו, אימצו אותו החוגים השמרנים והדתיים. יסנין הוצג כנביא זעם משיחי ובעיני הקיצונים הימנים אף כמעין קדוש מעונה או "ישו של רוסיה", קרבן של הקומוניסטים ושל "בונים חופשיים ציונים" יהודים בראשותו של טרוצקי.

מצד שני, יסנין הפך לגבור פולחן גם בעיני קהלים הומוסקוסאלים ברוסיה ומחוצה לה, שהזדהו עם הצד הדו-מיני באישיותו ובחייו, ומצאו גם ביצירתו רמזים ל"אהבה הכחולה" ה"חד מינית". לצבע הכחול, המוזכר בתדירות רבה ובהקשרים רבים בשיריו של יסנין ("רוסיה כחולה", "יער כחול", "אור כחול", "אושר כחול","קול השעטה הכחול של רגלי הסוסים", "ערב של כחלת" וכו') ,יש בתרבות הרוסית של המאה ה-20 גם אסוציאציה עם ההומוארוטיזם. ‏[14]

בימינו שיריו נלמדים בבתי ספר וחלקם הולחנו על ידי מלחינים רבים בצורת רומנסות (וסילי ליפאטוב, יאן פרנקל, יבגני ג. פופוב, , ו. פאק, ר. בויקו, א. פוקרובסקי,א. ליפינין, י. אומנסקי, שירי פופ או פולק (אנג'לו ברנדוארדי, סרגיי סאריצ'ב והלהקה "אלפא", "מונגול שואודן", הלהקה Bring Me The Horizon) או מוזיקה קולית "קלאסית" (גריגורי סבירידוב). ישנם שירים שזכו ללחן עממי.

יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובצי השירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1916 «Радуница», רדוניצה (אזכרה)
  • «Сельский часослов», 1918 ספר השעות הכפרי
  • «Москва кабацкая» (1924) מוסקבה של בתי מרזח
  • «Персидские мотивы» (1924—1925) מוטיבים פרסיים
  • «Страна Советская», Изд. Советский Кавказ, Тифлис, 1925 הארץ הסובייטית
  • «Русь Советская» (1925) רוסיה הסובייטית

מסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האמנות והחיים

פרוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

    • 1916 Яр ,"הגיא"
    • 1916 У белой воды
    • 1917 Бобыль и Дружок
    • 1918 Зовущие зори
    • 1923 Железный Миргород מירגורוד של ברזל

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1921 Пугачев פוגצ'וב - פואמה דרמטית
  • Страна негодяев ארץ המנוולים

פואמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

    • Русь 1914 "רוסיה"
    • 1914 Ус "אוּ‏ס"
    • 1914 Марфа Посадница "מארפה המושלת"
    • Микола 1915 " מיקולה"
    • Певущий зов 1917 "קריאה מזומרת"
    • 1917 Товарищ חבר
    • 1917 Отчарь "אוטצ'אר"
    • Октоих 1917 "אוקטואיך"
    • 1917 Пришествие "הביאה"
    • Преображение 1917 "ההשתנות"
    • 1915 Иорданская голубица "היונה מהירדן"
    • 1918 Инония "אינוניה" ("אחריניה") מוקדשת לנביא ירמיהו
    • 1918 Небесный барабанщик המתופף השמימי
    • 1919 Пантократор "פנטוקרטור"
    • 1919 Кобыльи корабли "סוסות ספינות"
    • 1920 Сорокоуст אזכרה (ליום הארבעים)
    • 1920 Исповедь хулигана "וידויו של החוליגן"
    • 1923 Страна негодяев "ארץ המנוולים"
    • Возвращение на родину 1924 "שיבה למולדת"
    • 1924 Русь советская "רוסיה הסובייטית"
    • 1924 Русь бесприютная "רוסיה חסרת בית"
    • 1924 Русь уходящая "רוסיה ההולכת"
    • На Кавказе 1924 "בקווקז"
    • 1924 Поэма о 36 "פואמה אודות 36"
    • 1924 Песнь о великом походе "שיר על המסע הגדול"
    • 1924 Поэтам Грузии למשוררי גאורגיה
    • 1924 Баллада о двадцати шести "בלדה על העשרים וששה"
    • 1924 Письмо к женщине "מכתב לאשה"
    • 1924 Письмо от матери "מכתב מאמא"
    • 1924 Ответ "תשובה"
    • 1924 Стансы "סטאנצות "
    • 1924 Письмо деду מכתב לסבא
    • 1924 Ленин לנין
    • 1924 Метель "סופת שלג"
    • 1924 Весна "אביב"
    • 1925 Анна Снегина "אנה סנגינה"
    • 1925 Черный человек "האדם השחור"
    • 1925 Письмо к сестре "מכתב לאחות"
    • 1925 Мой путь "דרכי"
    • 1925 Сказка о пастушонке Пете, его комиссарстве и коровьем царстве אגדה על הרועה הקטן פטיה , על שליחותו ועל קדחת המלכות
    • 1925 Песнь о Евпатии Коловрате "שיר על יבפאטיה קולובראט"

יסנין בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתרגמיו:

כולל "סהרות זעפה" ושירים אחרים מאת יסנין

יסנין והשפעתו על השירה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו של יסנין השפיעה על שורה של משוררים עבריים ובמיוחד על אלכסנדר פן, אברהם שלונסקי, חיים לנסקי, לאה גולדברג ואחרים. אלכסנדר פן בנעוריו היה אף שכן של יסנין במוסקבה. ברומן האוטוביוגרפי שלו "שלכת כוכבים" (1927) יצר דמות בשם ולדימיר ינסן ששמה ה"שבדי" כביכול מורכב ככל הנראה משמות שני משוררים נערצים עליו - לדימיר מיאקובקי וסרגיי יסנין. לפי עדות מכרה מרוסיה, יסנין השכור היה זה שמתוך בלבול הדביק לצעיר בן 17, את שם המשפחה הקצר "פן" מתוך מיזוג האות הראשונה וזו האחרונה משם משפחתו המסובך, פפליקר -שטרן. אלכסנדר פן אף השתתף בכמה מפגשים של המשוררים ה"אימז'יניסטים" במוסקבה. ‏[15]

יסנין במוזיקה ואמנויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

[16]

  • שיר רוק אנגלי תחת הכותרת "נכתב בדם" "It Was Written In Blood" , המתייחס להתאבדותו של יסנין, הוקלט על ידי הלהקה הבריטית Bring Me The Horizon

לחנים על שיריו יצרו:

בביצועו של ניקולאי סליצ'נקו

  • יאן אברמוביץ' פרנקל (1920-1989) - Над окошком месяц ‏ (1925 אוגוסט)

שר ולדימיר איוואשוב

  • יבגני גריגוריביץ' פופוב (1916-1994)

html אותו שיר בביצוע המקהלה הממלכתית למוזיקה עממית רוסית מריאזן ע"ש יבגני פופוב

בביצוע אולג פוגוּ‏דין

    • איגור אנטוליביץ שטיין - Дорогая, сядем рядом;

Я снова здесь в семье родной; 2008

(Я московский озорной гуляка)(1983) לפי השיר "...Я обманывать себя не стану" משנת 1922 , בביצוע להקת "אלפא".

    • הרמן רויטר (1900-1985) - שירים מאת יסנין - בגרמנית

In der Kneipe, Die Birke ,An meine Schwester, Ich verließ mein väterlich Haus, Ich bin der Heimatfluren müd

  • סרטים:
    • "יסנין" (2005) - סרט טלוויזיה רוסי בבימויו של איגור זאיצב , עם סרגיי בזרוקוב (נ'1973) בתפקיד הראשי. הסרט מציג את סופו של יסנין כרצח פוליטי מיוזמתו של טרוצקי.
    • "הגיא" ( 2007)ׁ(רוסיה) ,בימוי - מרינה רזבחינה - לפי הספור

(באנגלית The Hollow)

    • סרט תעודה על יסנין -"אני רוצה להיות נשמה טהורה", מאת ו. גולובין, (1987)

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גורגון מק-ויי - יסנין. חייו אן ארבור, הוצאת ארדיס, 1976

Gordon McVay, Esenin: A Life. Ann Arbor: Ardis, 1976

  • קרולה שטרן - המשורר והרקדנית - הוצאת ריינבק - סדרת "רו רו רו" - ספרי כיס (בגרמנית)

Carola Stern Der Dichter und die Tänzerin -Reinbeck, 1996 rororo Taschenbücher

  • ג'ובני ארפינו - סרגיי יסנין הוצאת מרסיליו, ונציה 1997 (באיטלקית)

Giovanni Arpino Serghej A. Esenin -L'estremo cantore dell' antica Russia di fronte alla rivoluzione

  • פריץ מיראו - סרסגיי יסנין - הוצאת רקלאם, לייפציג - 1992 (בגרמנית)

Fritz Mierau - Sergej Jessenin Reclam, 1992 Leipzig

  • ג'ורג' אי. הגרטי (עורך) - היסטוריה ותרבויות גיי - אנציקלופדיה - 2000
G.E Haggerty (edit)- Gay histories and cultures 2000
  • קלרנס אוגוסטוס מנינג - הטרגדיה של יסנין הוצאת יוניברסיטי קולג' לונדון 1929

Clarence Augustus Manning - The Tragedy of Esenin

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תבליט עם דמותו של יסנין על חזית הבית שבו התגורר יחד עם סופיה טולסטיה בדרך פטרובסקי במוסקבה
  • ויקיפדיה ברוסית ואנגלית
  • ילנה אברמובסקיך - מאה משוררים מהמאה 19 ו20 - הוצאת הספרים "אורל בע"ם", צ'ליאבינסק,2000

ע'74-75(רוסית: Eлeнa Aбpaмoвcких 100 пoэтов XIX-XX вeкoв)

  • סרגיי יסנין -"והחיים עצמם, ומה הם אם לא הבל?" - ב"שבעה שערי שירה" - כרך ז - מבחר ,

משירת המאה העשרים - תרגומים מאת אריה סתיו, הוצאת תמוז, 2005

C. Xoзиeвa - Pуccкиe пиcaтeли и пoэты - Kpaткий биoгpaфичecкий cлoвapь ) (ברוסית) (Pипoл Kлaccик,

  • ק.וו. ריז'וב - 100 רוסים גדולים - הוצאת הספרים "ווצ'ה", מוסקבה, 2001 ע' 426-431

K.B.Pыжoв -100 вeликиx poccиян (Beчe, Mocквa 2001,

  • ניקטיה סטרובה - אנטולוגיה של השירה הרוסית - התחייה של המאה ה-20 (בצרפתית-רוסית מהדורה דו-לשונית, הוצאת אונייה - פלמריון,1970) ע' 138-143

Nikita Struve - Anthologie de la poèsie russe - La Renaissance du XXe siècle, Aubier-Flammarion.Paris,1970, פ.א. ניקולאייב (עורך) - הסופרים הרוסים במאה ה-20 , לקסיקון ביוגרפי, ההוצאה המדעית "בולשאיה רוסיסקאיה אנציקלופדיה",2000- הערך "יסנין" מאת א. מרצ'נקו - ע' 262-266 Pуccкиe пиcaтeли 20 вeкa - биoгpaфичecкий cлoвapь - П.A.Hикoлaeв) (Haучнoe издaтeльcвo Бoльшaя Roccийcкaя Энциклoпeдия ,Mocквa ,2000

  • ס. יסנין - מבחר יצירותיו בשני כרכים (ברוסית) הוצאת הספרים "מסטצקאיה ליטרטורה", מינסק,1992"מילה על המשורר" מאת יורי וו. בונדרב, עריכה, מבוא והערות מאת יורי ל. פרוקושב

כולל ה"אוטוביוגרפיה" הקצרה מברלין. ( Cepгeй Eceнин Cтиxи Macтaцкaя Литapaтуpa ,Mинcк 1992 )

  • ס. יסנין - שירים ופואמות - הוצאת "מוסקובסקי רבוצ'י", מוסקבה, 1981 עם מבוא מאת יורי פרוקושב

(1981 Cepгeй Eceнин- Cтиxoтвopeния и пoэмы , Mocкoвcкий Paбoчий)

  • ,- Serghei Esenin - "Ceaslovul satelor" Poezii 1911-1920

autobiografie,traducere, prefata şi note de Ioanichie Olteanu Editura Dacia, Cluj,1981 (ברומנית) סרגיי יסנין -ספר השעות הכפרי תרגום, מבוא והערות מאת יואניקיה אולטיאנו, הוצאת דאצ'יה, קלוז' 1981

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי הלוח היוליאני שהיה תקף בעת לידתו - 21 בספטמבר
  2. ^ Gordon McVay - Yesenin's posthumous fame and the fate of his friends,. The Modern Language Review vol.67, Nr.3 july 1972 גטרדון מק-וויי, התהילה של יסנין אחרי מותו וגורל ידידיו - מודרן לנגויג' רוויו, כרך 67, מס.3 יולי 1972, באנגלית
  3. ^ פטרי ליוקונן - על יסנין, 2008, באתר סופרים וספרים של אמזון
  4. ^ מצוטט במקדמה לספר "מכתב לאמא" בהוצא כרמל 2006
  5. ^ Michel Niqueux - Sergej Klyčkov et Sergej Esenin entre le symbolisme et l'aggelisme, Cahiers du monde russe et sovietique vol.18, nr 1-2 1977 מישל ניקה - סרגיי קליצ'קוב וסרגיי יסנין בין סימוליזם ובין אגגליזם - מחברות העולם הרוסי והסובייטי כרך י"ג, מס 1-2, 1977, בצרפתית
  6. ^ עזריאל אוכמני - ,"תכנים וצרות" - לקסיקון מונחים ספרותיים, ספריית הפועלים, תל אביב 1992 ע 34-35
  7. ^ ילנה אברמובסקיך - (2000)ע' 75
  8. ^ על חיי איזדורה דנקן וסרגיי יסנין והמחזה של מרטין שרמן על הרקדנית
  9. ^ ק.וו. ריז'וב (2001) ע' 429
  10. ^ על מות יסנין- באנגלית
  11. ^ ק.וו ריז'וב (2001)
  12. ^ שירו האחרון - והתרגום של רעיה שקולניק בכתב העת "ממעמקים" 2007
  13. ^ אתר כרונוס
  14. ^ דומיניק פרננדז -הערך "יסנין" ב לקסיקון האוהב של רוסיה, הוצאת פלון, פריז,2003, ע' 200-202, בצרפתית Dominique Fernandez - Dictionnaire amoureux de la Russie , lon ,2003
  15. ^ כתבה של דליה קרפל בעתון "הארץ" ,"היה רע לתפארת" מ29.8.2007
  16. ^ על מופע הבלט "סרגיי יסנין" ב-2007