עבאס שאה הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עבאס שאה הראשון, מצויר עם הנץ

עבאס שאה הראשון "הגדול"פרסית شاه عباس یکم, شاه عباس اول או شاه عباس بزرگשאה עבאס-א בוזורג", בשמו המלא ותאריו -זילוללאה אמיר אל מו'מינין היידאר אבו ל-מוזאפר שאה עבאס אל חוסייני אל מוסאוי אל ספווי בהדור חאן, 27 בינואר 1557 בקזבין - 19 בינואר 1629 במזנדראן) היה שאה של פרס בין השנים 1587 - 1629.

בן של הסולטאן מוחמד חודבנדה (מוחמד "עבדו של אלהים"), היה הנציג הבולט ביותר של שושלת הספווים והשליט החשוב ביותר של פרס בתחילת המאה ה-17. העניק לממלכתו שלטון ריכוזי, שנסמך במידה רבה על הפקידות והסוחרים הפרסים והגביל את כוחם של הפאודלים מקרב השבטים ממוצא טורקמני. העלה את קרנה של איראן הרב-לאומית בזירה הבינלאומית על ידי מדיניות מוצלחת של התפשטות טריטוריאלית: כבש חלק גדול של אפגניסטן בעקבות ניצחונות על האוזבקים (ניצחון הראת ב-1597), חלק מהקווקז, וכמו כן סיפח את בגדד ואת עיראק (1623) ואת בחריין, מה שהעניק לו, יחד עם ההשתלטות על האי הקטן הורמוז (1622) שהיה עד אז בידי פורטוגל, שליטה אסטרטגית במפרץ הפרסי. בימי מלוכתו פרס ידעה התפתחות כלכלית ותרבותית מרשימה. עבאס הגדול העביר את בירת האימפריה מקזבין לאיספהן, שהפכה בזמנו אחת מהערים היפות בעולם. קידם את המסחר, את פיתוח דרכי התחבורה ואת החקלאות.

למרות אדיקותו כמוסלמי שיעי, ותרומתו לחיזוק הצביון השיעי של איראן, עבאס הראשון גילה יחס של סובלנות יחסית כלפי קטגוריות שונות של נוצרים וביסס קשרים טובים עם מעצמות נוצריות כמו ספרד ואנגליה.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבאס נולד כעבאס מְרזָה בעיר הראט, באפגניסטן של היום, כ בן השלישי של הסולטאן מוחמד חודבנדה ושל אשתו חייר אן- ניסה ("הטובה בנשים") באגום, הידועה גם כ"מהד-אי אוליה". האם הייתה בתו של מושל המחוז מזנדראן, שהיה, אומרים, צאצא של האימאם השיעי הרביעי, זיין אל אבידין. לפי מקורות אחדים האם הייתה גם בעלת שורשים גאורגים. בזמן הולדתו שלט באיראן סביו, השאה טהמאספ הראשון. התינוק נמסר לטיפול לחאני חאן חאנום, אם המושל של הראט, עלי קולי חאן שאמלו. וכשהבן הגיע לגיל 4 אביו, מוחמד, שהיה חולה בעיניו, אדם אדוק ועדין נפש, שנחשב לא כשיר לרשת את המלכות, [1]

נשלח על ידי הסב לשיראז במחשבה שהאקלים שם ייטיב עם בריאותו השבירה. לפי המסורת, לפחות אחד מנסיכי בית המלוכה היה צריך לגור במחוז ח'וראסאן. לכן, עוד בגיל עשר, התמנה עבאס באופן פורמלי כמושל של חורסאן לצידו של אביו ונשאר עם מושבו בהראט. יחד עם אביו, עבאס ניצל ממסע החיסולים שאירגן השאה איסמעיל השני,(1576-1578) דודו, בקרב בני המשפחה. אחרי מותו של איסמעיל השני, בשנת 1578, מוחמד חודבנדה, עלה לשלטון, בניגוד לכל הציפיות, כשאה של איראן. האם הגיעה בנסיבות אלה להחזיק בפועל את רסני השלטון כשיחסה מוטה יותר לטובת בנה הגדול, המזה. המלכה נכנסה מהר לעימות עם הקבוצה החזקה של פאודלים טורקמנים שיעים קיזילבאש, שקשרו קשר נגדה והצליחו בחודש יולי 1579 לרצוח אותה בחניקה. השאה מוחמד היה שליט חלש שהתקשה להשתלט על הסיעות הפאודליות כמו הקיזילבאשים, וגם להגן את הממלכה מפני פלישות של הטורקים העות'מאנים ושל האוזבקים לנסיך הכתר, המזה, היו כמה הישגים במאבק בהעות'מאנים אבל בשנת 1586 הוא נרצח בנסיבות מסתוריות.

מגיל 14 (1585) עבאס נמצא בחסותו של מורשיד קולי חאן, אחד ממנהיגי הקיזילבאשים בחוראסאן. בהזדמנות פלישה אוזבקית לחוראסאן בשנת 1587, מורשיד החליט שהגיע הרגע המתאים להדיח את השאה חסר הכוח, מוחמד, והשליט במקומו את בנו עבאס. מורשיד כבש את הבירה הספווית, קזווין וב-1 באוקטובר 1588 השאה מוחמד חודבנדה הסכים ללא התנגדות לוותר על כס המלכות לטובת בנו בן ה16.

צעדים ראשונים לקראת ריכוז השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבאס שאה הגדול, בהדפס מאת דומיניקוס קוסטוס, אמן פלמי מאנטוורפן מתוך Atrium heroicum caesarum 1600-1602

בשעת הכתרתו מצב האימפריה היה בכי רע. הטורקים העות'מאנים כבשו שטחים נרחבים במערב ובצפון-מערב, כולל את העיר תבריז. האוזבקים השתלטו על מחצית החבל חורסאן בצפון-מזרח. פרס עצמה הייתה קרועה במלחמות בין סיעות שונות של הקיזילבאשי, שזלזלו בסמכות המלכותית. בשנת 1579 המלכה נרצחה, בשנת 1583 נרצח גם ה"וזיר הגדול".

עבאס חיסל חשבונות קודם כל עם רוצחי אמו. הוציא להורג ארבעה ממנהיגי הקשר והגלה שלשה אחרים. אחר כך שאף להשתחרר מעול חסותו של מורשיד קולי חאן, "ממליכו". מורשיד חיתן את עבאס עם אלמנת המזה אחיו, ובת דודה שלו, והגביל אותו לתחום הארמון. באותו זמן דאג לחלק משרות ממלכתיות חשובות בין מקורביו וקרובי המשפחה.

בשומעו כי האוזבקים הטילו מצור על הראט שם שלט ידידו מילדות עלי קולי חאן שמלו, עבאס ביקש ממורשיד לשלוח בדחיפות כוחות להציל את הראט. אבל מורשיד חשש מיריבותו של עלי קולי חאן ולכן לא נקף אצבע עד שהראט נפלה לידי האוזבקים ואוכלוסיית העיר נטבחה. רק אז התפנה לצאת למערכה בחורסאן. עבאס זעם על כך ותיכנן לנקום את מותו של עלי קולי חאן. הוא גייס ארבעה מראשי הקיזילבאשי לרצוח את מורשיד בשעות המנוחה שלאחר משתה ב-23 ביולי 1589. כך עבאס נותר שליט יחיד בפרס. אמו של עלי קולי חאן המנוח, חאני חאנום, ששימשה לעבאס לאם אומנת בילדותו, ונקראה על ידו בשם "נאנה" (אמא), זכתה למעמד נכבד ביותר בחצר ובחארם.

לפני שיוכל לדחוף את הפולשים הזרים מחוץ לממלכה, היה עליו להשכין סדר בתוך המדינה. במטרה זו הסכים בינתיים ב-21 במרץ 1590 לחתום על הסכם שלום עם העות'מאנים (שנודע בשם "הסכם איסטנבול"), שהיה משפיל מבחינתו. הסכם זה אילץ אותו להכיר בשלטון הטורקים באזרבייג'ן, בקרבאך, בגאנג'ה ובקאראג'אדאג וכמו כן בחלקים של גאורגיה, לוריסטן וכורדיסטן. ‏

החלשת כוחם של הקיזילבאשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיזילבאשים היו עמוד השדרה של הצבא הפרסי מתחילת שלטון הספווים ותפסו משרות רבות בממשל . על מנת לאזן את כוחם עבאס שאה התחיל להיעזר בגורם אחר בחברה האירנית : ה"גולאם"ים. (בתרגום מילולית = "עבדים"). אלו היו אנשי קווקז - גאורגים, ארמנים או צ'רקסים שעברו לדת האסלאם והיו משרתים בצבא ובמנהל. כמישהו שגדל בין "גולאמים" ממוצא קווקזי או כורדי, עבאס קידם אחדים מהם גם בתפקידים ניהוליים הבכירים ביותר - למשל של מושלי מחוזות על חשבון בני המשפחה המלכותית והקיזילבאשים. המקורבים מתוכם קיבלו את השם "שאה סוואן" כלומר, "אוהבי השאה". ביניהם בלט הכורדי גאנג' עלי חאן. [2] כמו כן הגאורגי אללהוורדי חאן היה למפקד של כמה גדודי גולאמים ואחר כך היה למושל של המחוז פארס. השאה הדיח כמה מהמושלים הקיזילבאשים והעביר קבוצות מתוכם לשטחי שבטים קיזילבאשים אחרים על מנת ולזרוע בהם ריב ומדון לפגוע באחדותם, השבירה ממילא. בעקבות הדחת מושלים קיזילבאשים השאה החזיר את המחוזות אל שליטתו ויכול היה להבטיח בדרך זו תוספות להכנסות האוצר הממלכתי. חלק מחלקות האדמה (ממלוכ) המיועדים לראשי שבטים הפכו להיות אדמות הכתר (חאסה) מהן השאה גבה מסים ישירים.

רפורמה בצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני שניגש למלחמות עם הפולשים העות'מאנים והאוזבקים עבאס שאה מצא לנכון לבצע רפורמות בצבא. הן היו גם אמצעי לדחיקה הצידה של הקיזילבאשים. עבאס הקים צבא קבע חדש המורכב מ40,000 "גולאמים" ואיראנים שעמדו להשתתף בלחימה יחד עם הכוחות המסורתיים שסופקו על ידי הקיזילבאשים. הצבא החדש נשבע אמונים אך ורק לשאה. בתוכם הוקם חיל של כ10,000-15,000 פרשים חמושים במוסקטות וכלי נשק אחרים, גוף של 12,000 מוסקטרים ועוד חיל של כ12,000 תותחנים. בנוסף השאה הקים לעצמו משמר אישי של 3,000 חיילים.

מטבע משנת 1586 מימי עבאס שאה הגדול

עבאס הגביר מאוד את מספר התותחים שברשותו, כך שבקרב אחד היה יכול להביא איתו חמש מאות תותחים. השליט בצבאו משמעת קשה והעניש ללא רחמים מעשי שוד וביזה. כמה שליחים אירופים, במיוחד שני הרפקתנים מהאיים הבריטיים שימשו לו ליועצים. המדובר בסר אנתוני שירלי (שרלי) (1565-1635)ואחיו רוברט (1581-1628), שהגיעו לפרס בשנת 1598 כשליחים לא רשמיים של הרוזן מאסקס בכוונה לדחוף את הממלכה הספווית לעימות עם הטורקים העות'מאנים. [3]

מתקפות-הנגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה באוזבקים 1598[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסע הראשון של צבאו החדש של עבאס כווון נגד האוזבקים שהשתלטו על המחוז חורסאן וחרבו את ישוביו. תוך ניצול המצב שנוצר עקב מות המנהיג האוזבקי עבדאללה חאן, באפריל 1598 עבאס שאה יצא למתקפת נגד. הצליח קודם לכבוש די בקלות את העיר משהד, אבל המנהיג האוזבקי דין מוחמד חאן נשאר בריא ושלם והתגונן היטב בתוך חומות העיר הגדולה השנייה באזור, הראט. עבאס ביים נסיגה והצליח לפתות אותו לצאת מחוץ לעיר. בהמשך פרץ קרב עקוב מדם ב-9 באוגוסט 1598 ובמהלכו החאן האוזבקי נפצע וכוחותיו נסוגו. בדרך הבייתה דין מוחמד חאן נרצח על ידי אנשיו. עבאס הצליח להחזיר את השליטה הפרסית על חורסאן להשכין שקט בגבול הצפון- מזרחי, ואף הרחיק את הגבול מזרחה עד לשערי הערים באלח וקנדהאר.

המלחמה בטורקים העות'מאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסע הראשון ב 1603-1612[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ההסכם משנת 1580 עבאס נחשב כמעט למעין בן חסות של האימפריה בעות'מאנית. הספווים לא הביסו אף פעם את הטורקים העות'מאנים בקרב פנים מול פנים. בשנת 1602 החליט השאה עבאס שהגיע הזמן לשים קץ למצב המביך. אחרי שהשגריר העות'מאני הציג רשימה חדשה של דרישות יהירות, השאה ציווה לעצרו, לגלח לו את הזקן ולשולחו כך בחזרה לאדונו הסולטאן בקושטא, מעשים שקולים כנגד הכרזת מלחמה. עבאס כבש לאחר מכן את העיר נהוונד והרס את המבצר שלה, שהעות'מאנים ראו בה ראש גשר להתקפותיהם על איראן. בשנה הבאה יצא עבאס עם לוחמיו כביכול למסע ציד במזנדראן כשהמטרה הייתה להסיח את דעת המרגלים הטורקים בחצרו. היעד האמיתי היה למעשה חבל אזרבייג'ן. אכן בנקודה מסוימת שינה עבאס את הכיוון לקזווין, שם אסף תגבורות ובהמשך שם פעמיו אל בירת אזרבייג'ן, תבריז, שנפלה לידי העות'מאנים כמה עשורים קודם לכן. לראשונה האירנים עשו שימוש בארטילריה הכבדה שלהם והצליחו לכבוש את העיר תבריז (1603), ששנות הכיבוש הטורקי לא היטיבו עמה. עבאס שם מצור גם על ירבאן, בירת ארמניה, שהייתה באותן השנים אחד מהבסיסים המרכזיים של הטורקים בקווקז. ביולי 1604 ירבאן נפלה לידי הפרסים ורוב הארמנים, הגאורגים ושאר תושבי הקווקז ראו בכך שעה כשרה להתנתק מהחסות הטורקית. אבל עבאס לא היה בטוח איך הסולטאן אהמט הראשון יגיב לאירועים ולכן נקט במדיניות זהירה ונסוג מהקווקז תוך כדי שימוש בטקטיקת האדמה החרוכה. [4]

במשך שנה אף מחנה לא זז מעמדותיו עד שב1605 השאה שלח את הגנרל אללהוורדי חאן לקראת הכוחות העות'מאנים על גדות ימת ואן. ב-6 בנובמבר 1605 הפרסים בפיקודו של עבאס שאה נחלו ניצחון מכריע על העות'מאנים בקרב סופיאן, על יד תבריז.

ב-20 בנובמבר 1612 נחתם הסכם נצוח פאשה.

המסע השני ב1616-1618[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלפו כמה שנות רגיעה עד שהעות'מאנים תיכננו את תגובתם. אך מרגלי השאה עקבו אחרי תנועותיהם החשאיות. עבאס קיבל מידע מודיעיני שהתוכנית הטורקית הייתה לפלוש דרך אזרבייג'ן, לכבוש שוב את תבריז, אחר כך לתפוס את ארדביל ואת קזווין ולהחזיקן כקלף לחילופי שטחים. גם הפעם תיכנן עבאס שאה להפיל אותם במלכודת. קודם לפתות אותם לחדור למדינה ואחר כך להרוס את כוחותיהם. הוא פינה את תבריז מתושבים וחיכה בארדביל עם צבאו. בשנת 1618 צבא עות'מאני בן 50,000 לוחמים, בהנהגת הווזיר הגדול פלש לפרס וכבש את תבריז ללא בעיות. הווזיר שלח לשאה, באמצעות שליח, הצעת שלום תמורת החזרת השטחים שפרס לקחה מהטורקים אחרי 1602. עבאס סירב וטען שהוא מוכן להבעיר את ארדביל ולסגת עוד אל פנים הממלכה מאשר להיאבק פנים מול פנים עם הצבא העות'מאני. כששמע זאת הווזיר הטורקי החליט לפנות מיד ישר לארדביל. עבאס ארב לו שם עם 40,000 חיילים באחד מצמתי הדרך ובקרב שפרץ ידם של הפרסים הייתה על העליונה. ניצחונו של עבאס היה מוחלט. בשנת 1623 החליט עבאס שהגיע הזמן לכבוש בחזרה את מסופוטמיה שאבדה לסבו טהמאספ. בנצלו את מצב הבלבול שבו היו נתונים הטורקים עם העלייה לשלטון של הסולטאן החדש מוראט הרביעי, עבאס יצא כאילו לעליית רגל למקומות הקדושים של השיעים בכרבלה ובנג'ף אבל השתמש בכוחותיו כדי לכבוש את בגדד (ינואר 1624). מרד נגד הפרסים שפרץ בגאורגיה איפשר לטורקים להתעשת ולהטיל מצור על בגדד. השאה אסף כוחות צבא להגנת בגדד והצליח להביס את הטורקים תבוסה מכרעת. אמנם אחרי מות עבאס, בשנת 1638 העות'מאנים חזרו לבגדד ואז הגבול הין שתי הממלכות נקבע סופית.

קנדהאר והיחסים בין פרס ובין האימפריה המוגולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס הייתה באופן מסורתי בת בריתם של המוגולים במאבקם באוזבקים, כאשר אלו האחרונים חמדו את חבל חורסאן. הקיסר המוגולי חומאיון העניק לסבו של עבאס, שאה טהמאספ, את חבל קנדהאר כגמול מתוך אסירות תודה על התמיכה שהעניק לו במאבקו לחזור לשלטון בהודו. אולם בשנת 1590 יורשו של חומיון על הכס המוגולי, ניצל את אי הסדר ששרר באיראן, וכבש שוב את קנדהאר. תוך כדי שמירת יחסים טובים עם המוגולים, עבאס שאה חזר וביקש מבני בריתו את קנדהאר בחזרה. בשנת 1620 התערערו היחסים בין שתי האימפריות ופרצה ביניהן מלחמה אחרי ששגרירו של עבאס סירב להשתחוות בפני הקיסר המוגולי, ג'האנגיר. הפעם הודו הייתה זו שהתמודדה עם סכסוכים פנימיים. בשנת 1622 נזקק עבאס רק למתקפת בזק קצרה על מנת להשתלט על קנדהאר. אחרי שהשיג את מבוקשו הושיט עבאס יד לג'הנגיר, והצהיר שלקח רק מה שהגיע לו בזכות ושלל כל שאיפות טריטוריאליות אחרות כלפי מדינת המוגולים. ג'הנגיר לא השלים עם האבדה אבל לא היה מסוגל לכבוש אותה פעם נוספת.

העימות עם הפורטוגזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה ה-16 פורטוגל הקימה בסיסים משלה במפרץ הפרסי. בשנת 1602 צבא איראני בפיקודו של אימאם קולי חאן אונדילאדזה הצליח לגרשם מבחריין. כעבור עשרים שנה, בסיוע של ארבע ספינות מלחמה אנגליות עבאס כבש את האי הורמוז שהתפתחה תחת שליטת פורטוגל למרכז מסחרי וימי חשוב ביותר. אחרי גירוש הפורטוגזים משם האי איבד את חשיבותו, אבל עבאס תיכנן לשקם את עיר הנמל הפורטוגזית קומוראו או גמרון, הכבושה על ידו עוד בשנת 1614, תחת השם החדש "בנדר-א עבאס", במטרה שתמלא את תפקידה של האי. ואכן בנדר-א עבאס הפך למרכז חשוב ליצוא המשי האיראני לאירופה.

מדיניות הפנים של עבאס שאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיר הבירה החדשה: איספהאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככר נאקש-אה ג'האן ("מרכז העולם") באיספהאן - רואים משמאל את "מסגד שייח לוטפאללה" או "סאדר", מימין את הארמון "עלי קאפו" וברקע מאחור - את "מסגד השאה"

עבאס העביר בשנת 1598 את בירת האימפריה שלו מקזווין לאיספהאן, עיר בעלת אופי פרסי יותר ושמיקומה מרכזי יותר מבחינה גאוגרפית. תחת הנהגתו איספהאן הפכה לאחת הערים היפות בעולם. נבנו בה מסגדים מפוארים, מכללות, קרוואנסראיים ובתי מרחץ מרהיבים. רוג'ר סייברי ציין כי"מאז פיתוחה של בגדאד במאה השמינית על ידי הח'ליפה אל מנצור, לא הייתה דוגמה כזאת של תכנון ערים בעולם המוסלמי, והיקפו ותכנונו של מרכז העיר תאמו את מעמדה כבירת האימפריה". איספהאן הפכה למוקד האדריכלות הספווית, עם בניינים כמו אלה של המסגדים מסג'ד-א שאה, מסג'ד-א שייח לוטפאללה, הארמונות עלי קאפו ׁוחהל סוטון והככר נאקש-אה ג'האן

האמנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בילדותו בהראט, בארמון של עלי חאן שמלו, למד עבאס קלירגרפיה וציור, ואף על פי שאין עדויות שהיה מוכשר בתחום זה, נראה שספג השראה פניני האמנות הטימורית שבמזרח האימפריה, בהראט ובמשהד. השפעתה בעיקר באדריכלות ניכרת בפרויקטים האדריכליים שניהל באספהאן ובמקומות אחרים. [5] תחת חסות השאה הוקם בית ספר לאמנות שסדנאות הציור שלו יצרו כמה מדברי האמנות היפים בתולדות איראן. הצטיינו בתקופתו הציירים רזה עבאסי, מוחמד קאסים ואחרים. עם כל השרשים הסגפניים של השושלת הספווית וחוקיה הדתיים המגבילים את חיי התענוגות, בימי עבאס שאה הגדול חלה התרופפות מסוימת במגבלות אלה.

עבאס שאה בחברת "נער -יין", מניאטורה מאת מוחמד קאסים

בימיו הוקם באספהאן גם מפעל לשטיחים שבו אמנות יצור השטיחים הפרסים הגיע לשיאים.

המדיניות בתחום הדת וכלפי המיעוטים. יחסיות הסובלנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לשאר המונרכים הספווים, עבאס שאה היה מוסלמי שיעי. הוא שמר הערצה מיוחדת לקדושתו של האימאם חוסיין. בשנת 1601 ערך עליית רגל (במשמעות האמיתית של המילה) מאיספהאן למשהד. שם הקים מחדש את המתחם הקדוש של האימאם רזה שחוּלל על ידי האוזבקים. יחסו לסונים ממערב הממלכה היה נוקשה לרוב, אולי בגלל העימות עם מעצמות סוניות כמו האימפריה העות'מאנית. לעומת זאת עבאס גילה סובלנות יחסית כלפי הנוצרים. גילה עיניין רב בחיזוק הקשרים עם המעצמות הנוצריות מאירופה, שנציגים שלהם, כמו אלו של אנגליה, אף עזרו לו בנושאים צבאיים. הנוסע האיטלקי פייטרו דלה ואלה התפלא מהידע של השאה על ההיסטוריה והתאולוגיה הנוצרית.

הגירוש ההמוני של תושבי ארמניה המזרחית לשטחי פרס - 1604

דף שחור בתולדות העם הארמני רשם השאה עבאס הראשון בעת מסעו נגד הטורקים העות'מאנים במזרח ארמניה בשנת 1604. למרות שהגיע כ"משחרר" פוטנציאלי, מפני שנחיתותו מבחינת העוצמה הצבאית לא איפשרה לו להישאר זמן רב במקום, הפעיל שם נגד העות'מאנים טקטיקת האדמה החרוכה, שגרמה להרס רב של בתים ורכוש של התושבים המקומיים. המוני ארמנים, (לפי מקורות אחדים - כששים אלף משפחות) בעיקר מיולפה, נחיצ'יבאן וקרבאך, שנשארו חסרי בית, נלקחו בכפייה בצעידות פרך במזג אויר חורפי בדרך לאיראן על מנת ליישבם שם - בין היתר, בכפרים בין אספהאן ובין שיראז. אמנם עבאס בנה אחר-כך בשבילם עיר-שכונה מיוחדת בשם "ג'ולפה החדשה" (לפי שם העיר יולפה), על יד איספהאן, אבל אלפים רבים של ארמנים מתו בדרך לשם - הואצו באכזריות על ידי החיילים הפרסים המלווים, לצעוד מהר ולחצות נהרות וגאיות ללא אמצעי תחבורה מספיקים, וזאת מתוך חשש שהטורקים שבאו מאחור לא יחטפו את השבויים הנוצרים האלה לעצמם. ארמנים רבים נטבחו - במיוחד גברים, נשים קשישות וחולים, אחרים טבעו בנהרות, בעוד נשים צעירות, ילדים וילדות נלקחו לעבדות ועברו מעשי אונס. לא מעט צעירים התאסלמו. [6] אלה מהנוצרים שהצליחו לשרוד ולהתיישב מדרום לאיספהאן, מעבר לנהר זיאנדרוד, זכו בסופו של דבר לחופש דת, אף לקתדרלה ארמנית מרשימה - ואנק - בג'ולפה החדשה. מטרת השאה הייתה קודם כל להיעזר בארמנים כדי לקדם את כלכלת הממלכה. חוץ מחופש הפולחן השאה העניק להם הלוואות ללא רבית והירשה להם לבחור לעצמם ראש עיר משלהם, קלנטאר. עשרות שנים אחר כך, להבדיל מארצות מוסלמיות אחרות, הכנסיות הארמניות בפרס הורשו עדיין לקרוא לתפילה בצלילי פעמונים. גורל הארמנים שהועברו לחבלי ארץ אחרים באיראן כמו גילאן ומזנדראן היה מר. עבאס שאה תיכנן להקים עיר בירה משנית בפראחאבאד במזנדראן וביקש ליישב ארמנים גם שם. אולם האקלים היה קשה מדי והאזור היה מוכה בקדחת ומשום כך הרבה מהמתיישבים הנוצרים איבדו את חייהם או נאלצו לברוח למקום אחר.

דיכוי מרד הגאורגים

בשנים 1614 - 1615 פרץ בגאורגיה, מרד של קאחטים נוצרים. המרד דוכא באכזריות. כ60-70,000 נהרגו וכ 100,000 איכרים גאורגים הוגלו לאיראן. מאוחר יותר, ב 1624 המלכה קטבאן של גאורגיה עונתה למוות בשיראז בפקודת עבאס, מפני שסרבה להתאסלם וכך הפכה לקדושה מעונה של הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית.

הקשרים הדיפלומטיים עם אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגעים בין פרס ובין מעצמות אירופיות ידעו התקדמות רבה בימי עבאס ככל הנראה מתוך מאמץ למצוא בני ברית נגד אויבו העיקרי ממערב - האימפריה העות'מאנית - שהיוותה איום גם על עמי אירופה הנוצרים. קדם אותו במדיניות זו השאה אוזון חסן מאה שנים לפני כן. מדיניות ההתקרבות לארצות נוצריות אירופיות הייתה בניגוד לקו המדיני של אביו של עבאס, השאה טהמאספ ש גרש מחצרו את הנוסע האנגלי אנתוני ג'נקינסון מן הרגע ששמע שהוא נוצרי. להיפך, עבאס שאה הצהיר שהיה "מעדיף את האבק שמתחת לנעליים של אחרון הנוצרים על כל אישיות עות'מאנית רמת דרג".

בשנת 1599 שלח את המשלחת הראשונה לאירופה ובראשה חוסיין עלי בג. שגריריו חצו את הים הכספי ועברו את החורף במוסקבה. אחר כך המשיכו הלאה לנורבגיה, לאימפריה הגרמנית - אוסטרית שבה התקבלו על ידי הקיסר רודולף השני והגיעו עד לרומא. שם התקבלו לשיחה ארוכה אצל האפיפיור קלמנס השביעי. מאיטליה בשנת 1602 נסעו השליחים הפרסים לחצר המלך פליפה שלישי ולפורטוגל. למרות שהמשלחת לא הצליחה לכרות ברית ממש עם הארצות שבהן ביקרה ורוב חבריה לא חזרו למולדתם בגלל הרפתקאות רבות ומשונות, מוות אלים ואף כמה מקרים מפורסמים של התנצרות בספרד, היא היוותה צעד חשוב במגעים בין איראן ובין האירופים ותרמה להעלאת העיניין של תושבי אירופה בעמי איראן ותרבותם. בהמשך מספר השליחויות הדיפלומטיות משני הצדדים הלך וגדל.

עבאס שאה ציפה במיוחד לכריתת ברית עם ספרד, שבלעה אחרי 1580 את פורטוגל, והייתה ליריבה גדולה של האימפריה העות'מאנית. הוא הציע לספרדים פריבילגיות במסחר וחופש למטיפים הקתולים בפרס תמורת עזרה בעימות עם הטורקים העות'מאנים. פרטוגל תחת מלכות ספרדית המשיכה לשמור לעצמה שליטה מוחלטת על מעבר במיצרי הורמוז ועל המסחר באזור בניגוד לאינטרסים של פרס. ספרד - פורטוגל דרשה מעבאס לנתק את יחסיה של פרס עם החברה האנגלית של הודו המזרחית East India Company. השאה לא היה מוכן לקבל את התנאים האלה. בסופו של דבר, כצויין לעיל, ב-1615 הוא הצליח לכבוש מידי הפרטוגזים את העיר שהפכה לנמל בנדר עבאס וב-1622 גרש את הפורטוגזים מהאי הורמוז והבטיח לעצמו את השליטה במפרץ הפרסי. ב-1617 נציגי ה"חברה של הודו המזרחית" פתחו משרדים בשיראז ובאספהאן.

גם ביחסים עם האימפריה הרומית הקדושה בעלת לאום גרמני נתקל בבעיות. הקיסר האוסטרי ביקש מצד אחד לאפשר העברת כל הארמנים באיראן לדת הארמנית - קתולית המכירה בחסות האפיפיור, מצד שני חתם על הסכם שלום עם העות'מאנים. גם המגעים עם רוסיה, פולין ועם האפיפיור עצמו לא הניבו פרות.

כפי שצויין לעיל דווקא היחסים עם אנגליה, למרות שלא הייתה מעוניינת להילחם בטורקים, היו עמוקים יותר. האחים שרלי שהגיעו לפרס ב 1598 עזרו לארגון מחדש של הצבא הפרסי. אחד מהם, רוברט, היה מעורב גם בארגון המשלחת הפרסית לאירופה וליווה אותה עד לרומא. חברת הודו המזרחית עזרה לעבאס באמצעות ארבע ספינות שלה לנצח את הפורטוגזים בהורמוז ב1622. החל מאותה שנה בנדר עבאס הפכה לתחנתה העיקרית באזור. "חברת הודו המזרחית" נותרה לתקופה ממושכת בעלת עיניין רב במה שמתרחש באיראן.

טרגדיות משפחתיות ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך חמשת בניו עבאס שאה שלושה שרדו את הילדות, כך שעתיד השושלת הספווית נראה תחילה בטוח. השאה שמר על קשר טוב עם יורש הכתר, מוחמד בקיר מרזה, יליד 1587, שנודע במערב כ"סאפי מירזה". אבל בשנת 1614 בעת מסע צבאי לגאורגיה, הגיעו לאזני עבאס שמועות שבן זה קשר קנוניה נגדו יחד עם מנהיג צ'רקסי בשם פהרד בג. זמן קצר אחרי-כן הנסיך הפר את פרוטוקול החצר כשבעת ציד נחפז להרוג חזיר בר מבלי לחכות שהשאה יעשה זאת, כפי שהיה נהוג. תקרית זאת חיזקה את חשדותיו של עבאס והוא נפל למרה שחורה והפסיק לתת אמון בשלושת בניו. ב1615 גמלה בליבו ההחלטה לרצוח את בנו, מוחמד בקיר. צ'רקסי בשם בהבוד בג ביצע את רצונו ורצח את יורש הכתר בתוך חמאם בעיר רשט. לאחר המעשה השאה הצטער ודיכאונו העמיק שוב.

בשנת 1621 נפל עבאס למשכב. יורש הכתר החדש, מוחמד חודבנדה הבן, חשב שמות אביו מתקרב וכבר הקדים לחגוג עם תומכיו מבני הקיזילבאשים. אך השאה החלים וכעונש הורה לעקור לבנו זה את עיניו על מנת שלא יוכל למלוך לעולם. התליין לא הצליח לסנוור אותו לגמרי ואז אנשי הנסיך תיכננו להבריח אותו מעבר לגבול, לתוך האימפריה המוגולית. בעזרת המוגולים הם קיוו להדיח את עבאס מכס המלכות ולהכתיר כשאה את בנו. מזימה זו התגלתה, הקושרים הוצאו להורג, והנסיך עצמו נכלא במבצר המפורסם אלמות. שם הוא נרצח מפקודת השאה הבא, סאפי.

הגיע תורו של אמאם קולי מרזה, בנו שלישי, להיות יורש הכתר. אחרי שהכין אותו למלוכה, בשנת 1627, לא ברור מאיזו סיבה, נתן עבאס הוראה לפגוע גם לו את העיניים, אם כי בצורה חלקית, ולכלוא אותו, באותו מבצר, אלמות. באופן בלתי צפוי, עבאס בחר אז כיורש את בנו של מוחמד בקיר מירזה, סאם מירזה, שהיה בעל אופי מופנם ואכזר, ואומרים שסלד מסבו בגלל רציחת אביו. ואכן אחרי מות עבאס, בשנת 1629, בגיל 17, נכד זה הוכתר כשאה תחת השם שאה סאפי.

בריאותו של עבאס הידרדרה החל משנת 1621. הוא נפטר בשנת 1629 בארמונו במזנדראן והובא לקבורה בקשאן. קברו נמצא שם במאוזולאום של חביב אבן מוסא, דמות קדושה שהוא העריץ. מצבתו עוצבה בגרניט פורפירי שחור.

פחדיו מפני בני המשפחה גרמו לעבאס לנטוש את המנהג של קודמיו לשלוח את נסיכים לכהן כמושלים במחוזות של הממלכה ובמקום זאת להחזיק אותם סגורים בחארם. משום כך יורשיו לשלטון היו מחוסרי ניסיון פוליטי ושלטוני והתגלו כפחות כשרים בניהול המדינה. [7]

אישיותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון רוג'ר סייברי שחקר את תולדות האימפריה הספווית, סבר ש"שאה עבאס היה משופע בתכונות שהצדיקו את הגדרתו כ"הגדול". היה אסטרטג וטקטיקן שעיקר איפיונו היה הזהירות. העדיף להשיג את מטרותיו בדרכי דיפלומטיה מאשר באמצעות מלחמה והוכיח סבלנות עצומה במהלכיו לכיוון יעדיו. בעיני היסטוריון אחר, מייקל אקסוורתי, עבאס היה "אדמיניסטרטור ומצביא מוכשר ואוטוקרט חסר רחמים. בימי מלכותו העידן הספווי בפרס הגיע לשיאים של יצירתיות. אולם המלחמות הפנימיות ומצוקות ילדותו (כשהרבה מבני משפחתו נרצחו) השאירו במרכז אישיותו עיוות אפל של חשדנות וברוטליות". עבאס הפיק תמיכה רבה מצד בני העם הפשוט. מקורות מדווחים על השעות הרבות שבילה בקרבם, למשל על ידי ביקורים בשווקים ובמקומות צבוריים אחרים באיספהאן. נמוך קומה, אך חסון, עד שבריאותו התחילה להתדרדר בשנותיו האחרונות, עבאס היה מסוגל ללכת פרקי זמן ממושכים או לרכב על סוס למרחקים ארוכים בלי לשתות או לאכול. בגיל 19 גילח את זקנו ונשאר רק עם שפם, ועל ידי כך קבע אופנה חדשה בין הגברים בארצו.

צאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניו:

התחתן לראשונה באיספהאן בשנת 1601 עם הנסיכה פאחרי -ג'אהאן, בתו של איסמעיל השני. התחתנה שנית עם אשה הגאורגית דל אראם. אשתו שלישית הייתה מרטה, בתו של אסכנדר מירזה. נולדו שני בנים:

    • (מדל אראם) - הנסיך "שאהזאדה", סולטאן אבו ל-נאצר סאם מירזה, שעלה על כס המלכות תחת השם "סאפי".
    • (מפאחרי-ג'אהאן) הנסיך "שאהזאדה" סולטאן סוליימן מירזה - שנרצח באוגוסט 1632 באלאמות, קזווין.
  • הנסיך "שאהזאדה" סולטאן חסן מירזה (ספטמבר 1588 מזנדראן - 18 באוגוסט 1591, קזווין)
  • הנסיך "שאהזאדה" סולטאן חוסיין מירזה (26 בפברואר 1591 קזווין - לפני 1605).
  • הנסיך "שאהזאדה" תהמאספ מירזה
  • הנסיך "שאהזאדה" סולטאן מוחמד מירזה (18 במרץ 1591 קזווין, - אוגוסט 1632 אלאמות, קזווין, עיניו נעקרו בשנת 1621 בפקודת אביו.
  • הנסיך "שאהזאדה" סולטאן איסמעיל מירזה (6 בספטמבר 1601 אספהאן - 16 באוגוסט 1632 אלאמות, קזווין. עיניו נעקרו בפקודת אביו בשנת 1627.

לו נולד בן אחד:

    • הנסיך "שאהזאדה" נאג'ף קולי מירזה (1625 - 1632 אלמות, רזווין.

בנותיו: הנסיכה שאהזרדה עלמיאן שאזדה בייגום (? - לפני 1629. נישאה למירזה מוחסן ראזאווי. לה נולדו שני בנים.

בתה, ג'האן באנו בגום, נישאה למלך כארתלי, שמעון השני, בן של בגרט בשביעי של כארתלי ושל המלכה אנה (בת של אלכסנדר השני של קחתיה).

היא הייתה אם לבת.
  • הנסיכה "שאהזאדה עלאמיאן" חאן אגהה בייגום, נישאה למירזה אבו טליב עלא אד דין מוחמד של חוסייני אל מרשי (בנו של מיר ראפי אד דין מוחמד חליפה אספהאני).

לזוג נודלו ארבעה בנים וארבע בנות.

  • הנסיכה עז- א- שריף
  • הנסיכה "שאהזאדה עלאמיאן" הווה בייגום (מתה ב-1617 בזנג'אן)
  • הנסיכה "שאהזאדה עלאמיאן" שאהבאנו בייגום
  • הנסיכה "שאהזאדה עלאמיאן" מאלכ-נסא בייגום (מתה ב-1629)

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לפי ויקיפדיה האנגלית
  • אתר גנאלוגי על מלכי פרס
  • C.Căzănişteanu, V.Zodian, A. Pandea
  • Comandanţi militari - dicţionar Editura ştiinţifică şi enciclopedică ,Bucureşti 1983 (ק. קזנישטיאנו, ו. זודיאן, א. פאנדיה - מצביאים - לקסיקון ההוצאה המדעית והאנציקלופדית, בוקרשט 1983 - רומנית)
  • Jonathan Burton- The Shah's Two Ambassadors:The Travels of the Three English Brothers and the Global Early Modernin "Emissaries in Early Modern Literature and Culture" edited by Brinda Charry and Gitanjali Shahani, Ashgate Publishing, Burlington, 2009

(ג'ונתן ברטון, שני השגרירים של השאה : "מסעות שלשת האחים האנגלים" טהמודרנה הגלובלית המוקדמת בספר "שליחים בספרות ובתרסות המודרנית המוקדמת" בעריכת ברינדה צ'ארי וגיטנג'אלי שאהאני - הוצאת אשגייט, ברלינגטון, 2009)

R.M.Savory - Abbas I in Encyclopaedia Iranica on line , 1982

  • Кoнcтaнтин Pыжoв - Mүcүльмaнcқий Bocтoқ XV -XX вв. Mocқвa "Beчe", 2004

(Bce мoнapхи миpa) (קונסאנסטין ריז'וב - המזרח המוסלמי במאות 15-20, סדרת "כל מלכי העולם", הוצאת רצ'י, מוסקבה -2004, ברוסית)

Georges Waser 10/3/2009 report from London , Neue Zuercher Zeitung

The Islamic World till 1600 - The Applied History Research Group, University of Calgary , 1998.

  • David Blow. Shah Abbas, The Ruthless King Who Became an Iranian Legend.Ed. I.B. Tauris, 2009

Childhood of Abbas Shah, (דייויד בלואו, "שאה עבאס, המלך האכזרי שהפך לאגדה אירנית", הוצאת טאוריס, 2009, הפרק על ילדותו. באתר של האגודה התרבותית הפרסית פול, ז'נבה

  • Peter Stearns (ed) The 6th edition of William Langers' Encyclopedia of world history Houghton Mifflin Co.NYC 2001,

(פיטר סטרנס - עורך - המהדורה שישית של "ויליאם לנגר - אנציקלופדיית תולדות העולם, הוצאת הוטון מיפלין," ניו יורק, 2001

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Roger Savory Iran under the Safavids (Cambridge University Press, 2007 reissue

(רוג'ר סייבורי - אירן תחת שלטון הספווים, הוצאת קיימברידג' יוניברסיטי פרס, מהדורה חדשה,2007 - באנגלית)

  • The Cambridge History of Iran V.6 «The Timurid ans Safavid Periods » Ed. Cambridge University Press, Cambridge 1986 ISBN|0521200946.

(היסטוריה קיימברידג' של אירן 5, 6 - התקופה טימורית והספווית - הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' 1986 - באנגלית)

  • Britannica Concise Encyclopedia. Encyclopædia Britannica, Inc., 1994-2010

(אנציקלופדיה בריטניקה המקוצרת, 1994-2010)

  • The Oxford Companion to Military History. 2001, 2004 by Oxford University Press.

(מדריך להיסטוריה צבאית, אוקספורד יוניברסיטי פרס 2001,2004)

  • Louis-Lucien Bellan Chah Abbas Ier, sa vie son histoire Librairie Orientaliste Paul Geuthner Paris 1932.

(לואי -לוסיין בלאן - השאה עבאס הראשון, חייו ותולדותיו הוצאת "ליבררי אורינטאליסט פול גטנר", פריז,1932 - בצרפתית)

  • Yves Bomati et Houchang Nahavandi, Shah Abbas, empereur de Perse, 1587-1629, éd. Perrin 1998 (Prix Eugène Colas, Académie française)

(איב בומאטי והושאנג נהוונדי - שאה עבאס, קיסר פרס 1587 - 1629, הוצאת פרן, 1998 - בצרפתית)

(שלשת האחים , או מסעות סר אנתוני, סר רוברט שרלי וכו', לונדון 1823 - באנגלית ) Sir C. R. Markham, General Sketch of the History of Persia ,London, 1874 (סר ס. ר. מרקהם - תקציר כללי של היסטורית פרס, לונדון,1874 , באנגלית )

  • Ḵ. Bayani (Bayāni), Les relations de l'Iran avec l'Europe occidentale à l'époque safavide, Paris, 1937

(ק. ביאני - יחסי איראן עם אירופה המערבית בתקופה הספווית, פריז, 1937 בצרפתית) M.E.Bastani-Parizi - La "route de la soie" dans l'histoire de l'Iran Studia et Acta Orientalia ,VIII , Bucarest 1971 (מ.א. בסטאני-פריזי - דרך המשי בתולדות אירן, 1971)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ D.Blow 2009 ע' 4 באתר האגודה לתרבות פרסית PÔL בז'נב
  2. ^ D.Blow ibidem
  3. ^ James Olson and Robert Shadle Historical dictionary of the British Empire K-Z Greenwood Press Westport, CT 1996 p.1004
  4. ^ אנטרניג צ'לביאן - אסטרטגיית האדמה החרוכה שנקט עבאס נגד הטורקים בארמניה באתר EBSCO -Antranigh Chalabyan The scorched-earth strategy that Shah Abbas I used against the Turks in Armenia- Military History;Feb2000, Vol. 16 Issue 6, p22
  5. ^ D.Blow ibidem
  6. ^ אראקל מתבריז -היסטוריה - Histoires מצוטט בבת יאור - "שקיעת הנצרות המזרחית תחת האסלאם- מג'יהאד לד'ימיות", אסושייטד יוניברסיטי פרס, לונדון, 1996
  7. ^ Encyclopaedia Britannica of Arts,Sciences and Miscellaneous literature 6th edition, vol.16,Archibald Constable and Co. Edinburgh 1823 p.160 (האנציקלופדיה בריטניקה לאמנויות, מדעים וספרות אחרת, המהדורה השישית, כרך 16, הוצאת ארצ'יבלד קונסטבל, אדינבורו 1823ף עק 160 באנגלית) )