סרחיו ויירה דה מלו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סרז'יו ויירה דה מלו, 2002

סרחיו ויירה דה מלופורטוגזית: Sérgio Vieira de Mello ‏; 15 במרץ 1948 - 19 באוגוסט 2003) היה בכיר באו"ם שעבד בארגון במשך 34 שנים, וזכה לכבוד ושבחים ברחבי תבל בשל פעילויותיו ההומניטריות והתוכניות הפוליטיות שהנהיג באו"ם. הוא קיבל לאחר מותו את פרס האו"ם לזכויות האדם ב-2003.

הוא נהרג בפיגוע במלון קאנאל בעיראק בה נהרגו 20 נוספים מחברי צוותו ב-19 באוגוסט 2003 כשעבד כנציגו המיוחד של מזכיר האו"ם בעיראק. לפני מותו נחשב כמועמד אפשרי לתפקיד מזכ"ל האו"ם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויירה דה מלו נולד בריו דה ז'ניירו לדיפלומט ארנלדו ויירה ואשתו גילדה, ב-15 במרץ 1948. [1] אח צעיר לסוניה. המשפחה נדדה בעקבות עבודותיו הדיפלומטיות של ארנלדו, כך שסרחיו שהה בילדותו בבואנוס איירס, ג'נובה, מילנו, ביירות ורומא. [2] ב-1965 הוא נרשם ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה הפדרלית של ריו דה ז'ניירו (Universidade Federal do Rio de Janeiro), אולם מאחר שהמהומות הפריעו לשיעורים, הוא החליט להמשיך את לימודיו באירופה. [3] הוא למד במשך שנה באוניברסיטת פריבור בשווייץ, ואחר-כך נרשם לסורבון בפריז, שם למד פילוסופיה אצל ולדימיר ינקלביץ' (Vladimir Jankélévitch)‏ [4] הוא השתתף בשביתה במאי 1968‎ בפריז נגד שארל דה גול‎, ונפגע בראשו מאלת שוטר, שגרמה לו לצלקת תמידית מעל עינו הימנית. [5] הוא גם כתב מכתב שהתפרסם בבטאון הצרפתי השמאלני Combat בזכות המהומות, דבר שהפך את שיבתו לברזיל, בעידן של משטר צבאי, למסוכנת. [6] לכן, בתום לימודיו בסורבון ב-1969, עבר לז'נבה והתגורר אצל משפחתו של חבר, ומצא את עבודתו הראשונה כעורך במשרדי נציבות האו"ם לפליטים. [7]

בנציבות האו"ם לפליטים ויירה נשלח להשתתף בעבודת שדה בבנגלדש בזמן מלחמת השחרור של בנגלדש ב-1971 ובקפריסין לאחר פלישת טורקיה לקפריסין‎ ב-1974. [8] ב-1973, הוא נשא לאישה את אנני, צרפתיה שעבדה בנציבות האו"ם לפליטים, ממנה נולדו לו שני בנים, לורן ואדריאן. בשנות עבודתו הראשונות בנציבות האו"ם לפליטים, הוא גם השלים תואר שני בפילוסופיה של המוסר ודוקטורט בהתכתבות מהסורבון. [9] עבודת הדוקטורט שלו, אותה הגיש ב-1974, נקראה "תפקיד הפילוסופיה בחברה בת ימינו." [10] ב-1985, הוא הגיש דוקטורט "ממשלתי" שני, התואר הגבוה ביותר במערכת ההשכלה הצרפתית, תחת הכותר: "Civitas Maxima: מקורות, יסודות וחשיבות פוליטית של הרעיון העל-מדינתי." [11] בנוסף לשפת אמו הפורטוגזית, ויירה דה מלו שלט מצוין באנגלית, ספרדית, איטלקית, צרפתית, וכן דיבר ערבית וטטום (השפה הלאומית של מזרח טימור)

ויירה דה מלו שהה שלוש שנים כאחראי על פעולות הנציבות האו"ם לפליטים במוזמביק בזמן מלחמת האזרחים במוזמביק אחרי שהיא קיבלה את עצמאותה מפורטוגל ב-1975, ושלוש שנים נוספות בפרו. ויירה דה מלו שירת כשליח מיוחד מטעם הנציב העליון של האו"ם לפליטים בקמבודיה, והיה נציג האו"ם הראשון והיחידי שניהל שיחות עם הקמר רוז'. הוא התמנה ליועץ פוליטי בכיר לכוח הרב-לאומי בלבנון בשנים 1983-1981.

בראשית שנות התשעים הוא השתתף בפינוי שדות מוקשים בקמבודיה, ואחר-כך ביוגוסלביה. אחרי שעסק בפתרון בעיית הפליטים במרכז אפריקה, הוא התמנה לעוזר הנציב העליון של האו"ם לפליטים ב-1996 והתמנה לסגן מזכ"ל האו"ם לעניינים הומניטריים והטיפול במקרי חירום, שנתיים אחרי-כן. הוא החזיק במשרה זו בעת ובעונה אחת עם אחרים עד ינואר 2001. הוא היה שליח האו"ם המיוחד בקוסובו בשלהי השליטה הסרבית על הפרובינציה היוגוסלבית לשעבר ב-1999. ויירה דה מלו לקח חלק חשוב בטיפול בבעיית הפליטים בהונג קונג.

קולונלים בצבא ארצות הברית מניחים את דגל האו"ם מעל ארונו של סרחיו ויירה, לפני טקס הזיכרון בנמל התעופה הבינלאומי של בגדד

באמצע שנת 2000 הוא ביקר בפיג'י ביחד עם דון מקינון, המזכיר הכללי של חבר העמים הבריטי, בניסיון למצוא פתרון לבעיית בני-הערובה, עת ראש ממשלת פיג'י וחברי פרלמנט אחרים נחטפו והוחזקו כבני-ערובה במהלך ההפיכה של שנת 2000 בפיג'י.[דרוש מקור]

לפני שהתמנה לנציב העליון של האו"ם לזכויות אדם ב-2002, הוא היה המנהל הזמני של האו"ם במזרח טימור מדצמבר 1999 עד למאי 2002, והוביל את הקולוניה הפורטוגזית לשעבר באינדונזיה לקראת עצמאות. הוא גם היה נציג מיוחד בקוסובו במשך חודשיים והיה מתאם המאמצים ההומניטריים בבניין האומות המאוחדות.

במאי 2003 ויירה דה מלו התמנה לנציג המיוחד מטעם מזכ"ל האו"ם בעיראק, מינוי שהיה אמור לארוך בתחילה ארבעה חודשים בלבד. לפי עתונאי הניו יורק טיימס ג'יימס טראוב (Traub) בספרו The Best Intentions, ויירה דה מלו סירב בתחילה למינוי, אולם נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש וקונדוליזה רייס שכנעו אותו. הוא החזיק במשרה זו כשנהרג בפיגוע במלון קאנאל. אבו מוסעב א-זרקאווי, מנהיג בארגון הטרור אל-קאעידה, נטל אחריות על הפיצוץ. [12] בשדר תקשורת שהתקבל מאל-קאעידה נאמר שמלו נרצח מכיוון שהוא היה צלבני שהפקיע חלק מאדמה מוסלמית (מזרח טימור). [13]

שמו הועלה בחוגים מסוימים כמועמד מתאים לתפקיד מזכ"ל האו"ם. מותו גרם צער רב, בייחוד לאור השם הטוב שיצא לו כמשכין יעיל של שלום. ויירה דה מלו נקבר בבית הקברות Rois בז'נבה, שווייץ.

פרסים והכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוגו של 'קרן סרחיו ויירה דה מלו'
כיכר סרחיו ויירה דה מלו בבולוניה, איטליה; ינואר 2011

ויירה דה מלו זכה לאחר מותו במספר פרסים ותוארי כבוד, בכללם 'פרס האו"ם לזכויות אדם' ב-2003. באפריל 2004, הוענק לסרחיו ויירה דה מלו לאחר מותו 'פרס מדינאי השנה' מאת EastWest Institute.

ביוזמת ארגון 'וילה דסיוס' (Villa Decius) [14] נחנך 'פרס סרחיו ויירה דה מלו לזכויות אדם של האו"ם' לשנת 2003-2002 [15] בשנת 2003 במטרה לקדם זכויות אדם, דמוקרטיה וסובלנות והוא הוענק לראשונה בשנת 2004. אמו של סרחיו, גילדה ויירה דה מלו, נתנה את הרשות לייסד את הפרס.

'קרן סרחיו ויירה דה מלו' נוסדה ב-2007 לזכרו, על-מנת לממש את האידאלים של המשך שליחותו הבלתי גמורה. הקרן נוסדה בז'נבה (שווייץ), ביוזמת שני בניו ואשתו, ביחד עם כמה מחבריו ועמיתיו. [16] ב-2008 נשא קופי אנאן את ההרצאה השנתית הראשונה, וב-2009, שנה אחריו, נאם סאדאקו אוגאטה (Sadako Ogata). ההרצאות נערכות במכון לבוגרים בלימודים בינלאומיים (Graduate Institute of International and Development Studies) בז'נבה.

ב-11 בדצמבר 2008 העצרת הכללית של האומות המאוחדות עשתה היסטוריה כשהיא אימצה את ההצעה השבדית בעצרת הכללית A/63/L.49 לחיזוק סיוע החירום של האו"ם, [17] ובין החלטות הומניטריות חשובות אחרות, החליטה להפוך את 19 באוגוסט ל'יום זכויות האדם הבינלאומי' (World Humanitarian Day) ‏(WHD). ההחלטה מעניקה בפעם הראשונה, הכרה מיוחדת לכל פעילי זכויות האדם והאו"ם והאנשים הקשורים לכך שעבדו למען קידום מטרות הומניטריות ואלו שאיבדו את חייהם במסגרת חובתם והאיצה בכל המדינות החברות, הישויות באו"ם שבמסגרת המשאבים הקיימים שלהן, כמו גם באמצעות ארגונים בינלאומיים אחרים וארגונים לא-ממשלתיים לפקח על-כך מדי שנה בדרך הראויה. כרקע להחלטה תקדימית זו, משפחתו של סרחיו ויירה דה מלו פעלה למען כך ש-19 באוגוסט יהפוך ליום הוקרה לכל מי שתרם למען זכויות האדם. בראשית אפריל 2008, הנהלת קרן סרחיו ויירה דה מלו הגישה הצעה בכתב לאימוצה ותמיכתה של העצרת הכללית שייעדה את 19 באוגוסט להיות יום זכויות האדם הבינלאומי. צרפת, שווייץ, יפן וברזיל, החליטו לתמוך יחדיו בהצעה.

סרחיו ויירה דה מלו ייסד שתי סוכנויות זכויות אדם: 'תוכנית זכויות הדיור של האו"ם' ו'פרויקט החינוך לזכויות האדם של האו"ם' (United Nations Human Rights Educational Project) ‏(UNHREP), שמיועד להיות "כלי חינוכי ללימוד זכויות האדם מזוויות שונות... (כמו גם, לבסוף) יחסים בינלאומיים, פתרון עימותים, דיפלומטיה, ומוסר דיפלומטי." [18]

לאחר מותו, הקדישה העיר האיטלקית בולוניה לסרחיו ויירה דה מלו כיכר חדשה ('Piazza Sérgio Vieria de Mello') הממוקמת בחלק החדיש של central quartiere Navile.

ספרים אודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jean-Claude Buhrer et Claude B. Levenson, Sergio Vieira de Mello, un espoir foudroyé. – Paris : Mille et une nuits, 2004. – 199 p., 20 cm. – ISBN 2-84205-826-7.
  • George Gordon-Lennox et Annick Stevenson, Sergio Vieira de Mello : un homme exceptionnel. – Genève : Éditions du Tricorne, 2004. – 143 p., 25 cm. – ISBN 2-8293-0266-4. – En appendice, choix de textes de Sergio Vieira de Mello.
  • Jacques Marcovitch - USP - Sergio Vieira de Mello - pensamento e memória. 1 Edição | 2004 | Brochura 344p. | Cód.: 167075 | ISBN 853140867 (pt)
  • Samantha Power, Chasing the Flame: One Man's Fight to Save the World, (Hardcover - Pub. Date: 2/14/2008).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראיונות

סרטים

כתבות בעברית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סמנתה פאוור (2008). לרדוף אחרי הלהבה: סרחיו ויירה דה מלו ומאבקו להציל את העולם. אלן ליין. עמ' 16.
  2. ^ פאוור. לרדוף אחרי הלהבה. עמ' 17-6
  3. ^ פאוור. לרדוף אחרי הלהבה. עמ' 19
  4. ^ פאוור. לרדוף אחרי הלהבה. עמ' 19
  5. ^ פאוור. לרדוף אחרי הלהבה. עמ' 19
  6. ^ פאוור. לרדוף אחרי הלהבה. עמ' 20
  7. ^ פאוור. לרדוף אחרי הלהבה. עמ' 22
  8. ^ פאוור. לרדוף אחרי הלהבה. עמ' 33-25
  9. ^ פאוור. לרדוף אחרי הלהבה. עמ' 31-25
  10. ^ פאוור. לרדוף אחרי הלהבה. עמ' 31
  11. ^ פאוור. לרדוף אחרי הלהבה. עמ' 71
  12. ^ "‏CIA: ההקלטה של זרקאווי היא כנראה אותנטית", CNN‏, 7 באפריל 2004
  13. ^ כריסטופר היטצ'נס, "מדוע לשאול מדוע? התקפות טרור אינן נגרמות משום מדיניות פרט לזו של המחבלים עצמם.", סלייט, 3 באוקטובר 2005
  14. ^ אתר ארגון וילה דסיוס
  15. ^ פרס סרחיו ויירה דה מלו לזכויות אדם של האו"ם באתר ארגון 'וילה דסיוס'
  16. ^ אתר קרן סרחיו ויירה דה מלו
  17. ^ העצרת הכללית של האומות המאוחדות, החלטה מספר A/63/L.49 במושב ה-63 של יום זכויות האדם הבינלאומי ב-11 בדצמבר 2008
  18. ^ ג'סיקה מקין, "הפרויקט האחרון של איש השלום", 22 ביולי 2004