עאסם אבו שקרה
 | |
| לידה |
11 בנובמבר 1961 אום אל-פחם, ישראל  |
|---|---|
| פטירה |
5 באפריל 1990 (בגיל 28) ישראל |
| תחום יצירה |
ציור |
  | |
עאסם אבו שקרה (בערבית: عاصم أبو شقرة; 11 בנובמבר 1961–5 באפריל 1990) היה אמן פלסטיני-ישראלי שנולד באום אל-פחם למשפחה מוסלמית.[1] אבו שקרה התעסק במדיום הציור ועבר בשנת 1982 לתל אביב כדי ללמוד בבית הספר לאמנות קלישר. אבו שקרה נודע בציורי הצבר שלו שנהפכו לדימוי חוזר ואובססיבי ביצירתו.[1] הדימוי הטעון כורך יחד היבטים לאומיים ואישיים: טרגיות של גורל הפלסטינים שנותקו מאדמתם מ-1948, וגורלו האישי של האמן שחלה בסרטן בשנת 1988. עאסם אבו שקרה ניפטר בשנת 1990 בגיל 28.[2]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד באום אל-פחם, בנם של סלאח ורוקאיה אבו שקרה. הוא בן שביעי מתוך תשעה אחים, בהם ראאד סלאח ושני קציני משטרה. למד בתיכון בעפולה ובשנת 1982 עבר לגור בתל אביב. אבו שקרה למד בבית ספר יסודי באום אל-פחם ובשנות התיכון שלו עבר ללמוד בבית ספר בעפולה. עקב מצוקה חברתית הוא ביקש לחזור לביתו שבאום אל-פחם. "תמיד זה היה כך: הרצון הזה לחזור למקום המוגן והמוכר", סיפר אבו שקרה בראיון שהעניק לרונית מטלון לקראת פתיחת תערוכת היחיד השנייה שלו ב-1989.[3]
ב-1982 הוא עבר לתל אביב ובשנים 1982–1986 למד אמנות בבית הספר "קלישר" והושפע מהאמן והמורה דוד ריב. בין השנים 1987–1988 לימד בקלישר. במהלך הקריירה הציג מספר תערוכות יחיד וזכה במלגת קרן תרבות אמריקה-ישראל.
במהלך לימודיו, בעקבות קשיים כלכליים, שיכן אותו מנהל בית הספר צבי בן דב, בחדר שבחלל בית הספר. "כמעט לא יצאתי במשך שנה וחצי מהחדר הקטן הזה עם הטרפנטין. אני לא חושב שזה בא רק מחוסר ברירה. בחרתי בזה." אבו שקרה מספר.[4]
בראשית דרכו, כשהגיע ללמוד בקלישר, צייר אבו שקרה את נופי הכפר וסצינות מהווי כפרי: נשים עטויות כאפיה עם תינוקות על זרועותיהן ומוטיבים דומים.[1]
בהמשך החליט לוותר אבו שקרה על הסצינות הנרטיביות המסמלות את הבעיה הלאומית והתחיל להתעניין בשיח הצבר בעציץ. במאמרה של טלי תמיר "צל הזרות: על ציוריו של עאסם אבו שקרה" היא כותבת: "שיח צבר זה מנותק מן המשוכות הסבוכות, הפראיות, שהופיעו בציורי נוף מוקדמים שלו, אל תוך עציץ מוקטן, המונח על אדן חלון תל אביבי." וממשיכה: "שיח הצבר בעציץ מסמל את מצב האנומליה, את גזילת השייכות הטבעית לנוף."[1]
במהלך לימודיו בקלישר הושפע אבו שקרה משלושה אמנים: אורי שטטנר שעזר לאבו שקרה לפתח את שפתו הציורית ושימוש בצבע; משה קופפרמן שהשפיע עליו בכיוון של תמצות מונוכרמי ואקספרסיבי.; ודוד ריב שהיה מורו בשנה האחרונה ללימודיו. ריב השפיע השפעה מכרעת על ציורו של אבו שקרה שספג ממנו את הנטייה להשטחה.[1]
גם הציור המודרניסטי של המאה ה-20 השפיע על אבו שקרה שממנו הפנים את מחויבותו המוסרית של האמן לערכים אנושיים וראה באמנות סוג של אחריות חברתית.[1]
סגנונו האקספרסיוניסטי של אבו שקרה שואב השראתו מהאקספרסיוניזם הגרמני המוקדם והמאוחר.[5]
ב-1986 עם תום לימודיו, עבד אבו שקרה בבית דפוס ומאוחר יותר כעוזר הוראה וכמורה לרישום בבית הספר שבו למד.[4]
ב-1988 הציג אבו שקרה את תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריית ראפ בתל אביב. "הייתי בחיפושים אחרי איזושהי אותנטיות ישראלית, ומצאתי אותה אצל עאסם. ישראליות אמיתית, שורשית", סיפר בעל הגלריה, איתן הלל, בכתבה של עמנואל בר-קדמא ב-"ידיעות אחרונות" (1994).[6]
ב-1989 זכה אבו שקרה בפרס קרן תרבות אמריקה-ישראל, והציג תערוכת יחיד נוספת בגלריית ראפ.
בשנתיים האחרונות לחייו, מתוך מודעות לזמן הקצר העומד לרשותו, התמקד אבו שקרה בציור הצבר בעציץ.[1] הוא תמך באחיינו כרים אבו שקרה שהיה צייר צעיר.
בשנת 1990 נפטר ממחלת הסרטן והוא בן 29. לאחר מותו נערכה תערוכה של יצירותיו במוזיאון ישראל. תערוכה גדולה נוספת הוצגה על ידי מוזיאון תל אביב לאמנות בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו בשנת 1994. בשנת 2008 הוקדשה תערוכה ליצירותיו בגלריית גולקונדה.
אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעבור אבו שקרה הצבר סימל בראש ובראשונה את הפלסטיני שחי בישראל טרם הקמת המדינה.[1] רולנד פורר, שאצר תערוכה של ציורי אבו שקרה בשנת 2008 בגלריית גולקונדה בתל אביב הסביר: "הצבר הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הפלסטינית שאנחנו 'השאלנו' מהם, ממש כשם ש'השאלנו' את עצי הזית. זה סמל וחלק יומיומי מהחיים הפלסטיניים שמשמש להם, בין היתר, כדי לסמן גבולות של חלקות אדמה. יש לצבר תכונות ייחודיות לו. הוא עקשן ושורד וגם אם מנסים לחתוך או לשרש אותו, הוא יחזור לצמוח מחדש, ימשיך ויתרבה. אבו שקרה החזיר את הצבר שנוכס על ידי הישראלים בחזרה לעם הפלסטיני. הוא מראה את הצבר עקור משורש במקומות שאינם טבעיים לו, אבל מצד שני אפשר לראות אותו גם גאה כמו בציור 'משוכת הצבר' שבו הוא פורח בכל תפארתו".[7]
ביצירה "משוכת הצבר" מתואר הצבר בעציץ, כמו ייחור שנקצץ מסביבתו הטבעית והוכנס אל הבית פנימה. הצבר אולף, בוית, וצומצם לגבולות ברורים שהוגדרו לו מראש, ממש כפי שהפלסטיני, לתפיסתו של אבו שקרה, בוית, אולף וצומצם על יד התרבות היהודית השלטת.
דימוי הצבר של אבו שקרה הוא ביקורת שקטה ומעודנת על מצבו של הפלסטיני במדינת ישראל. על פי האוצר פורר "המסרים הפוליטיים לא עוברים בבוטות אלא באלגנטיות כמו מים שקטים שחודרים עמוק ונכנסים לנשמה."[7]
ציוריו נטענים במשמעויות פוליטיות ואקזיסטנציאליות כאחד: "הצבר של אבו שקרה מטפורי לחוויה קיומית [...] של מי שמוקף קוצים, של מי שעומד למות באיבו של מי שחווה אובדן".[8]
אך יש כאלו הרואים בה ביקורת מעודנת מידי. פריד אבו שקרה, בן דודו של האמן, אמן גם הוא ומנהל הגלריה לאמנות באום אל-פחם: "הציור של עאסם מאוד מתון, מאוד מנומס, מאוד אינטליגנטי, אקטואלי ופילוסופי. זו לא אמנות בוטה או מתגרה. להביא ציורים של ערבי שמצייר קקטוס מול קטסטרופות שמתנהלות לידינו, נראה לי מאוד שטחי. אני משוכנע שיש מאחורי זה כוונות טובות, אבל זה סוג של הצטדקות (...) כדי להזיז משהו, נדרשת אמנות צועקת, מתריסה. עסאם לא היה אמן פוליטי, הוא היה יוצר גדול וכישרוני שהתעסק בנושאים חברתיים".[7]
דימוי הצבר בעציץ המופיע בעבודותיו של עאסם אבו שקרה הוא אחד הדימויים הפלסטיניים הבודדים שנכנסו לקאנון האמנות הישראלית. דימוי הצבר עמד במרכז תערוכות היחיד שהציג אבו שקרה בגלריה ראפ בתל–אביב עד מותו בטרם עת, בגיל 29.[2]
במקביל לעבודות הצבר בעציץ, צייר אבו שקרה על בדים גדולי–ממדיים סדרה שונה לחלוטין של עבודות שבמרכזה שיחי צבר. מול הטבע הדומם, הצבר בעציץ, המאולף, המבוית והמצומצם, מעמיד אבו שקרה את דימוי הצבר הפלסטיני, דימוי צמחי, מסועף, מאיים וחסר גבולות. בעבודה ללא כותרת, 1988, נראים עיגולים רבים היוצרים סבך של שיחי צבר, השיחים משתלטים על כל הבד וכמו מאיימים לפרוץ אל מחוץ למסגרת הציור.[2]
מוטיב נוסף בעבודתו הוא המטוס, המבטא עוצמה והתגברות טכנולוגית לצד קונוטציות שליליות של הפצצות חסרות הבחנה.[9] בדומה לציירים פלסטינים אחרים, הוא גם הרבה לצייר את נופי הארץ.
הדימוי הטעון של הצבר שממחיש את האלימות כלפי הפלסטינים ומצוקת חייו של האמן ניכרים בציור "דיוקן עצמי עם עניבה", 1988. בקטלוג התערוכה גברים בשמש נכתב כי:" העניבה המייצגת את התרבות האירופית הגבוהה, החנוטה, מופיעה כאן כמשקולת, כגוף זר. העניבה חותכת את ראשו של האמן, פניו מסומנים בשלושה עיגולים, שתי עיניים ופה פעור כבצעקה. פניו כמעט נטמעים ברקע, נדחסים פנימה על–ידי המסגור הכפול והמונוכרומיות הזהה. גוף האמן מופיע כטורסו שידיו נכרתו. זהו דיוקן המשמיע קול זעקה ונאחז בעניבה היוצאת אל מחוץ לפריים כבספק חבל הצלה, ספק חבל תלייה. הדיוקן מבטא את הקונפליקטים של זהות וזרות אשר ליוו את אבו שקרה בימי חייו הקצרים."[2]
ב-1994 ניפתחה תערוכה רטרוספקטיבית לאבו שקרה במוזיאון תל אביב לאמנות שאצרה אלן גינתון. בקטלוג התערוכה מציינת טלי תמיר את חשיבותו של אבו שקרה לשדה האמנות: "אבו שקרה הצליח לשנות את מהלכה של האמנות הפלסטינית ולחלצה ממעמד של אמנות נוסטלגית-פוליטית למעמד של אמנות אוניברסלית, המצפינה קודים פוליטיים ברבדים העמוקים יותר (...) הוא לקח מן הציור הפלסטיני את סמל ה"צומוד" - ונתן לו מימד רלוונטי ורחב שמודע הן למקומו במסורת הציור המערבי והן למשמעותו בסימבוליקה המקומית של שני העמים."[1]
ב-2009 עבודותיו של אבו שקרה הוצגו כחלק מתערוכה קבוצתית, "גברים בשמש" שאצרו טל בן צבי וחנא פרח-כפר בירעים.
ב-2013, שני עשורים מאז פטירתו של עאסם אבו שקרה, מוצגת תערוכת יחיד של האמן בגלריית שלוש לאמנות עכשווית. במקביל לתערוכה הושק הספר "Asim Abu Shaqra" שערכה נירה יצחק ב-2013 ובו מוצגת עשייתו האמנותית של אבו שקרה ושלושה כותבים/ות שמביאים נקודות מבט שונות על המיתוס של אבו שקרה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עאסם אבו שקרה, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- מרב יודילוביץ', ארץ הצבר, באתר ynet, 3 במרץ 2008
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 עאסם אבו שקרה (קטלוג התערוכה), אוצרת: אלן גינתון, תל אביב: בית הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, 24 בנובמבר 1994.
- ^ 1 2 3 4 Administrator, טל בן צבי - גברים בשמש, באתר www.men-in-the-sun.com
- ^ ראו: רונית מטלון: ראיתם פעם צבר פורח, עיתון הארץ, מאי 1989.
- ^ 1 2
איתן בוגנים, חייו ומותו של הצייר הכוכב עאסם אבו שקרה, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2013
- ^ אלן גינתון. שם
- ^ ראו: עמנואל בר קדמא, עיתון ידיעות אחרונות, 1994.
- ^ 1 2 3 יודילוביץ', מרב (2008-03-03). "ארץ הצבר". Ynet. נבדק ב-2018-07-23.
- ^ אלן גינתון, "הפסיון של עאסם אבו שקרה", מתוך קטלוג לרגל תערוכתו במוזיאון תל אביב, 1994
- ^ סמדר שפי, מצבות רדופות זיכרונות אפלים", "הארץ", 1.12.1994
