עארף אל-עארף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עארף אל-עארףערבית: عارف العارف, 189130 ביולי 1973) היה עיתונאי, היסטוריון, פוליטיקאי ואיש ציבור ערבי בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. שימש כמושל נפת באר שבע בשנות ה-30 של המאה ה-20 וכראש עיריית מזרח ירושלים בשנות ה-50.

ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל-עארף נולד בשנת 1891 בירושלים למשפחה מכובדת, למד לימודים גבוהים באיסטנבול ושירת כקצין בצבא האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. הוא נשבה בחזית הקווקז על ידי צבא הצאר ונכלא במחנה שבויים בקרסנויארסק שבסיביר, שם שהה שלוש שנים. לאחר המהפכה הרוסית הצליח אל-עארף להמלט משביו והגיע חזרה לארץ ישראל.

בהיותו במחנה השבויים הוציא לאור עיתון בערבית לשבויים. כמו כן, תרגם לטורקית בתקופת שביו את ספרו של ארנסט הקל, "Die Welträthsel". ב-1919 היה לעורכו של העיתון הלאומי הראשון שיצא בערבית בארץ ישראל בשם: "סוריה אל-ג'נוביה" (סוריה הדרומית).‏[1]

במישור הפוליטי הטיף אל-עארף להתנגדות תקיפה אך בלתי אלימה נגד התנועה הציונית ודגל במיזוג של פאן-ערביות ולאומנות ערבית. ב-1918, בעת שהתגברה הלאומנות הערבית בירושלים, יפו, חיפה, עכו ושכם, הצטרף אל-עארף לחאג' אמין אל-חוסייני, פכרי אל-חוסייני, איסחאק דרוויש, איברהים דאווש, ג'מאל אל-חוסייני, כמאל אל-בודיירי ושייח' חסן אבו אל סועוד ויחד הם ייסדו את "המועדון הערבי". בעקבות פרעות תר"פ נעצר אל-עארף על ידי שלטונות המנדט הבריטי והואשם בהסתה אשר הובילה לפרעות שבהן נרצחו שישה יהודים ונפצעו 200. הוא נמלט מהמעצר וברח לסוריה, נשפט שלא בפניו, נדון ל-10 שנות מאסר, ועיתונו נסגר בפקודת השלטונות.

בשנות הגלות הראשונות שלו חי בין הבדואים של עבר הירדן ולמד את מנהגיהם. בשנים 1926-1928 שימש כמזכיר הראשי של עבדאללה הראשון, מלך ירדן. השלטון הבריטי בארץ ישראל ראה בו דמות בעלת השכלה, השפעה ונסיון פוליטיים וביקש לקרבו אליו ולמתן בצורה זו את עמדותיו. הוא קיבל חנינה וב-1929 חזר לארץ ישראל ונתמנה כקצין אזורי (District Officer) בנפת באר שבע.

מושל נפת באר שבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתו של עארף אל-עארף בבאר שבע, שהוכרז כבניין היסטורי לשימור
לחצו כדי להקטין חזרה
בית  עארף אל-עארף בית המושל בית מרקחת הנגב טחנת הקמח היהודית מצבת הזיכרון הטורקית בית השייח' אבו מדין מגדל המים בית יציב בית יציב בית הנגבי המסגד הגדול תחנת הרכבת הטורקית באר אברהם מדרחוב קרן קיימת לישראל בית הספר לילדי הבדואים גן אלנבי (באר שבע) בית הסראייה מרכז הצעירים בית הקברות הצבאי הבריטי נחל באר שבעOld city of Beer Sheva-HE.png

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏
העיר העתיקה בבאר שבע
(ניתן להקיש על אתרים שונים כדי להגיע לערכים מורחבים המפרטים אודותם)

הבדואים היו באותה עת הרוב המכריע באוכלוסיית הנגב והנסיון שרכש אל-עארף במנהגיהם סייע לו בתפקידו כמושל. פעולותיו הקנו לו כבוד בקרב הבדואים שכינוהו אבו צופיאן. הוא אף המשיך וחקר את מנהגי שבטי הנגב בתקופה בה כיהן כמושל בבאר שבע. ב-1933 פרסם את ספרו הראשון "המשפט בין הבדווים" ושנה לאחר מכן יצא לאור ספרו השני "תולדות באר שבע ושבטיה". שני הספרים תורגמו לעברית על ידי העיתונאי והמתרגם מנחם קפליוק שאף התארח אצל אל-עארף בבאר שבע.

בשנים 1936-1939, בעת המרד הערבי הגדול, עמד אל-עארף בפני בעיה. הוא היה פקיד במגזר הציבורי הבריטי, היה חייב נאמנות אליו ומתוקף תפקידו היה עליו לשמור על השקט באזור שלטונו. בה בעת, הוא תמך באנשי הכנופיות במאבק הערבי נגד השלטון הבריטי. אל-עארף מצא פתרון לבעיה על ידי ביום פיצוצים בסמוך לביתו שלא פגעו בבית אך יצרו את הרושם כי אנשי הכנופיות נאבקים באל-עארף ובמקביל, הניח לאנשי הכנופיות לפעול באזור וב-1938 אף השתלטו הללו על העיר. השלטון הבריטי כנראה חשד בנאמנותו והעבירו ב-1939 להיות מושל עזה. עד 1948 המשיך והיה חלק ממנגנון ממשל המנדט הבריטי.

בשנותיו הראשונות בבאר שבע התגורר בבנין המושל אולם בהמשך, החליט להקים את ביתו בעיר ורכש חלקת אדמה, עליה הקים בין השנים 1937–1938 את הבית שזכה לשם "בית עארף אל-עארף". הבית המפואר נבנה באבן גיר דולומיטית ("מיזי אחמר") האדמדמה, שהובאה מסביבות בית לחם או ירושלים. במשך שנים רבות, שימש הבניין מזנון של השקם, לשירות חיילי פיקוד הדרום והאזרחים המזדמנים. הוא נחשב בשעתו כבית הנאה ביותר בעיר, ואף כיום הוא מרשים ביותר, ובולט על רקע בתי העיר הישנים, הבנויים אבן מקומית בהירה. הבניין הוכרז כבניין היסטורי לשימור על ידי המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, ושוחזר בשנת 2003.

כיום, משמש הבית כמשרד לחברה קבלנית לבניין הפועלת בנגב.

ראש עיריית ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1950 נתמנה אל-עארף על ידי השלטון הירדני לראש עיריית ירושלים המזרחית. ב-31 ביולי 1951 התקיימו לראשונה בחירות מוניציפליות בירושלים תחת השלטון הירדני. בבחירות נבחרו 12 חברים במועצת העיר. חברי המועצה בחרו את אל-עארף לראש העיר. הוא הוחלף, לאחר שישה שבועות בלבד בתפקיד, על ידי חנא עטאללה ששימש בתפקידו שלושה חודשים בטרם הוחלף על ידי עומר וואעארי.‏[2]

בתחילת 1951, בעת שכיהן כראש העיר, נפגש עם ראש ממשלת עיראק, נורי סעיד, במטרה להניא אותו מתוכניתו לגרש את יהודי עיראק. אל-עארף חשש ממצב בו יראו מדינות העולם בגירוש יהודי ארצות ערב לישראל השלמת מהלך של חילופי אוכלוסין ואמר:

לו שמר כל חבל ארץ ערבי על היהודים החיים בקרבו ועל נכסיהם ורכושם כעל משכון, היו נפתרות בקלות שתי הבעיות - זו של פלסטין באופן כללי וזו של הפליטים במיוחד.

– עמדת הפלסטינים וארצות ערב כלפי תביעות ווזק, [1]

נסיונו זה כשל, ויהודי עיראק, אשר ניתנה להם הרשות להגר, הגיעו לישראל. בשנים 1956-1960 כתב ספר רחב היקף על מלחמת העצמאות ותוצאותיה מנקודת מבטם של ערביי ארץ ישראל: "Al-Nakba wa’l firdaws al-mafqud" (הנכבה, נכבת בית המקדש וגן העדן האבוד), 1947-1952. ‏‏[3]

ב-1963 נתמנה כמנהלו של מוזיאון רוקפלר בירושלים ושימש בתפקיד זה עד 1967. לאחר מלחמת ששת הימים עבר לרמאללה, שם מת ב-1973.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלעארף עארף, תולדות באר שבע ושבטיה, 1937; מהדורת הוצאת אריאל ומרכז ג'ו אלון, ירושלים 2000

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]