סרט ארבע-ממד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תרשים המתאר קולנוע לסרטי ארבע ממדים.

סרט ארבע-ממדאנגלית: 4D film) הוא מונח שיווקי המתאר סרט תלת-ממד שמוצג יחד עם אפקטים הנתפסים במערכות חישה נוספות מלבד שמיעה וראייה, המתואמים יחד עם הסרט. יש לציין כי סרטי ארבעה ממדים אינם כוללים ממד רביעי כלשהו במובן הגאומטרי של המילה. בשל העלויות של האפקטים הללו, סרטי ארבעה ממדים מוצגים לרוב בבתי קולנוע ייעודיים, שמצויים פעמים רבות בפארקי שעשועים; אולם, ישנם גם אולמות קולנוע בבתי קולנוע רגילים שמתוכננים כך שניתן יהיה להקרין בהם גרסאות ארבעה ממדים לסרטי תלת-ממד פופולריים. דוגמאות לסרטים כאלו הם "אוואטר" (2009) ו"ההוביט: מפלתו של סמאוג" (2013).

האפקטים שמשולבים בסרטי ארבעה ממדים כוללים גשם, רוח, הבזקי אורות ורטט. הכיסאות באולם הקולנוע יכולים לרטוט או לזוז כמה סנטימטרים במהלך הסרט. אפקטים נוספים שמשולבים בכיסא באולם הקולנוע, הם פרצי אוויר הנושפים על עורף הצופה, השפרצות מים והתקנים היוצרים תחושת דגדוג ברגליים ובגב. אפקטים שנוצרים ברמת האולם כוללים עשן, גשם, ברקים, בועות סבון וריחות מיוחדים. דוגמאות לריחות כאלו הם ריחות של זיקוקי דינור בסרט "חוויית הלונדון איי" (London Eye's Experience,‏ 2009, הוצג בלונדון איי) וריחות מסריחים שהופיעו כאשר חרקי תריסיתיים, המכונים "פשפשים מסריחים", כביכול-מפרישים אותם בסרט קשה להיות חרק! (It's Tough to Be a Bug,‏ 1998, הוצג בפארקים של דיסני).

סרטי ארבעה ממדים משווקים לעתים תחת הכותרת "סרט חמישה ממדים", "סרט שישה ממדים" או "סרט שבעה ממדים", כדי להדגיש את מגוון האפקטים ואת הייחודיות שלהם. אולם, אין סטנדרט אחיד הידוע בין יוצרי הסרטים בנוגע למהות תיוגים אלו.

הסרט הארבע-ממד הראשון שנוצר הוא The Sensorium שהוצג ב-1984 בפארק של "סיקס פלאגס" בבולטימור, מרילנד.

פורמטים נפוצים להוספת "ממד רביעי" לסרטים כוללים את Sensurround,‏ Smell-O Vision ו-4DX.